כותרות TheMarker >
    ';

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    כשמישהו הולך מאתנו

    59 תגובות   יום ראשון, 1/12/13, 21:12

    ''

    כשמישהו הולך מאתנו

     

    טכסי האבל והגינונים ההמוניים והבעת צער בפומבי לא מתאימים לי כנראה. איכשהו אני מרגישה את עצמי אובדת ביניהם ללא משמעות אמיתית ואישית. כשזה בפומבי מדי אני רגישה כאילו זה אירוע המוני משהו מעין הפגנה או הפגנתיות של הבעת הצער, לכן אני מוצאת את עצמי איכשהו ממתינה לומר את דברי מחוץ להמון, ואפילו אחרי הזמן. אחרי שכבר כולם דשו בזה עד דק  ועברו על זה לסדר היום.

     

    ובעצם מתי זה "הזמן" לומר דברים של השתתפות בצער או לזכר?

    הרי אין זמן מסוים להרגיש, הרי אם מדובר ברגש בפנים אמיתי של צער פרידה שכול אין לזה זמן מוגדר, כל אחד הזמן שלו, מעבר כמובן לזמן התחום לנו ע"י הדת השבעה, למה "שנהוג". ואני כאן אולי כמו פעמים רבות מוצאת את עצמי מחוץ למה ש"נהוג".

     

    אז לי לוקח זמן, הרבה זמן לקלוט שאדם מסוים אהוב נערץ אינו אתנו יותר. ואינני מדברת רק על אריק איינשטיין שהלך מאתנו, או רבין שנגזל מאתנו לפני שנים, ואפילו להבדיל לא על אבי האהוב ז"ל שהלך "לגור במקום אחר" לפני שנים רבות עוד יותר. שורשי העניין טמונים אולי עוד בילדותי ללא קשר לאף אחד ספציפי, אולי משהו שהתפתח ונרכש עם השנים.

    הנפש אינה מסוגלת לתפוס את האין בצורה פתאומית, מסרבת להשלים אובדן (של אדם אהוב קרוב או נערץ), וכך היה וכך עדיין עם המתים שלי כולם.

    אני סוחבת אתי למעשה את ה"שבעה", האבל, השכול על הגב במשך הרבה זמן, ללא יכולת אמיתית עמוקה של פרידה, של לומר שלום.

    במשך השנים מעט התחסנתי ואני מסוגלת להיפרד יחסית מהר יותר (לגבי), אבל עדיין אינני עומדת בקצב שנקבע לזה לפי הדת שלנו, ב"שבעה" לוקח לי יותר זמן.

     

    משום כך, לא לעיתים קרובות אני כותבת או אומרת מילות פרידה "לזכר" בזמן האקטואלי ככולם, אלא אחר כך. וכך אז באותו יום כשמצאתי את עצמי מול ככר מלכי ישראל וההמונים ממשיכים לזרום לשם ללא הפסקה כדי לחלוק לאריק איינשטיין כבוד אחרון, לא יכולתי ללכת לשם. לא בטוחה שהייתי מסוגלת גם היום, אני עושה זאת אחרי "הזמן", מרחוק לאט לאט, ועם תחושת אובדן עמוקה.

     

    כל הזמן מקטנות עד היום אני תוהה ביני לבין עצמי (הכול בגלל השיר בהמשך) אם אנו לשם שינוי איננו יכולים לעזור לכוכב להחזיק מעמד, כדי שמי שהכוכב שלו ימשיך להיות אתנו....

    ''

    לכל אדם כוכב 
    חן בניאן 
    מילים ולחן: גלעד בן שך

    לכל אחד כוכב יש בשמיים 
    כוכב המתגלה עם רדת יום. 
    אחד מאיר פחות, שני כפליים, 
    אבל לכל אחד כוכב ברום. 

    לכל כוכב יש לו אדם בחלד 
    עמו נולד, בבוא העת כבה. 
    ויש אומרים כי שם בשמי התכלת 
    ישנו כוכב אף לשירנו זה. 
    ''
     

    צירפתי דברים שכתבו אחרים, מרגשים בעיני במיוחד, מהלב, שנבדלים בעיני מבליל ה"לזכר". ודברים שנכתבים עמוק מהלב נכנסים אל הלב. בזמן, אחריו, ואין זה משנה ממי נפרדים, ולבד שהוא מוערך, אהוב, או קרוב.


    הבעיה עם המתים, היא שהם לא מנומסים הם כל הזמן קופצים לבקר בלי הודעה מוקדמת –

    (נכתב ל"שרים בכיכר" 2006) יאיר לפיד, פייסבוק

    פגשתי איש אחד שעשה הבדל, טל בן עמי, כאן בקפה

     

    מה אריק איינשטיין לקח אתו, דבי לוזיה, כאן בקפה

     

    כוכב צנוע, חופר סדרתי, כאן בקפה

     

    אריק הלך, ואיתו חלק מהישראליות שהכרתי, הבלוג של צביקה גוטליב, הארץ 

     

    ''

     

     

    ''
     


    ''

    אהבתי את התגובות הבאות, הן נגעו בי מאד:

     

    ''

      2/12/13 00:53:

    הספד יכול לאמור רק מי שאיננו מתאבל באמת. אם זה על הקבר הטרי, לאחר חודש או שנים.

