יום הזיכרון.  במותם צוו לנו את החיים. ועוד איך צוו לנו את החיים, העניקו לנו חיים על מגש של כסף, מגש של זהב...

 יום הזיכרון. אחד מחוליות היסוד בישראליות שלנו. יום הזיכרון, נקודת הזמן הכמעט יחידה בלוח השנה שבו יש משהו גדול יותר מנקודת המבט הקטנה שלנו, שיש מעל לחיינו הפרטיים, מעל ליום יום האישי – פרטי שלנו יש עוד משהו, משותף, חיוני, נדרש, נדרך, עובד ללא הרף כדי לאפשר לנו את העיסוק הכמעט טוטאלי שלנו בעצמנו.

 יום הזיכרון. מתחת לקליפת הציניות שפיתחנו עם השנים, מתחת לשכבת המיאוס שפשטה בנו, מתחת לאטימות שפיתחנו, לכאורה פיתחנו, מתחת לאלו, יש שכבה שמתגלה, שמבליחה ליום אחד מתחת לאבק הדרכים שהולך ומכסה את המקום שהוא הבית שלנו. והשכבה הזו היא אנחנו. הביחד שלנו, הקיום המשותף שלנו כאן, במקום אכזר ועקשן שלא מוכן גם אחרי 60 שנות קיום להניח לנו לחיות את חיינו. יש אותנו ואת הקיום שלנו פה, ואת כושר ההישרדות שלנו כעם, כלאום, כאומה, כיהודים בני חורין, ויש את אלו שהקריבו את חייהם כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולחיות כך כעם.

 יום הזיכרון. יום האבל הלאומי שלנו. אבל אמיתי. כנה. חברה שלמה מתייחדת ליום אחד עם השכול הפרטי. חברה משמרת את האתוס, את ציר הליבה של עצם קיומה בזיכרון קולקטיבי משותף שאומר, אנחנו כאן כי אנחנו מאמינים שזהו מקומנו, שזו היא המדינה שלנו. בחסד. בזכות אמיתית וכנה של עם שאין לו שום מקום אחר בעולם, זולת הפינה המדהימה והכל כך קשה הזו שבה אנחנו חיים. 

 יום הזיכרון. ואם רק לרגע אחד נעצור ונחשוב. מעבר לשירים העצובים ברדיו. מעבר לתחושת המועקה שפושה בנו. מעבר לסיפור האישי – אנושי שהוא כל כך עצוב. כל כך מוחשי... נחשוב מעבר להם על המשמעות של היום הזה, של נקודת החיבור הזו, של המקום הכל כך מיוחד הזה שלנו עם עצמנו, נקודת החיבור שלנו אל הסיפור המשותף שלנו, הסיפור שהוא הבסיס לקיום שלנו. 

 אני לא יודע על הדרך שכל אחד ואחד מכם חווים את היום הזה. אבל אני מתקשה להאמין שהוא עובר לידכם. הוא כל כך עוצמתי . כל כך מלא הוד ועוצמה. יום ההוד וההדר של ההוויה הישראלית. פולחן האבל. אפשר להיות ציני. אפשר לראות את הסיפור מנקודת מבט חיצונית ולנסות ולפורר את נקודת החיבור הזו. אבל זה לא אמיתי. זה לא החיים במלואם, בכלליות הוויתם.  הסיפור המשותף שלנו הוא לב ההוויה שלנו. הוא מקור החיים שלנו. הוא הבסיס לכל יציאה שלנו למרחב פרטי, אישי. בלעדיו אין לנו כלום. אין לנו מעטפת. אנחנו נטולי מגן, כמו שבלול שאיבד את הקונכייה שלו, בלעדיו אנחנו לבד. זה הסיפור האמיתי. היחידי. הבלתי מעורער. הבלתי ניתן לשינוי. 

 יום הזיכרון הוא ההזדמנות שלנו להיזכר שאנחנו עם. שאנחנו שותפים במפעל מדהים שהחל לפני יותר ממאה שנה והפך ליצירת פאר, לפלא, לסיפור הצלחה מסחרר של עם שהצמיח את עצמו מחדש, מתוך הרס מוחלט, מתוך האפר של 2000 שנות גלות, מתוך האפר של המשרפות של אושוויץ.... זה מדהים כמה שזה בסיסי. כמה שהסיפור הזה שנטמע בתוך ההווייה של כל אדם שנולד וגדל במדינה הזו, הוא כל כך בסיסי. כל כך בסיסי באמת שיש בו. וזה מדהים עוד יותר שבמשך 364 ימים בשנה (אולי 363, יש גם את יום כיפור שמחבר אותנו למשהו, אחר, אבל עדיין מחבר) אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו לא חיים את זה. אנחנו ציניים לגבי זה. אנחנו בזים ללאומיות המזוייפת הזו, אנחנו בזים לכל מה שמריח כציבורי, זירת הכלל משעממת אותנו, היא לא משעממת היא מבחילה אותנו, היא סמל לכל המיאוס שצברנו בבטן, לכל תחושת גועל הנפש שיש לנו מהדרך שהמקום שלנו מנוהל, מתופעל.  

אבל המדינה היא לא הפוליטיקאים המושחתים, היא לא הגנרלים שטעו בקונספציה, המדינה היא אנחנו. היא אני ואתה ואת. כל אחד מאיתנו. כל פרט. והיא בסיס הקיום שלנו. היא הבית שלנו. ואם הפלא נעלם ובמקומו הולכת ונוצרת ביצה טובענית של חמדנות ושחיתות ושל זילות הביחד שלנו – זה לא הם, זה אנחנו.  זה הסיפור האמיתי שלנו גם בשאר ימי השנה. זו תמצית ההוויה שלנו. בין אם אנחנו מודעים אליו, חושבים עליו, מעבירים מדי פעם איזו בדל מחשבה בעניינו, או לא. זה הסיפור שלנו. 

אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת... והיא בוערת, מכל כיוון שרק אפשר להסתכל. אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית שזה המקום שלנו וזו המדינה שלנו וזו הארץ שלנו ושאנחנו נצטרך כנראה להלחם עליה עוד הרבה הרבה שנים וגם לשכול בנים ואבות ולהתאחד כאומה סביב השכול הזה, במלוא ליבנו, במלוא ישותנו ומהות קיומנו. 

 יום הזיכרון. במותם צוו לנו את החיים. ועוד איך צוו לנו את החיים, העניקו לנו חיים על מגש של כסף, מגש של זהב. צוו לנו את החיים וצוו לנו גם את החובה לקום ולהלחם. להלחם על המדינה הזו. להלחם כדי לעשות אותה ראויה לקורבן של כל מי שהקריב את חייו למענה. להלחם כדי שהפלא הזה יחזור להיות פלא. להלחם כדי ששוב נרגיש בלב את תחושת השייכות הזו לא רק ביום הזיכרון, אלא גם בשאר ימות השנה. להלחם כדי שנרגיש גאווה בלב להיות שייכים, להיות גאים במי שאנחנו, במה שאנחנו. 

 יום הזיכרון תשס"ז