כבר עבר כשבוע מאז לכתו של איינשטיין וזה נשמע קצת מיושן לכתוב עליו. אפס במקרה של איינשטיין ה"מיושן" כמעט מתאים. כמו רבים אחרים גם אני שותף לאהבה לאיינשטיין: לא לאיינשטיין האיש שלא הכרתי, גם לא לאיינשטיין הזמר. בעייני מי ששר שיר יפה ראוי לאהבה כמו מי שאפה לחם טעים, לכן שאלת אהבת המוזיקה משחקת תפקיד משני. האהבה שתוצג כאן היא למותג "אריק אינשטיין". 1. ואלה שמות: ועוד הסתייגות. הפיכתו של אדם למותג - לסמל היא עניין בעייתי. אפשר לראות בה משהו מעבודת האלילים. מצד שני, תרבות אנושית תמיד חיפשה לעצמה מודלים לחיקוי - זוהי תופעה בלתי נמנעת. לאורך ההיסטוריה מי שרצה לנכס לעצמו מעמד של אליל עמל קשה כדי להמחיש כמה הוא מוצלח ונעלה יותר משאר האוכלוסייה. זה המקום להיזכר ב"מעלה" של איינשטיין שהוזכרה על ידי הסופדים: אהדה לספורט. מצד אחד הלב קצת נחמץ, האם "אוהד מסור" זה הספד ראוי לנפטר? מצד שני אם כבר בוחרים סמל, זה נחמד שמדובר במישהו שנמצא בגובה שלנו ולא איזה "מלך" או "אציל" שצריך להביט אליו מלמטה? 2. פראג: הדרך של איינשטיין לכוכבות נסללה מרגע שהתקבל ללהקת הנח"ל. בעיניי זה לא מסעיר יותר מהצלחתו של בוגר כוכב נולד כיום. לימים כאשר הוא הכיר את שלום חנוך, פלשה ברית המועצות לצ'כיה. נסערים מהתוקפנות, כתבו אריק ושלום שיר מחאה. במושגים של אותם ימים זה היה מוזר. השירים הארץ ישראלים נועדו למטרות ישראליות, ולא היו אמורים לעסוק בזוטות כמו בעיות של אחרים. חנוך ואיינשטיין הנאיביים דחפו את השיר לפסטיבל הזמר, שבו אריק היה מורגל לזכות. למזלנו הרב, שופטי הפסטיבל לא אהבו את השיר והוא נדחק לאחד המקומות האחרונים. איינשטיין הבין שאת הכיוון המוזיקלי שלו הוא צריך לחפש במקום אחר מבלב הקונצנזוס השמרני, וכאן הסיפור מתחיל. 3. רחוב המסגר: נדמה שצריך מידה רבה של דמיון בשביל הסצנה הבאה. אחד מ"נסיכי" הזמר העברי, בוגר להקת הנחל מסתובב ברחוב המסגר כדי לחפש שותפים מוזיקליים. שלהי שנות השישים ישראל מדינה פוריטנית, שדוחה מכל וכל את מוזיקת הרוק שעלולה להשחית את הנוער. את הרוק ניתן למצוא במועדונים אפלים ברחוב המסגר וברמלה. לשם איינשטיין פונה כדי לאתר את הכיוון המוזיקלי החדש שלו. בשלב הראשון למרות מעמדו של אינשטיין האוזן הישראלית מסרבת לאמץ את הצליל החשמלי. ההמשך כמובן ידוע, צוהר הרוק נפתח ורבים וטובים צעדו בפתח שאיינשטיין עזר לפתוח. 4. שמח לפני שנולדתי: אחרי ארבעה אלבומי רוק, הסרט שבלול, סדרת הטלוויזיה לול, שחיטת פרות קדושות, אחרי "אני ואתה נשנה את העולם”, דבק באיינשטיין מעמד של ג'יימס דין מקומי. כנגד כל הגיון תדמיתי הוא מקליט אלבום של שירי ארץ ישראל נושנים. יש מי שיחס פילנתרופיה לפעולה הזו: להציל שירים עבריים מתהום הנשייה. זה לא היה ההסבר של איינשטיין. הוא פשוט אהב לשיר את אותם שירים. הוא ישוב אל השירים האלו פעם אחר פעם. גם בימים שהתרפקות על שירי ארץ ישראל תחשב לארכאית ומאוד לא סקסית. מדובר בחיבור שאיינשטיין היטיב לבטא בשפה נאיבית: "כמה שאני אוהב אותך - ארץ ישראל, למה זה אני עצוב כל כך - ארץ ישראל". ואולי טבע את היחס