    מי שאבד את היקר מכל, ובאמת אבל  - שותק.

    כשאבדתי את אמי, נשאתי הספד על האם הטובה, אם הבנים, אשת חיל, וכל הבירבורים הרגילים.

    כשאבי נפטר, נשאתי על קברו הספד של חצי שעה בו סיפרתי לכל המלווים איזה איש אשכולות היה, וכל הברבורים הרגילים.

    כשבתי היתה מונחת באלונקה, מורדת אט אט למקומה הסופי בגיל 36, שתקתי. ואני שותק עד היום כבר 17 שנים. רק מי ששיכל את בתו היחידה אותי יוכל להבין. כל המילים שיש לנו הן עקרות, חסרות משמעות לעומת הרגע בו נשמתך, בתך הולכת מעימך.

    =

    אריק איינשטיין היה זמר מעולה, כולם אהבו אותו מאחר והיה גם בן אדם, יותר מכל הוא סימן את סוף תקופת התקווה, התקווה לבנות כאן עולם חדש, וכשהוא מת, התקווה נגוזה, המאה ה-20 מאחורינו ואיש איננו יודע איך להתנהג איתה

    --

     

    ''

      2/12/13 05:59:

    עצמת הכאב על מי שהולך הוא אישי. לעתים השקט הוא הצעקה הגדולה...


    דרג את התוכן:

      תגובות (59)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/9/15 19:17:
      זמר מדהים ווחסר בהרבה לתרבות הישראלית
        8/9/15 19:16:
      זמר מדהים
        19/12/13 07:11:
      מקסים. אכן זמר גדול ובן אדם
        14/12/13 08:06:
      אני..., אני לא נפרד. רק אומר להתראות.
        8/12/13 19:12:

      צטט: דליהו 2013-12-08 01:08:54

      כתבת נוגע ויפה השיר שצירפת והמובאות מאחרים.השירים יזכירו תמיד.

       

      ''

        8/12/13 19:11:

      צטט: Benj 2013-12-08 00:15:37

      כיכר מלכי ישראל זאת פליטת קולמוס?

       

      כן, אני עדיין קוראת כך למקום לפעמים.  מזעיף את הפה

        8/12/13 19:10:

      צטט: לוחש לסירים 2013-12-07 19:54:38

      כל אחד ומה שהוא מרגיש. כל מה שאומרים מסביב לא נחשב.

       

       

      ''

        8/12/13 19:09:

      צטט: SHAKED ADIV 2013-12-06 07:20:18

      קראתי כל מילה בגמיעה

       

       

      ''

      תודה

        8/12/13 19:03:

      צטט: שרה קונפורטי 2013-12-04 02:26:56

      איזה נושא שבחרת לך, ועוד בדיוק לזכרו של ספי ריבלין....
      שמחה שביקרתי אותך כאן,
      למרות ביקוריי הלא כל כך קרובים כאן בקפה...
      וואללה מרגששששששששששששש,
      תודה ששיתפת את הפוסט המושקע כל כלך
      מאחלת לך מכל הלב שיהיה חג שמח וחודש מבורך
      בשורות טובות
      שרה קונפורטי

       

      זה נכתב לזכרו של אריק איישטיין ולא עברו ימים רבים והלך לנו גם ספי ריבלין.  מזעיף את הפה

        8/12/13 19:02:

      צטט: מוטיש_ 2013-12-03 20:15:36

      מנהגי האבלות נועדו לחיים, מכאן גם שהזיכרון האישי על האבדן מאוד אישי וסובייקטיבי. הזיכרון נשאר צעיר כמעט לנצח. ביהדות מנהגי האבלות חלים על קרובי המת מדרגה ראשונה שנה אחת. מכאן גם הקושי בזיכרון האישי. בכמה תרבויות אתה מוצא טקסיות מעניינת סביב המת והאבדן. וזה נושא בפני עצמו.

      ''

        8/12/13 19:01:

      צטט: נעה אל-יגון 2013-12-03 18:57:35

      כל אחד כתב את מה שחש
      כל אחד והצורך שלו
      בליל של מילים? אדם אחר יכול היה למצוא בהם ריגוש
      יש לכבד כל אדם בדרכו.

      ''

        8/12/13 19:01:

      צטט: למדנית 2013-12-03 11:22:10

      תודה על הפוסט הרגיש והמרגש, בונבונייטה. מזדהה מאוד. חג שמח!

