אני פוחד כלב עומד לטרוף אותי, וכולם צוחקים. אני רץ במעגלים בחול העמוק סביב כסאות הנוח של אמא ואבא, אבל הכלב הזה תיכף ישיג אותי וינשך אותי. אני רץ וצורח, ואמא צוחקת: אל תבכה בובי. הוא רק רוצה לשחק אתך. אני אוהב גשם מבולים יורד עכשיו על ירושלים, אבל לזוהר ולי לא אכפת. להפך. אנחנו יוצאים מהכניסה האחורית של בית הספר אל הרחוב. אין לנו מעיל ואין לנו בושה. אנחנו מחזיקים ידיים ועושים קרוסלה ונדבקת לנו החולצה לגוף ואחר כך המכנסיים, ובסוף גם הגרביים ספוגות במים, ואנחנו שרים וצוחקים. היא עזבה בכתה ב' וזו היתה אהבה. אני מתבייש הדודה דבורה קונה לי גלידה במונטנה ואנחנו הולכים לאורך הטיילת, מימין הים ומשמאל המלון הזה שמחליף צבעים, ופתאום גם אני. כי ממולנו מגיעה סופקה, החברה של דבורה מאגודת האינג'ינרים והארכיטקטים, ולידה ילדה עם צמות. "איזה צירוף מקרים, ממש הקילומטר ה-101", היא אומרת, הילדה הזאת, כאילו שהיא סופקה וסופקה הילדה. "שמי דנה, נעים מאוד", היא מנסה להסתכל לי בעיניים ומושיטה את ידה לנשיקה. אני רוצה למות. עכשיו.
|