הדו ערכי שהחל להיווצר אצל רבים בארץ. 5. המכונית הישנה: המניות של אינשטיין במהפכת הרוק הישראלית ידועות. האלבום סע לאט ובמיוחד שיר הנושא נשאו גם הם בשורה. שוב מדובר בסגנון מיובא, שכונה בזמנו "דיבורישן". להוציא את השירים מהמסגרת המובנית והמקופדת של השירה ולקרבם לדיבור. הכתיבה האישית, הפשוטה הלא מהוקצעת, על נושאים אישיים הייתה מהפכה הרבה יותר גדולה בעייני גם מזאת של מוזיקת הרוק. 6. חלפי: ושוב כאנטיתזה לאותו מסלול כתיבה אישי - לדיבור בשפת היומיום, עשה איינשטיין פניית פרסה, לשירי משוררים. הוא אחד מהיוצרים שעשו את השימוש הנרחב ביותר בשירתם של שלושת האייקונים: ביאליק, גולדברג ובמיוחד אלתרמן. פעם אחר פעם הוא דלה שירים נשכחים מספריהם ונתן להם חיים. אך עם כל הכבוד לשימוש בטקסטים של המשוררים הנ"ל, הקרדיט לאיינשטיין הוא במיוחד על אברהם חלפי - משורר שלולא איינשטיין מעטים היו יודעים על קיומו. 6. ילדודס: חמישה מאלבומיו של איינשטיין הוקדשו לילדים. מעבר לכך לא פעם ניתן להיתקל בשיר ילדים באלבומי "המבוגרים" שלו. זה אינו חריג. גם זמרים אחרים הקליטו שירים לילדים. המיוחד אצל איינשטיין שכמעט בכל הפרמטרים שירי הילדים בביצועו אינם שונים בהרבה מהשירים למבוגרים. ההפקה המוזיקלית אינה נופלת, הביצוע אינו מתיילד, והמילים על פי רוב מתייחסות לילד כאל שווה. זו הסיבה שחלק ניכר משירי הילדים של איינשטיין לא נעצרים בגיל הילדות. 7. השם השני בעטיפת התקליט: שוב מדובר בתופעה חריגה. הניצנים שלה החלו בחלונות הגבוהים - זמר ידוע ומקושר מקים שלישיה עם צמד אלמונים. אבל התופעה המעניינת מתחילה בתקליט המיתולוגי שבלול. התרומה של שלום חנוך הייתה כל כך מהותית עד ששמו צורף לגב העטיפה. מכאן ואילך כמעט בכל אלבומיו של איינשטיין המעבד המוזיקלי מופיע כשווה ערך לזמר. מדובר באנטיתזה של ממש לעולם הבידור רווי האגו שבו ריב על קרדיט הוא עניין שבשגרה. זו אולי הסיבה שכל הרבה מוזיקאים הצליחו לפרוח לצידו. 8. קול: לא מעט אנשים קושרים כתרים לקול הבריטון של איינשטיין - אבל נדמה לי שמי שיפשפש בהיסטוריה של הלהקות הצבאיות ימצא לא מעט זמרים עם קול דומה. נדמה לי שהקול וליתר דיוק הביצוע של איינשטיין מצטיין במה שאין בו. הביצועים שלו חפים ממלודרמטיות, חפים מגימיקים וחשוב מכל - חפים מ"קטעים וירטואזים" שמטרתם לומר - "תראו כמה יפה אני שר". ב"תפסן משדה השיפון" - מתאר הגיבור את הנטייה של מוזיקאי לנגן קטע מוזיקלי שתכליתו להראות כשרונו - כזיוף. בהקשר הזה אפשר לומר שהשירה של איינשטיין הייתה חפה מזיוף. בצניעות האופיינית לו הוא השאיר את הבמה למילים ולמנגינה. קשה שלא להרהר בתחרויות המוזיקה הטלוויזיונית של היום, שבו כל מתמודד צריך להוכיח לכל העולם מדוע הוא הכי מיוחד וכשרוני. 