       

      ''

        8/12/13 18:59:

      צטט: עמנב 2013-12-03 08:10:31

      גם אני מרגיש דומה. אף פעם אינני מדליק נר נשמה להוריי בתאריך פטירתם. הם "קופצים" לבקר איך שבא להם, ואולי איך שבא לי? חג חנוכה שמח, עמוס.

       

      כן, בדיוק כמו מה שכתב יאיר לפיד שהזכרתי בפוסט.

      תודה, חנוכה שמח  חיוך

        8/12/13 18:58:

      צטט: מושיקו החמוד 2013-12-03 06:46:29

      לכל אדם יש את האבל שלו .........וטוב שיש כזו שונות

       

      כן, ויש מי שחש צורך לבטא אותו בראש כל חוצות בנאומים חוצבי להבות ומחוות מעוררי תשומת לב.

       

        8/12/13 18:56:

      צטט: shabat shalom 2013-12-03 06:34:11

      כשמת "סמל" - ההתיחסות היא למה שהוא מייצג. זו לא היתה התיחסות אישית כמו להסתלקותם של הורי מן העולם הזה - למשל. הסתלקותו של סמל מעוררת את הצורך המיידי לדבר על ההבדלים, על השינוי. אצל אנשים כמוני, כשמסתלק אהוב פרטי זה עניין אישי: אין השוואות ואין מחשבות. אני חושב שגם אין געגוע אלא לאחר זמן. יש רק כאב=רגשות ותו לא. לכן השבעה הפרטית היא מסגרת מבורכת המאפשרת לזה שנשאר בעולמנו לחלק את רגשותיו עם הקרובים לו. בדיוק מאותה סיבה משפחת איינשטיין הסתגרה בביתה כשההמונים צבאו לידו...

      ''

        8/12/13 18:48:

      צטט: נסים גבאי 2013-12-03 05:05:26

      כמי שעשה מאמץ אדיר להגיע ללוויית אריק איינשטיין, והצליח להיות בין נושאי הארון ומכסה הקבר עם את החפירה... אומר לך שאני בהחלט מסכים עם מה שכתבת, ומצד שני מרגיש "בעננים" שלפחות בדרכו האחרונה הייתי ממש לידו... אני לא חושב שזב פסטיבל המוני. אני רואה את זה כדחף לא בר כיבוש לבוא ולהיות עם אדם שאתה מעריך ומוקיר. אינני שש להלוויות ואם זה קורה אז רק "כשצריך". בהלוויית אריק איינשטיין הולכנו כולנו ע"י הלב. הרגשנו חברים עם הילה של שותפים לכאב המאחדת את כולנו. את הכאב המתמשך שאת מתארת ב"אישי" - אני חווה מרגע סיום ההלווייה הפיזית, בכל רגע בחיים. לעולם לא אוכל להשתחרר ממחשבות על האיש הנפלא הזה, והמון פעמים ביום, כל יום, עד שאצליח להגיע אליו ולראותו באופן לא אמצעי.

      -

      בחייאתק ניסים, אתה הרי לא דוגמא בכלל. אתה לא עלית על במה נשאת נאומים ארוכים עם מילים מפוצצות. אתה את הצער והכאב שלך הבעת בדרך הכי מכובדת ואמיתית שאפשר, היית בין נושאי הארון וכפי שסיפרת.

      אינני מדברת על הלוויות המוניות, כי אי אפשר לאלץ אנשים לא לכבד אדם נערץ וללוותו בדרכו האחרונה, אלא יותר על היתר טכסיות המיותרת שנתנו לעצרת לזכרו כל מיני מפורסמים שעלו לבמה נאמו וכדומה...

      תודה על תגובתך ניסים, היא נוגעת בנימי הנפש.

      ''

        8/12/13 18:44:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2013-12-02 23:52:29

      למרות שאני סולדת מפולחני מות הלכתי ללויה של איינשטיין. בזמן מסוים בחיי היינו סוג של שכנים. היה לנו אותו חייט. כך שמבחינתי לא היה רק דמות ציבורית. השתאיתי מההתנהגות המכבדת של האנשים בבית הקברות, היה שם עם ישראל אחר. הלואי ואפשר היה להשאיר את העם ההוא ככה כל הזמן.

      -

      מבינה אותך, אני פשוט לא אוהבת טכסים וגינוניהם במיוחד כשהם באים עם מותו של אדם שאהוב עלי שסימל תקופה. אם זה הייתה עצרת שהיתה מתנהלת יותר בצניעות בלי נאומים ואישים על הבמה הייתי הולכת גם אני לחלוק כבוד אחרון.


