העבודה כמגשר עם זוגות המגיעים אלי על מנת להיפרד, אינה פשוטה. יחד עם בני הזוג נכנסת לחדר אוירה עצובה. שום חיוך ובדיחה מאולצת לא יכולים לשנות את העובדה כי יש משהו עצוב בעובדה שמערכת יחסים שנמשכה שנים, ואשר במסגרתה נוצרו חיים – ילדים, באה לקיצה.
גם אני התגרשתי לפני 9 שנים. לאחר טיפול זוגי ארוך שלא הצליח לשקם את מה שכבר גווע, קיבלנו החלטה משותפת, כואבת, להיפרד. היום אנחנו חברים טובים, הורים משותפים לשני ילדים מקסימים שמחלקים את זמנם בין שני בתים. עם זאת, זכורה לי היטב תחושת הכאב, הכישלון והאשמה שליוו אותי במשך תהליך הפרידה. בדיעבד, התחושות שאדם חש אגב מהלך הפרידה מבן/בת הזוג, הן תוצר של פרי מצבו הנפשי אותה עת, ויש בהן פער ניכר מן המציאות.
תחושת הכישלון למשל, היא תחושה מובנת. חונכנו שנים רבות על בסיס הנורמה שנישואין הם קשר לכל החיים. שגם אם לא תמיד נוח וטוב במערכת הזוגית, אזי קדושת המשפחה מחייבת את הפשרה ואת הויתור על עצמך. כי המשפחה, היא בראש ובראשונה מקור האושר שלנו. אבל משחר ההיסטוריה זוגות רבים לא החזיקו מעמד יחד שנים ארוכות. משחר ההיסטוריה בני זוג קיימו רומנים ומערכות יחסים אחרות מחוץ לנישואין. האם באמת ניתן לשמור על זוגיות בריאה לאורך השנים? האם ניתן לשמור על אש האהבה שנים כה רבות ביחד?
אני נוהג לברך זוגות בחתונתם שישכילו לשמור על העציץ הזה שנקרא הזוגיות שלהם. אני מרבה להשוות את הזוגיות לעציץ. לצמח שדורש תשומת לב. שכל אימת שאתה רואה אותו אתה צריך לזכור להשקות אותו, ללטף את עליו, ולזרוק לו מילה טובה. רבים מאיתנו ממהרים לשקוע לשגרה של עבודה במשך שעות רבות, ואז עיסוק מסביב לילדים, ומגיעים ללילה עייפים וחסרי סבלנות. רבים מאיתנו שוכחים שהורות משותפת היא חוויה מופלאה, אך אין די בה כדי למלא את צרכיו של אדם. שכל אחד מאיתנו כמה לאהבה. אנחנו נכנעים מהר מדי לדרישות העבודה, ולרצון להיות הורים מושלמים, ובטוחים שאם נאשפז את הילדים את הסבא והסבתא לסוף שבוע ארוך וניסע לארבעה ימים רק שנינו לאיזה צימר, אז יפלו השמים.
אבל גם אלו בינינו שבוגרים וחכמים מספיק כדי להבין שאין להתייחס לזוגיות כמובן מאילו, אינם חסינים מדבר. אצל חלקנו, עם הזמן השגרה רוצחת כל חלקה טובה, והצורך והרצון להתרגש מביאים בסופו של דבר לסיום הקשר. לפני שנים רבות אמרה לי מטפלת זוגית שלהבנתה זוגיות היא מוצר עם "חיי מדף" של 15 שנה לערך. אם פעם האדם היה נכון להתפשר ולחיות את חייו מתוך השלמה כי אין דרך להגיע לשלמות ולאושר בחייו, היום האנשים פחות פתוחים להתפשר, ודורשים את הטוב ביותר עבורם.
אולי יש בכך סוג של כישלון חברתי. אולי הפכנו מפונקים מדי. אני בספק אם נכון להתייחס לזה ככה. מכל מקום, אין אני מאחל לאף אחד לחיות בבית שחלפה ממנו האהבה. יש כישלון גדול בעיני, בלהקנות לילדינו דוגמא לזוגיות לא בריאה, שאין בה אהבה וכולה שיממון.
יחד עם תחושת הכישלון באים זוגות רבים עם תחושת האשם על "פירוק המשפחה". גם "פירוק המשפחה" הוא תוצר של המצב הנפשי בו אנחנו מקבלים את הפרידה. השימוש בביטוי הזה, דווקא אצל בני הזוג שמשכילים להגיע לגישור, ולפתור את המחלוקות ביניהם בדרכי נועם, אפילו מקומם. הן בסופו של דבר, שני בני הזוג נותרים ההורים של הילדים המשותפים. ומשכך, ירצו בכך או לא ירצו, הם לנצח יישארו בני משפחה. אז המשפחה לא מתפרקת, היא פשוט משנה צורה, למשפחה שמתגוררת בשני בתים: בית של אמא, ובית של אבא.
חברה טובה שלי חלתה בסרטן לפני חצי שנה. היום, אחרי שהשיער חזר לצמוח על ראשה היפה, וכשגופה מתאושש מתלאות הטיפול הכימותרפי, היא יודעת להעריך איזה מתנה היא קיבלה, בשיעור על ערך חייה.
גם הפרידה מבן / בת הזוג, כאשר מסתכלים עליה בעיניים פקוחות (לא במשקפיים כהות או ורודות – זה בכל זאת שבוע אריק איינשטיין), יכולה להיות קרש קפיצה לשינוי, לצמיחה אישית, ולחיים טובים יותר.
אשמח לשמוע את דעתכם.