9. יופי: יופיו של איינשטיין הצעיר, תכונה חשובה כדי להיות נערץ, הוזכר לא פעם. אותי זה פחות מרשים. אפשר למצוא לא מעט צעירים יפים, ובכלל לשים את היופי כסיבה מרכזית לאהדה זו תמצית של "תרבות הקנקן", המהווה אנטיתזה לתרבות שלנו. בעייני היופי של איינשטיין מתחיל להתגלות אי שם באמצע שנות השמונים - כאשר הוא מסרב להיכנע לתכתיבי התדמית. זה מתבטא בחולצת הטי שירט שדבקה בו עוד מימיו כצעיר מרדן - וסירבה להתחלף בבגד יותר ייצוגי, ובמיוחד בסירוב שלו ללכת אחרי אותה "תרבות קנקן": הוא מסרב לעשות פעולה כלשהי שתסתיר את גילו ותשווה לו רעננות נעורים, הוא מסרב לכל ג'סטה אפנתית שתעזור למתג אותו ככוכב נערץ. כאשר משווים זאת לאנשים שמשקיעים עשרות אלפי שקלים מהתקציב הציבורי לרכישת ביגוד, שלא יוצאים מהבית ללא התייעצות כבדת משקל עם מעצב שיער או לפחות מאפר, קשה שלא להתפעל מה"יופי" של איינשטיין.
10. הסתגרות: ב-83 איינשטיין חש שהוא לא יכול להופיע יותר. מאז, במשך 30 שנה הוא לא פקד את הבמות. מדובר בהחלטה כמעט בלתי אפשרית לזמר. לא רק שזו סטירת-לחי לאוהבי המוזיקה שלו, הרי בהחלטה הזו יש גם חוסר הגיון כלכלי. החלק הארי של ההכנסה מתעשיית המוזיקה נמצא בהופעות. חשוב מכך, "סם החיים" של מי שעוסק בבידור הוא אהבת הקהל - והיכן המקום לקושש אותה אם לא בהופעה. ההופעות דואגות גם שההתעניינות הציבורית בזמר לא תדעך. ואם הפסקת ההופעות מהווה מכשול הרי שאיינשטיין העצים אותו כאשר הדיר את רגליו כמעט מכל מקום שיש בו נוכחות ציבורית. למעט ראיון עיתונאי פעם בשנתיים לרגל צאת אלבום הוא כמעט ולא היה נוכח במדיום התקשורתי. כאשר משווים זאת לכוכבים דה היום ששוכרים צבא יחצנים שישאירו אותם בתודעה הציבורית, ההתנהגות של אינשטיין כמעט לא מתקבלת על הדעת. אבל התופעה המוזרה עוד יותר שלמרות כל המגבלות הללו, החיבה לאיינשטיין ושיריו לא נשחקה. אפשר לומר שככל שאיינשטיין ניסה להסתתר מהאהדה הציבורית כך היא רדפה אחריו, מה שמזכיר את המשפט התלמודי: "כל המשפיל עצמו, הקב"ה מגביהו”. נדמה לי שמקרה הזה הקרדיט מגיע לא לאיינשטיין אלא לציבור הישראלי.
11. יצירה: משנת 66 ועד 2013 הוציא איינשטיין 39 אלבומים, לא כולל אלבומי אוסף, הרכבים וסינגלים. בדברי ההספד הוזכר שגם לפני מותו הוא שקד על הקלטת שירים חדשים. מבלי להיכנס לשאלות טעם וריח - מבחינתי רוח היצירה משתקפת בצורה הטובה ביותר בארבעת אלבומיו האחרונים. מבחינה טכנית מאז המצאת נגן ה-Mp3, ההיגיון הכלכלי מאחורי הוצאת דיסק נעלם (ויחד עמו רוב חנויות הדיסקים). לזמרים נותרו שתי דרכי התפרנסות: הופעה ותמלוגים. על האדר הכנסה מהופעה כבר דובר, אך גם במקרה הזה גם התמורה מתמלוגים הייתה שולית. מחסור ביחסי ציבור הביא לכך שארבעת האלבומים האחרונים כמעט שלא נחשפו לאוזנו של הציבור. למרות זאת, ובניגוד לכל תאוריה קפיטליסטית - איינשטיין התעקש להמשיך להקליט וליצור. הסיפור על ארבעת האלבומים האחרונים הוא כאין וכאפס מול הסיפור של הסדרה לול. צילום סרט בפילם בשנות השבעים דרש הון עתק לא כל שכן סידרה. הסדרה מומנה ברובה מסיבוב הופעות מפרך שאיינשטיין ערך. תארו לכם מישהו שעובד קשה לא למען רווחתו האישית אלא למען איזושהי יצירה... בהחלט אפשרי שהנאיביות ביחד עם הסלידה מפרסום הביאו לכך שאחד האמנים הפוריים והאהובים בארץ לא יכול להתגאות בהישגים חומרים יוצאי דופן (כפי שנהוג לעשות כיום). נדמה לי שגם העניין הזה הוא עדות אופי לא רעה.