        8/12/13 01:08:
      כתבת נוגע ויפה השיר שצירפת והמובאות מאחרים.השירים יזכירו תמיד.
        8/12/13 00:15:
      כיכר מלכי ישראל זאת פליטת קולמוס?
      אמרת יפה
        7/12/13 20:17:

      צטט: * Forever Young * 2013-12-02 23:13:51

      כשאריק איינשטיין נפטר באופן פתאומי התעלמתי מכל הטרארם ההמוני והרגשתי את האבל הפרטי שלי עליו, שבצניעותו הוא היה לי מודל לחיקוי (והוא אפילו לא ידע את זה).

       

      גם אני התעלמתי מהטארם ההמוני, על זה דיברתי.

      ''

        7/12/13 20:14:

      צטט: עצבן 2013-12-02 23:05:48

      על התמודדות עם אבדן - הנה דימוי - פציעה קשה - לגוף ייקח פרק זמן ארוך להתאושש - ובכל זאת יש לנו אינסטינקטים ראשונים (כמו קריאת כאב) שמגיעים מיד לאחר הפציעה. לכן בעייני אין סטירה בין מי שהרגיש שהוא צריך להיות נוכח - או להתבטא ישר אחרי האבדן לבין עיכול איטי.

      גם בעיני לא, לא דובר על "להיות נוכח" שם בככר אלא יותא יל הצרמוניה הזו של ההספדים הממלכתיים, הברבורים האינסופיים, וה"ארוע" שעושים מזה.

      לגבי הרתיעה מאירוע (במקרה זה צער) של ההמון - למרות שאני יכול להזדהות עם הדברים, הייתי מאוד נזהר בהם. למרות שזו אינה דרכי, בעייני יש משהו מאוד מרשים ונוגע ללב כאשר הרבה אנשים מרגישים צורך להיות שותפים באבל. 

      בהחלט. אלא שזה נכון כשזה נעשה בשקט בכבוד, ללא במה ונאומים אינסופיים והעובדה שעושים מזה חצי ארוע חברתי.

      לגבי מהירות התגובה האינטרנטית - נדמה לי שפה אפשר לדבר על השפעה של המדיום. המדיום האינטרנטי הרגיל אותנו להיות מהירים (ובהקשרים אחרים גם בוטים) כדי שמישהו יבחין בנו. (אם אקח את עצמי כדוגמה היכולת שלי לנסות לפענח משהו לגבי תחושת אבדן של מישהו היא לפחות לפחות שבועיים. בגלל המדיום האינטרנטי האצתי בעצמי וכתבתי על הנושא כעבור שבוע - שזה כמובן מספר רב של ימים מכדי שמישהו יתעניין בנושא).

       

      לגבי איינשטיין עצמו - יותר ויותר עולה לי ההרגשה שלא מדובר כאן באבדן אלא במתנה - מתנה מאוד גדולה שניתנה לנו (כמובן למי שרוצה). אם כל העצב על מותו של אדם - לא נראה לי שהמתנה הזו פסקה מלהתקיים.

      עם זה אני מסכימה לחלוטין.

      ''

        7/12/13 20:08:

      צטט: אוריתדוד 2013-12-02 22:49:46

      זו הדרך שלך..והיא טובה כי היא שלך, גם אני כמוך פחות או יותר באבלי, אני לוקחת פנימה ופחות החוצה והעצב הוא אותו אחד...ואריק איינשטין- אין לי מילים כרגע להסביר את עומק הרגש ומשמעותו אבל נראה לי שאני איתך...ובכל זאת-חג מואר ושמח.

       

      אני מרגישה שהאובדן על לכתו של אריק כפי שאמרת רחב משמעות הרבה יותר מלכתו של אדם ספציפי.

      שמחה שהבנת.

      תודה

      ''

        7/12/13 20:07:

      צטט: מיכאל 1 2013-12-02 22:33:27

      הבעת הצער על לכתו של אדם, היא עניין סובייקטיבי, אינדיבידואלי. מילים יפות המנוסחות כך או כך אינן מנחמות . הכאב קיים והצער כוסס ובני משפחתו של הנפטר הם הראשונים והאחרונים לכאוב. זו דרכו של עולם. שלא נדע צער.

       

      ''

        7/12/13 20:06:

      צטט: דו-קוטבי 2013-12-02 20:26:29

      " הנפש אינה מסוגלת לתפוס את האין בצורה פתאומית, מסרבת להשלים אובדן (של אדם אהוב קרוב או נערץ), וכך היה וכך עדיין עם המתים שלי כולם."-מזדהה עם דברייך,גם אצלי זה כמעט תמיד כך.

       

      תודה

      ''

        7/12/13 20:05:

      צטט: נערת ליווי 2013-12-02 19:39:59

      כאב או אבל תחושת חסר בכלל היא מאד סובייקטיבית. גם אובר-דוז. וכן, קראתי עכשיו את מה שצרפת שטרם קראתי קודם.

      עד כאן לעכשיו...

       

      כן, יש מי שמרגישים בעוצמות גדולות מאד דברים, ויש מי שהמינון שלהם קטן הרבה יותר, גם בעצב וגם בשמחה.

