בשעה טובה ובסימן טוב החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה לאמץ את הצעת החוק של ח"כ אלעזר שטרן, לפיה יכהן רב ראשי אחד בלבד כרב ראשי לישראל. הדברים נכונים אף באשר לכהונת רבנים מקומיים, בערים וביישובים בהם מכהנים כיום שני רבנים מקומיים, האחד – אשכנזי והשני – ספרדי.

הגוף המכונה "הרבנות הראשית לישראל" הינו שריד אנאכרוניסטי מהשלטון המנדטורי, שירש את הגוף הזה מהשלטון העותומאני שקדם לו. השלטון המנדטורי הנכיח – באמצעות חקיקה – מוסד מיותר שעוסק בהנחלת ערכי הדת והאמונה היהודית לכלל אזרחי המדינה, שומרי המצוות ומי שאינם שומרי מצוות, כאחד. מוסד הרבנות הראשית מזמן אינו מוסד של כלל אזרחי המדינה וגם אינו משמש כתובת לחלק ניכר מאזרחי המדינה, המקיימים אורח חיים דתי ושומרי מצוות.

מוסד הרבנות הראשית הפך למעין חצר ביזנטית של חלוקת תפקידים בין עסקנים אלה לעסקנים אחרים, כאשר קופת הציבור מממנת את משכורותיהם הגבוהות, באופן חסר תקדים, של נושאי התפקידים השונים והרבים ברבנות הראשית לישראל וברבנויות המקומיות. הדברים נכונים גם באשר למועצות הדתיות השונות, הפזורות כפטריות אחר גשם, בכל רחבי המדינה.

כמה ערים בארץ עשו את המתבקש מאליו, עוד קודם שוועדת השרים לענייני חקיקה החליטה כי בראש הרבנות המקומית בעריהם יכהן רב ראשי אחד בלבד, וכן יכהן רב ראשי אחד בלבד בכל הערים והיישובים שבהם קיימים כיום שני רבנים ראשיים, האחד – אשכנזי והשני – ספרדי. אחת מערים אלה שעשתה את הצעד האמיץ הזה הינה העיר תל אביב-יפו, שהרב הראשי הקשיש שלה, ישראל מאיר לאו, שחגג יום הולדת 76 שנה לא מכבר, הינו רב ראשי של מטרופולין של למעלה ממיליון אנשים – וגם הוא אין ידיו עמוסות לעייפה. מתברר, כי הרב ישראל מאיר לאו – המכהן במקביל לתפקידו כרב ראשי של העיר תל אביב-יפו בתפקיד של יו"ר הנהלת "יד ושם" – מוצא זמן לנסוע, מפעם לפעם, למשימות שונות לחו"ל, באופן שגרתי למדי, כאשר דבר זה אינו לא פוגע בתפקודו כרבה הראשי והיחיד של העיר תל אביב-יפו.

אם הדברים נכונים באשר לעיר הגדולה ביותר בארץ, הרי על אחת כמה וכמה נכונים הם הדברים באשר לערים קטנות יותר וליישובים קטנטנים – שבמקרים רבים איש לא שמע עליהם – בהם מכהנים שני רבנים ראשיים מקומיים, האחד – ספרדי והשני – אשכנזי. מובן, כי כפל תפקידים זה גורר, כנגררת אחריו, כפל משכורות וקופת הציבור יוצאת נפסדת כתוצאה מכך.

יש לקוות, כי החלטתה של ועדת השרים לקבוע כי בראש הרבנות הראשית יעמוד רב ראשי אחד בלבד וכי דבר זה יוחל גם בשאר הערים והיישובים השונים ברחבי המדינה, תהיה אבן דרך בביטולו של מוסד הרבנות הראשית. מוסד הרבנות הראשית הינו מוסד שאינו משרת, כלל וכלל, את רוב רובו ומניינו של הציבור והינו מיותר לחלוטין, במציאות הדברים של המאה ה-21. מי שמאמין ומקיים מצוות, אינו זקוק לפרנסי הרבנות הראשית או המקומית כדי לכרוך תפילין על זרועו, עם בוקר או כדי לומר את שלוש התפילות שבהן הוא מחויב. מי שמשתדל לקיים תרי"ג מצוות – בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה – אינו זקוק לפרנסי הרבנות הראשית כדי שיעזרו לו בקיום מצוות עשה ובלתי תעשה אלה. האמונה היהודית אינה מכירה בקיומו של מוסד הקרוי "רבנות ראשית" ומוסד זה הינו זר לרוח היהדות.

הדת היהודית הייתה תמיד – ועדיין הינה – דת אינדיבידואליסטית של קשר בין היחיד לבין הבורא וכל התערבות של גורם שלישי בקשר זה, נדחית על-ידה על הסף. יש לקוות ולצפות, כי עם השנים יבוטל כליל המוסד המיותר הזה, הקרוי "רבנות ראשית לישראל" והדת תופרד מן המדינה, בחקיקה מקפת. דת ומדינה הינם שני מושגים שאינם חיים בשלום ובהרמוניה זה עם זה, כפי ששמן ומים אינם יכולים לחבור ולחיות בהרמוניה זה בצד זה. יש לברך על הצעד הראשוני שעשתה ועדת השרים לחקיקה, כאשר מי ייתן ויביא – ברבות הימים – להפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה.

* הכותב הוא השותף-המייסד של חיים שטנגר משרד עורכי דין ומשרדו מתמחה בתחום המשפט הפלילי, דיני מעצרים, כמו-גם בתחומי המשפט העסקי, דיני ירושות וסכסוכים עסקיים-משפחתיים ודיני משפחה, כמו-גם בהופעות בבג"ץ ובענייני עתירות מנהליות, קניין רוחני ומקרקעין.