12. לטפטף טיפה: מעל 100 שירים נכתבו על ידי איינשטיין. קשה לכנות אותו משורר גדול, בדרך כלל השירים שלו לא מאופיינים בתחכום וביכולת מילולית מרשימה. החוזק שלהם נובע מהפשטות, מהדיבור בגובה העיניים, מהכנות האישית. לכן לא פעם מטבעות לשון משיריו התאימו בול להלך רוח חברתי. מטבע הלשון המזוהה יותר מכל עם אינשטיין הוא "אני ואתה נשנה את העולם". אפס לא עברו שמונה שנים ואת מקומו תפס המשפט "יושב על הגדר". היקיצה מהחלום לשינוי העולם חזרה לא פעם ב |
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
סחתין על כתיבה מנומקת. מיוחדת. על איש מיוחד בעיני.
אריק איינשטיין שהעברית שבפיו הייתה משובחת.
ולגבי א"י הישנה והטובה, היא באה לידי ביטוי בשירים שאריק שר- והגיוון שם אדיר;
התנשאות, קשורה לקיפוח. הדבר האחרון שאפשר לומר על חלפי, גולדברג, אריק איינשטיין ושאר כותביו.
המושג הפך אמביוולנטי, כי הוא נוכס בידי מחרחרים למיניהם. ההקשר שעשית בין טובה לפחות טובה, אין לו שום זכר בשירים עצמם. בזיכרון שלי. בחוויה שלי. בזיכרון שלי יש טובה. נקודה. בלי השוואות, בלי הפחתות, ובלי תוספות.
אתה יודע, אני למשל לא יודעת מאיפה להתחיל עכשיו. אתה יודע שאני לא מתווכחת. לא עם דעות ובטח ובטח לא עם תחושות. לא של אנשים בכלל ולא שלך בפרט. אבל אולי בגלל או בזכות מה שכתבת אצלי, זו כרגע נקודת המוצא ומשם אני עונה. או אולי מגיבה וזה רק לעכשיו :))
אנשים מתחברים לאיפה שהם מתחברים. היום למשל ואתה הזכרת שירים, ויכולת כתיבה. אני עוזבת מה זה שיר טוב או שיר פחות טוב ולא בהקשר של אריק. קח את עטור מצחך שהוא שר ולא כתב. קח את הכניסיני של ביאליק כדוגמא. אותו הכניסיני ממרחק הזמן מותר לדבר על מי ביאליק כתב. כי עכשיו זו היסטוריה ולא רכילות לשמה.
כל אחד מתחבר מהמקום שלו או שלה. אתה כתבת לי על תעשיינים. הזכרת שמות. מאותה נקודה בדיוק מגיעה כרגע התגובה הזו.
אנשים שונים יכולים להיות גם וגם וגם וגם. בזמנים שונים בחיים שלהם עצמם. לפעמים לזכור לאותם כן ולא "חסד נעורים" בא להם שלא תמיד בטובתם.
אפשר לאהוב את הכניסיני של ביאליק בלי לדעת על מי ביאליק כתב. ואם זה היה מוסרי או לא, או להכיר את הקבר של מי שעליה נכתב השיר. כמו השיר עטור מצחך שים אנשים מתים עליו. על השיר. וגם על אריק איינשטיין אגב,
והכל פה נכתב בטוב.