      ''

        7/12/13 20:03:

      צטט: באבא יאגה 2013-12-02 13:19:10

      כאב הלידה וכאב המוות הם של הנכנס או היוצא מהחיים, (במקרה הלידה גם של האם) כל השאר, מקבלי פנים או מלווי פנים איש איש ושמחתו, איש איש וכאבו.

       

      דרך שונה ממה שאני רגילה לה להסתכל על החיים והמוות

      ''

        7/12/13 20:02:

      צטט: yonbir 2013-12-02 11:41:06

      כשהצער הקולקטיבי הופך לפסטיבל והאבל נעשה פופוליסטי, אין פלא שאת מרגישה צורך להתרחק מההמון ולהתייחד בדרכך שלך.

       

      תודה, זו ההרגשה פעמים רבות.

      ''

        7/12/13 20:01:

      צטט: 23-03-09 2013-12-02 08:39:27

      כל אחד ודרכו להיפרד 

      יש שמגישים חמימות ונחמה באבל המשותף 

      ויש שמעדיפים להתכנס בתוך עצמם 

       

      ''

        7/12/13 20:00:

      צטט: Design4U 2013-12-02 07:57:05

      אני מסכימה עם עזר. הצעקה הקול הקולקטיבי הוא הגדולה ויש בו נחמה.

       

      תודה.

      נראה לי עם זאת שלא הבנת את תגובתו של עזר.

      השקט....הוא הוא הצעקה...

      אך כאמור כל אחד והרגשתו ומה שבוקע ממנו ודרכו שלו בהבעת צער.

      זו - שלי.

      ''

        7/12/13 19:57:

      צטט: Ezer 2013-12-02 05:59:53

      עצמת הכאב על מי שהולך הוא אישי. לעתים השקט הוא הצעקה הגדולה...

       

      זו פעם ראשונה שאני קוראת תגובה שלך שמכה אותי איך שאומרים שוק על ירך, מהממת אותי.

      תודה

      ''

        7/12/13 19:54:

      צטט: grandpa.zohar 2013-12-02 00:53:39

      הספד יכול לאמור רק מי שאיננו מתאבל באמת. אם זה על הקבר הטרי, לאחר חודש או שנים.

      מי שאבד את היקר מכל, ובאמת אבל  - שותק.

      כשאבדתי את אמי, נשאתי הספד על האם הטובה, אם הבנים, אשת חיל, וכל הבירבורים הרגילים.

      כשאבי נפטר, נשאתי על קברו הספד של חצי שעה בו סיפרתי לכל המלווים איזה איש אשכולות היה, וכל הברבורים הרגילים.

      כשבתי היתה מונחת באלונקה, מורדת אט אט למקומה הסופי בגיל 36, שתקתי. ואני שותק עד היום כבר 17 שנים. רק מי ששיכל את בתו היחידה אותי יוכל להבין. כל המילים שיש לנו הן עקרות, חסרות משמעות לעומת הרגע בו נשמתך, בתך הולכת מעימך.

      =

      אריק איינשטיין היה זמר מעולה, כולם אהבו אותו מאחר והיה גם בן אדם, יותר מכל הוא סימן את סוף תקופת התקווה, התקווה לבנות כאן עולם חדש, וכשהוא מת, התקווה נגוזה, המאה ה-20 מאחורינו ואיש איננו יודע איך להתנהג איתה

       

      תגובתך הממה אותי סבאזוהר, אנו חושבים ומרגישים כאן כאילו שמו לרגשות שלנו נייר קופי.

      תודה

      ''

        7/12/13 19:54:
      כל אחד ומה שהוא מרגיש. כל מה שאומרים מסביב לא נחשב.
        6/12/13 07:20:
      קראתי כל מילה בגמיעה
        5/12/13 20:10:

      צטט: חופר סדרתי :) 2013-12-01 22:00:02

      תודה רבה ששמת קישור לפוסט שלי :), הפתעת אותי. חג שמח

       

      בכיף  מגניב

        4/12/13 19:10:

      צטט: * חיוש * 2013-12-04 10:58:37

      צטט: נעה אל-יגון 2013-12-03 18:57:35

      כל אחד כתב את מה שחש
      כל אחד והצורך שלו
      בליל של מילים? אדם אחר יכול היה למצוא בהם ריגוש
      יש לכבד כל אדם בדרכו.

      ------------

      בונבוניטה יקירתי

      מצטרפת לתגובתה של החברה

      אני מאותם אלו שכתבה בליל של מילים " לזכר"

      בעצם העלאתי פוסט כמעט ללא מילים מעוצמת העצב והתדהמה

      והעלאתי מספר קליפים של אריק ז"ל

      וכיום זה קשור גם לספי ריבלין האהוב.

      כל אחד רשאי לנהוג כפי שהוא חש ברגעים של צער

      ומה שמנחם אותך לא יוכל לנחם אחרים.

      לציין שבכיתי לראשונה על מות אבי ז"ל רק אחרי השבעה

      ( שניראה לי כמו פסטיבל ולא שיבעה למותו של....)

      ואז לא אהבתי את השולחן שאימי וכולם ערכו  עבור המתפללים בימי השיבעה

      אך זו אני.

      מצער אותי שדווקא את הרגישה כל כך לבעלי החיים

      את  זו המלהגת ללא רגישות לבני האדם ולרגשותיהם.

      -------- 


      חברה חיוש

       

      לקחת דברים שאמרתי מלבי שלי (בליל מילים, כשהכוונה כללית ללא מישהו ומשהו ספציפי בראש, יותר לנאומים מעל הבמות והספדים שנישאו בפומבי) - בצורה אישית ישירה אלייך, מה שכמובן לא צריך לעשות, וחבל.

       

      אינני "שופטת" אף אחד, אין לי זכות לכך.

      מה שבהחלט יש לי זכות לעשות כמו כל אחד אחר זה לשפוך את מה שעל הלב שלי. 

      את כותבת כאן שחסרה בי רגישות לבני אדם (מה שמעט מאד אמרו לי עד היום, נאמר לי דברים הפוכים למי שמבין ומכיר אותי וקלט את הכוונה האמיתית של הדברים) - אז אם כך, גם אני יכולה למעשה לומר לך על דברייך אלה. 

       

      גדלתי מקטנות עם השכול, שלי, של משפחתי, ושל רבים אחרים בשל עיסוקו של אבי האהוב ז"ל.

      אולי לכן כשאנשים "מברברים" יותר מדי על מי שאינם אתנו כאן יותר כשלא הכירו אותם אישית ממש, אינני אוהבת או מרגישה שותפה לזה.

       

      אתן לך דוגמא:

      לפני שנים רבות כשהייתי ילדה נסענו עם הורי לחתונתו של לוחם, שחזר משבי מאחת ממדינות האויב.

      כל מי שהיה שם, הכיר אותו, את משפחתו, פועלו, ופועלם.

      אף אחד לא נשא נאומים, לא ברך ואחל ו"בירבר" דקות ארוכות כמו שנהוג לעשות בחתונות בכלל ומקרים כאלה, וגם לא נישק וחיבק וכירכר סביבם.

      בני הזוג וחבריהם ישבו במעגל ושרו את "את חכי לי ואחזור" ואני ורבים מהאורחים ללא מילים עמדו בוכים מסביב.

       

      אם את לוקחת לכן את הדברים שלי למקום אישי אלייך, זה בעיניים שלך - אני את הדברים הללו אמרתי לגבי מקרים רבים, לאחר המון שנים שזה העיק לי והציק לי, ביחס לנטייתם של אנשים וגורמים אחרים לעשות יותר מדי פומביות לדברים האלה.

       

      לכל מטבע שני צדדים 

       

      ''

        4/12/13 10:58:

      צטט: נעה אל-יגון 2013-12-03 18:57:35

      כל אחד כתב את מה שחש
      כל אחד והצורך שלו
      בליל של מילים? אדם אחר יכול היה למצוא בהם ריגוש
      יש לכבד כל אדם בדרכו.

       

      בונבוניטה יקירתי

      מצטרפת לתגובתה של החברה

      אני מאותם אלו שכתבה בליל של מילים " לזכר"

      בעצם העלאתי פוסט כמעט ללא מילים מעוצמת העצב והתדהמה

      והעלאתי מספר קליפים של אריק ז"ל

      וכיום זה קשור גם לספי ריבלין האהוב.

      כל אחד רשאי לנהוג כפי שהוא חש ברגעים של צער

      ומה שמנחם אותך לא יוכל לנחם אחרים.

      לציין שבכיתי לראשונה על מות אבי ז"ל רק אחרי השבעה

      ( שניראה לי כמו פסטיבל ולא שיבעה למותו של....)

      ואז לא אהבתי את השולחן שאימי וכולם ערכו  עבור המתפללים בימי השיבעה

      אך זו אני.

      מצער אותי שדווקא את הרגישה כל כך לבעלי החיים

      את  זו המלהגת ללא רגישות לבני האדם ולרגשותיהם.



        4/12/13 02:26:

      איזה נושא שבחרת לך, ועוד בדיוק לזכרו של ספי ריבלין....
      שמחה שביקרתי אותך כאן,
      למרות ביקוריי הלא כל כך קרובים כאן בקפה...
      וואללה מרגששששששששששששש,
      תודה ששיתפת את הפוסט המושקע כל כלך
      מאחלת לך מכל הלב שיהיה חג שמח וחודש מבורך
      בשורות טובות
      שרה קונפורטי

        3/12/13 20:15:
      מנהגי האבלות נועדו לחיים, מכאן גם שהזיכרון האישי על האבדן מאוד אישי וסובייקטיבי. הזיכרון נשאר צעיר כמעט לנצח. ביהדות מנהגי האבלות חלים על קרובי המת מדרגה ראשונה שנה אחת. מכאן גם הקושי בזיכרון האישי. בכמה תרבויות אתה מוצא טקסיות מעניינת סביב המת והאבדן. וזה נושא בפני עצמו.
        3/12/13 18:57:

      כל אחד כתב את מה שחש
      כל אחד והצורך שלו
      בליל של מילים? אדם אחר יכול היה למצוא בהם ריגוש
      יש לכבד כל אדם בדרכו.

        3/12/13 11:22:
      תודה על הפוסט הרגיש והמרגש, בונבונייטה. מזדהה מאוד. חג שמח!
        3/12/13 08:10:
      גם אני מרגיש דומה. אף פעם אינני מדליק נר נשמה להוריי בתאריך פטירתם. הם "קופצים" לבקר איך שבא להם, ואולי איך שבא לי? חג חנוכה שמח, עמוס.
        3/12/13 06:46:
      לכל אדם יש את האבל שלו .........וטוב שיש כזו שונות
        3/12/13 06:34:
      כשמת "סמל" - ההתיחסות היא למה שהוא מייצג. זו לא היתה התיחסות אישית כמו להסתלקותם של הורי מן העולם הזה - למשל. הסתלקותו של סמל מעוררת את הצורך המיידי לדבר על ההבדלים, על השינוי. אצל אנשים כמוני, כשמסתלק אהוב פרטי זה עניין אישי: אין השוואות ואין מחשבות. אני חושב שגם אין געגוע אלא לאחר זמן. יש רק כאב=רגשות ותו לא. לכן השבעה הפרטית היא מסגרת מבורכת המאפשרת לזה שנשאר בעולמנו לחלק את רגשותיו עם הקרובים לו. בדיוק מאותה סיבה משפחת איינשטיין הסתגרה בביתה כשההמונים צבאו לידו...
        3/12/13 05:05:
      כמי שעשה מאמץ אדיר להגיע ללוויית אריק איינשטיין, והצליח להיות בין נושאי הארון ומכסה הקבר עם את החפירה... אומר לך שאני בהחלט מסכים עם מה שכתבת, ומצד שני מרגיש "בעננים" שלפחות בדרכו האחרונה הייתי ממש לידו... אני לא חושב שזב פסטיבל המוני. אני רואה את זה כדחף לא בר כיבוש לבוא ולהיות עם אדם שאתה מעריך ומוקיר. אינני שש להלוויות ואם זה קורה אז רק "כשצריך". בהלוויית אריק איינשטיין הולכנו כולנו ע"י הלב. הרגשנו חברים עם הילה של שותפים לכאב המאחדת את כולנו. את הכאב המתמשך שאת מתארת ב"אישי" - אני חווה מרגע סיום ההלווייה הפיזית, בכל רגע בחיים. לעולם לא אוכל להשתחרר ממחשבות על האיש הנפלא הזה, והמון פעמים ביום, כל יום, עד שאצליח להגיע אליו ולראותו באופן לא אמצעי.
      למרות שאני סולדת מפולחני מות הלכתי ללויה של איינשטיין. בזמן מסוים בחיי היינו סוג של שכנים. היה לנו אותו חייט. כך שמבחינתי לא היה רק דמות ציבורית. השתאיתי מההתנהגות המכבדת של האנשים בבית הקברות, היה שם עם ישראל אחר. הלואי ואפשר היה להשאיר את העם ההוא ככה כל הזמן.
        2/12/13 23:13:
      כשאריק איינשטיין נפטר באופן פתאומי התעלמתי מכל הטרארם ההמוני והרגשתי את האבל הפרטי שלי עליו, שבצניעותו הוא היה לי מודל לחיקוי (והוא אפילו לא ידע את זה).
        2/12/13 23:05:

      על התמודדות עם אבדן - הנה דימוי - פציעה קשה - לגוף ייקח פרק זמן ארוך להתאושש - ובכל זאת יש לנו אינסטינקטים ראשונים (כמו קריאת כאב) שמגיעים מיד לאחר הפציעה. לכן בעייני אין סטירה בין מי שהרגיש שהוא צריך להיות נוכח - או להתבטא ישר אחרי האבדן לבין עיכול איטי.

       

      לגבי הרתיעה מאירוע (במקרה זה צער) של ההמון - למרות שאני יכול להזדהות עם הדברים, הייתי מאוד נזהר בהם. למרות שזו אינה דרכי, בעייני יש משהו מאוד מרשים ונוגע ללב כאשר הרבה אנשים מרגישים צורך להיות שותפים באבל. 

       

      לגבי מהירות התגובה האינטרנטית - נדמה לי שפה אפשר לדבר על השפעה של המדיום. המדיום האינטרנטי הרגיל אותנו להיות מהירים (ובהקשרים אחרים גם בוטים) כדי שמישהו יבחין בנו. (אם אקח את עצמי כדוגמה היכולת שלי לנסות לפענח משהו לגבי תחושת אבדן של מישהו היא לפחות לפחות שבועיים. בגלל המדיום האינטרנטי האצתי בעצמי וכתבתי על הנושא כעבור שבוע - שזה כמובן מספר רב של ימים מכדי שמישהו יתעניין בנושא).

       

      לגבי איינשטיין עצמו - יותר ויותר עולה לי ההרגשה שלא מדובר כאן באבדן אלא במתנה - מתנה מאוד גדולה שניתנה לנו (כמובן למי שרוצה). אם כל העצב על מותו של אדם - לא נראה לי שהמתנה הזו פסקה מלהתקיים.

        2/12/13 22:49:
      זו הדרך שלך..והיא טובה כי היא שלך, גם אני כמוך פחות או יותר באבלי, אני לוקחת פנימה ופחות החוצה והעצב הוא אותו אחד...ואריק איינשטין- אין לי מילים כרגע להסביר את עומק הרגש ומשמעותו אבל נראה לי שאני איתך...ובכל זאת-חג מואר ושמח.
        2/12/13 22:33:
      הבעת הצער על לכתו של אדם, היא עניין סובייקטיבי, אינדיבידואלי. מילים יפות המנוסחות כך או כך אינן מנחמות . הכאב קיים והצער כוסס ובני משפחתו של הנפטר הם הראשונים והאחרונים לכאוב. זו דרכו של עולם. שלא נדע צער.
        2/12/13 20:26:
      " הנפש אינה מסוגלת לתפוס את האין בצורה פתאומית, מסרבת להשלים אובדן (של אדם אהוב קרוב או נערץ), וכך היה וכך עדיין עם המתים שלי כולם."-מזדהה עם דברייך,גם אצלי זה כמעט תמיד כך.
        2/12/13 19:39:

      כאב או אבל תחושת חסר בכלל היא מאד סובייקטיבית. גם אובר-דוז. וכן, קראתי עכשיו את מה שצרפת שטרם קראתי קודם.

      עד כאן לעכשיו...

        2/12/13 13:19:
      כאב הלידה וכאב המוות הם של הנכנס או היוצא מהחיים, (במקרה הלידה גם של האם) כל השאר, מקבלי פנים או מלווי פנים איש איש ושמחתו, איש איש וכאבו.
        2/12/13 11:41:
      כשהצער הקולקטיבי הופך לפסטיבל והאבל נעשה פופוליסטי, אין פלא שאת מרגישה צורך להתרחק מההמון ולהתייחד בדרכך שלך.
        2/12/13 08:39:

      כל אחד ודרכו להיפרד 

      יש שמגישים חמימות ונחמה באבל המשותף 

      ויש שמעדיפים להתכנס בתוך עצמם 

       

        2/12/13 07:57:
      אני מסכימה עם עזר. הצעקה הקול הקולקטיבי הוא הגדולה ויש בו נחמה.
        2/12/13 05:59:

      עצמת הכאב על מי שהולך הוא אישי. לעתים השקט הוא הצעקה הגדולה...

        2/12/13 00:53:

      הספד יכול לאמור רק מי שאיננו מתאבל באמת. אם זה על הקבר הטרי, לאחר חודש או שנים.

      מי שאבד את היקר מכל, ובאמת אבל  - שותק.

      כשאבדתי את אמי, נשאתי הספד על האם הטובה, אם הבנים, אשת חיל, וכל הבירבורים הרגילים.

      כשאבי נפטר, נשאתי על קברו הספד של חצי שעה בו סיפרתי לכל המלווים איזה איש אשכולות היה, וכל הברבורים הרגילים.

      כשבתי היתה מונחת באלונקה, מורדת אט אט למקומה הסופי בגיל 36, שתקתי. ואני שותק עד היום כבר 17 שנים. רק מי ששיכל את בתו היחידה אותי יוכל להבין. כל המילים שיש לנו הן עקרות, חסרות משמעות לעומת הרגע בו נשמתך, בתך הולכת מעימך.

      =

      אריק איינשטיין היה זמר מעולה, כולם אהבו אותו מאחר והיה גם בן אדם, יותר מכל הוא סימן את סוף תקופת התקווה, התקווה לבנות כאן עולם חדש, וכשהוא מת, התקווה נגוזה, המאה ה-20 מאחורינו ואיש איננו יודע איך להתנהג איתה

        1/12/13 22:00:
      תודה רבה ששמת קישור לפוסט שלי :), הפתעת אותי. חג שמח

      ארכיון

      פרופיל

      bonbonyetta
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין