כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    הן שבו הביתה - אז למה אני לא שמחה?

    44 תגובות   יום שני, 2/12/13, 19:34

    הן שבו הביתה – אז למה אני לא שמחה?



    קיץ ארוך ומייגע עבר על חלק גדול מהיצירות שלי. הן נארזו בקפידה, עלו למכונית והתחילו להתפזר ברחבי הארץ, בדרום, במרכז בצפון – אורכה ורוחבה בארץ הקטנה שלנו. תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד.


    את רשימת המעקב כבר תיארתי ברשומה שלי  'אז מה קורה? - זה מה קורה' , ועכשיו הן הגיעו חזרה לבית גידולן, קרי לסטודיו שלי, ארוזות אפילו טוב יותר ושלמות לחלוטין.


     

    ''



    יום אחרי יום במשך כמה ימים הן נמלאו לחדר המבואה בפתחת הסטודיו שלי, מתייצבות שעונות על קיר זה או אחר, כמו מצפות לבאות. השורות נמלאות, והן מתאספות להן זו בצד זו. יהיה מי שיאמר שבלילות ירח מלא שמע אותן מספרות חוויות זו לזו ברוח 'איפה הייתן ומה עשיתן'?. לילות שבהן רחשו קולות בלתי נשמעים, קולות נראים בלבד, שסיפרו איך היה, ועתה הן התכנסו להן כאן, דקות אחדות בסוג של חברותא, בטרם אפזר אותן במקומות שלהם בתאים, בין המחיצות, נעטפות על עצמן ואל בדידותן במקום שלעולם אי אפשר לדעת מתי יצאו משם שוב לראות אור, או אולי להראות לעולם אור אחר, או ללמד את העולם להסתכל על הדברים באור אחר.


    ואני שעשיתי אותן, ששילחתי אותן מעל פני, שארזתי בחרדת קודש, שהובלתי על כבישי הארץ שהפקדתי אותם בידי אוצרים כאלה ואחרים, הפקרתי אותן למספר חודשים מבלי לבקר אפילו, באתי עכשיו, אספתי אותן בחזרה, מילאתי את הרכב והבאתי אותן שוב למקום מבטחים.


    מה מבטחים?


    אמרתי שהן חזרו ושאני לא שמחה. כן. כשילדים חוזרים הביתה מטיול אנחנו שמחים, כשילדים חוזרים הביתה כשהם כבר לא ילדים, אנחנו /אני לא שמחים. כי יש רגעים שצריך ללכת. הלאה.


    לא, אני לא צריכה את היצירות האלה. לא רציתי שתחזרנה. רציתי שתצאנה לדרכן, דרך חדשה. שתמצאנה את מקומם הנכון אצל מי שאולי חפץ בהן. אני, כל שרציתי אז, באיזה זמן שהוא, זה לעשות אותן. בעבורי העשייה, היצירה, ההגות סביב היצירה, כולל העבודה שכרוכה בזה, היא העיקר. מרגע שסיימתי את עבודתי, מתחיל אצלי תהליך הפרידה. אני נפרדת נפשית, אני מוכנה לדעת שעליהן ללכת. עליהן למצוא להם את הבית שלהן, את הקיר שלהן, את הבעלים שלהן.


    והן חזרו. ואני לא שמחתי.

    רציתי שילכו ולא יחזרו. ולא בגלל שאינני אוהבת אותן. אני כן. לא אהבה רכושנית, גם לא אהבה רומנטית (ברור שלא), אוהבת אותן בשל מה שהן, בשל מה שהן הוציאו ממני, בשל הרגעים שביליתי בהגייתן וביצירתן. ודווקא בשל כך, אני רוצה לתת להם חיים. לתת להן המשך. ההמשך שלהם הוא הרגע שבו מישהו חפץ בהן, רוכש אותן, רוצה אותן לעצמו ואחר כך גם נהנה מהם.


    והן חזרו, ואני לא שמחתי.

    להיפך הרגשתי מטורטרת. אורזת, מוציאה, מובילה, משלמת, מצלמת, הולכת, חוזרת, אורזת, מובילה, פורקת, מסדרת. לא. זו לא עבודת האמנות שלי. זמן מיותר, זמן גזול, לא צריך בשביל זה להיות אמן.

     

     


     

    ''

     

     

     

     

    הן יצאו, ואני קיוויתי שלא תחזרנה אלי. קיוויתי שיבוא האדם שנפשו וכיסו יחשקו בהן, אומר להן שלום, ארווח את הסטודיו ואכין אותו לקראת היצירות הבאות.


    כן, הסטודיו שלי צריך להיות הרחם, המקום שבו הן גדלות, מקבלות חיים, ואחר כך יוצאות. הוא מתרוקן כדי להתמלא מחדש וחוזר חלילה.

     

    וזה לא קרה.


    לא אינני תמימה, אל תחשבו, שבאמת ובתמים חשבתי שהן יוצאות לדרכן, לחיים חדשים, דרך ללא חזרה. שרתי להן 'עוף גוזל' בשפה שציורים מבינים, אבל לא, לא חשבתי שבאמת הן נחטפים כמו נעלי קרוקס חדשים על מדף. ידעתי שהן תחזורנה כלעומת שבאו, שמנות בעוד כמה קילוגרמים בשל מחמאות שזכו לקבל. בעוד שהן גם רשמו לעצמן את כל העיניים שצפו בהן. ידעתי, ברור שידעתי שזה מה שיהיה. אבל כאן אני משתפת מהרהורי ליבי ומספרת מה רציתי , ובעיקר מספרת למה לא שמחתי שהן חזרו.


    כולם כבר יודעים שיש עבודות שאני גורסת, ויש עבודות שאני שורפת, ויש עבודות שאני מחדשת. אני עסוקה בלעשות. אלה שזה עתה חזרו שרדו את הגריסות, שרדו את השריפות והן גם לא יעובדו בשנית (ובעצם לעולם אין לדעת).


    וכל מה שאני רוצה לומר דרך המשל הזה שסיפרתי כאן, שגם אם הוא סוג של משל, יש בו קורטוב ויותר מקורטוב של אמת, שיצירות צריכות ללכת, הן צריכות לעזוב את בית הגידול שלהן להמשיך לגדול במקומות אחרים, אצל אנשים אחרים, לגדול ולהגדיל.


    ואני אמשיך לטלטל אותן לתערוכות, ולגלגל אותן כי אם הם לא יוצאות מהבית למקום אחר, לפחות שיצאו קצת לטייל.

    כן, אני כבר אמרתי, מרגע שסיימתי לעבוד על היצירה אני עובדת אצלה.

     

     

    צפו בסרטון - תיאור העבודות שחזרו. ותמשיכו לקרוא עוד קצת, על הרהורים שאחריי.

     


    http://cafe.themarker.com/video/3024414/

     

     

    הרהורים שאחריי -


    לא הספקתי לסיים את הפוסט ולשלוח אותו, כבר קיבלתי תגובה חמה ואוהדת של חברה שבחרה מתוך נימוס והתחשבות, לשלוח לי אותה בדואר הפנימי. תגובתה גרמה להוסיף כאן עוד כמה מילים , הערות והארות.

     

    ראשית, אני מקווה שקוראי מבינים שאני כותבת את הפוסט הזה בחיוך רב ורחב. אני לא באמת 'לא שמחה'. גם לא חשבתי שמחר מגיע הקונה שאוסף ולוקח את כל עבודותיי. צריך להוסיף שהסכומים שאני מבקשת גבוהים מאד, וסביר להניח שלא במהרה ולא כל אחד 'יכניס את היד לכיסו'.

     

    ועוד דבר והחשוב ביותר. ידוע לי שכדי שאנשים יקנו יצירות לקשט בהם את ביתם צריך לצייר להם ציורים יפים. צריך לצייר פרחים יפים, ונופים, וכו' וכו'. וזה לא אני. איני מציירת ציורים יפים, כדי שיקנו, כדי שיתלו בבתים, כדי שכולם יאהבו. יותר מזה, ברור לי שמרבית ציוריי לא מתאימים להיות על קיר של איזה סלון בורגני יפה. כל זאת אני יודעת, וממשיכה ליצור בדרכי, את דרכי ולאמר בשפת האמנות את מה שאני מאמינה בו.

     

    הרשימה הזאת כאן באה לומר דבר אחר לגמרי, צריך להבין שלכל טקסט גלוי יש גם טקסט סמוי. בעצם מה שרציתי לומר דרך הסיפור שאני מביאה כאן, שכשעושים אמנות, צריך לדעת להפרד מהיצירה, היצירה צריכה ללכת לדרכה. נכון שלא תמיד זה מצליח לה. אבל זו צריכה להיות דרכה של היצירה.

     

    די אם נזכיר את ואן גוך (ואינני משווה עצמי אליו) שצייר ציורים שלא התאימו לאף אחד באותו זמן. שמאד מאד רצה להפרד מהם ולמכור, אבל הוא צייר מה שאנשים לא אהבו באותו זמן. חדרו התמלא בציורים, הוא נעלם כבר מזמן, ציוריו נשארו, כידוע. ולמרות שהוא מאד רצה למכור . הוא לא שינה מדרכו האמנותית, הוא לא התפשר. כן קשים חיי האמן, לפעמים הוא נאלץ לחיות בסתירה.

     

    ותזכרו שהפוסט הזה נכתב עם חיוך רחב - עם כותרת מפתה (כדי שיקראו אותו) והמנגינה שבסרטון ממחישה את הרוח העליזה שמפעמת בפוסט הזה.

     

    והנה רשומות נוספות שלי שעוסקות בעניין זה מנקודת ראות דומה- שונה- אחרת והכל מעניין לעניין כמעט באותו עניין.

     

    העלבון שבעזבון

    מסע והעמסה - תערוכה נולדת תערוכה נודדת

    'סביבתי' - כבר לא בסביבתי

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (44)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/12/13 09:05:

      צטט: ג.ע. 2 2013-12-15 04:05:06

      נורית יקרה, כמו תמיד, יש בהתייחסות שלך לעבודותייך אמביוולנטיות. את רוצה להוציא אותן ומצד שני את לא ממש רוצה. את רוצה שייראו על ידי הקהל וגם רוצה שהן יימכרו, אבל גם שמחה שהן חוזרות, שהרי תוכלי להתאים חלק מהן לתחרויות נוספות, או ליצור מהן יצירה חדשה. הפרידה שאת מדברת עליה לא חייבת להיות פרידה פיזית - עצם זה שאת מחליטה להיפרד מהן נפשית, זה מספיק, ולכן, זה לא צריך להטריד אותך כל-כך אם הן נמצאות או לא נמצאות, כי תמיד תוכלי , בדרכך המיוחדת, ליצור מהן עבודה חדשה - או לשמור אותן כך, כמו שהן, וכאמור, לשלב אותן שוב בתערוכות עתידיות. בקשה לפרידה ונפרדות מיצירה עולים בי ההרהורים הבאים: אם נשווה את זה לרגע לשיר שנכתב, נניח על ידי משורר, הולחן על ידי מלחין, ומבוצע על ידי זמר, אז למעשה יש כאן שכבות שונות של ועל אותה היצירה, שמצד אחד משלימות זו את זו ומצד שני ממשיכות אותה מהתחנה הראשונה (בדוגמה זו - השיר הכתוב והמשורר) המשך בתחנה השנייה - המלחין והלחן, וכלה בתחנה האחרונה - במבצע. (וכמובן שיש שכבות נוספות - עיבוד לכלי הליווי, שגם הוא יכול להשתנות בין מעבד אחד לאחר, גם בתפקידים השונים לכל כלי וגם בבחירת עלי הליווי עצמן). אבל מה.... אפילו זה לא אומר שזו התחנה האחרונה של היצירה, כי מחר יכול לבוא אדם נוסף, ולהחליט להלחין את השיר בלחן משלו, לשנות את העיבוד שהיה קודם, ולפעמים (לצערי) להחליט גם שחלק משורות השיר הכתובות - לא יושרו בלחן שלו. אני חושבת שזו ההשוואה הכי דומה לתהליך שהיצירות שלך עוברות, רק שהשוני הוא - שאצלך - את זו שמשנה להן את השכבות, בעוד שבשיר - הרבה אנשים שונים יכולים להשפיע על היצירה המקורית. אין לך מה להצטער שהן חזרו (למעט אולי הצד הכספי) אבל תוכלי להציג אותן שוב - או , כמו שאת עושה לא מעט - לשנות אותן, מה שיהפוך אותן ל"ריידי-מייד", המתבסס על עבודותייך המקוריות.

      שלום ג. יקרה. יותר לומר שבלי הביקור שלך ברשומה שלי, הרשומה לא שלמה. והנה הגעת. וכמו תמיד את מתייחסת ברצינות עמוקה ורבה לתוכן דבריי, כמעט ואולי אותה רצינות שאני מתייחסת אליה בעת כתיבתה. אני מוכרחה לומר שאת קלטת בדיוק את הדואליות שעליה אני מדברת. שכן כשכתבתי "לא שמחתי" הרי זו באמת רק חצי אמירה, ואפילו עם קריצה ( בשביל ליצור כותרת מפתה). נכון שאני מאמינה שיצירות צריכות לצאת לדרכן וללכת הלאה, אבל אני בהחלט שמחה שהן חוזרות. וכדברייך וכפי שאת מכירה כל כך טוב את דרכי עבודתי, תמיד יש להן מקום אצלי, ואם צר המקום שלהן בדרך אחת, הן יעברו שינוי ויותאמו ויתאימו. צדקת. אהבתי את ההבחנה שלך. גם ההשוואה שעשית לתחום שאת עוד יותר מחוברת אליו, השירה, היא השוואה מעניינת. תודה לך יקירה על דברייך ועל נוכחותך.

        15/12/13 04:05:
      נורית יקרה, כמו תמיד, יש בהתייחסות שלך לעבודותייך אמביוולנטיות. את רוצה להוציא אותן ומצד שני את לא ממש רוצה. את רוצה שייראו על ידי הקהל וגם רוצה שהן יימכרו, אבל גם שמחה שהן חוזרות, שהרי תוכלי להתאים חלק מהן לתחרויות נוספות, או ליצור מהן יצירה חדשה. הפרידה שאת מדברת עליה לא חייבת להיות פרידה פיזית - עצם זה שאת מחליטה להיפרד מהן נפשית, זה מספיק, ולכן, זה לא צריך להטריד אותך כל-כך אם הן נמצאות או לא נמצאות, כי תמיד תוכלי , בדרכך המיוחדת, ליצור מהן עבודה חדשה - או לשמור אותן כך, כמו שהן, וכאמור, לשלב אותן שוב בתערוכות עתידיות. בקשה לפרידה ונפרדות מיצירה עולים בי ההרהורים הבאים: אם נשווה את זה לרגע לשיר שנכתב, נניח על ידי משורר, הולחן על ידי מלחין, ומבוצע על ידי זמר, אז למעשה יש כאן שכבות שונות של ועל אותה היצירה, שמצד אחד משלימות זו את זו ומצד שני ממשיכות אותה מהתחנה הראשונה (בדוגמה זו - השיר הכתוב והמשורר) המשך בתחנה השנייה - המלחין והלחן, וכלה בתחנה האחרונה - במבצע. (וכמובן שיש שכבות נוספות - עיבוד לכלי הליווי, שגם הוא יכול להשתנות בין מעבד אחד לאחר, גם בתפקידים השונים לכל כלי וגם בבחירת עלי הליווי עצמן). אבל מה.... אפילו זה לא אומר שזו התחנה האחרונה של היצירה, כי מחר יכול לבוא אדם נוסף, ולהחליט להלחין את השיר בלחן משלו, לשנות את העיבוד שהיה קודם, ולפעמים (לצערי) להחליט גם שחלק משורות השיר הכתובות - לא יושרו בלחן שלו. אני חושבת שזו ההשוואה הכי דומה לתהליך שהיצירות שלך עוברות, רק שהשוני הוא - שאצלך - את זו שמשנה להן את השכבות, בעוד שבשיר - הרבה אנשים שונים יכולים להשפיע על היצירה המקורית. אין לך מה להצטער שהן חזרו (למעט אולי הצד הכספי) אבל תוכלי להציג אותן שוב - או , כמו שאת עושה לא מעט - לשנות אותן, מה שיהפוך אותן ל"ריידי-מייד", המתבסס על עבודותייך המקוריות.
        14/12/13 20:41:

      צטט: ~בועז22~ 2013-12-14 08:04:54

      כמו ציפורים שנודדות לעשות את החורף בארצות החום, הרי הן שבות שוב אל ביתן, לאחר מכן..., הן מיישרות נוצה, מעלות משקל, מספרות על מסען האחרון, מתכוננות לצאת שוב..., כדי לשוב - שוב..., מעגל החיים הגדול - חלק מדוד ומדוייק בגלגל רחב הידיים של הכול, של החיים.

      בועז, איזו ראייה מדוייקת ומעניינת. תודה על התוספת האופטימית שאגב, אני מאד מסכימה אתה.

        14/12/13 08:04:
      כמו ציפורים שנודדות לעשות את החורף בארצות החום, הרי הן שבות שוב אל ביתן, לאחר מכן..., הן מיישרות נוצה, מעלות משקל, מספרות על מסען האחרון, מתכוננות לצאת שוב..., כדי לשוב - שוב..., מעגל החיים הגדול - חלק מדוד ומדוייק בגלגל רחב הידיים של הכול, של החיים.
        8/12/13 02:23:

      צטט: מרב 1956 2013-12-07 09:04:29

      צטט: מרב 1956 2013-12-07 09:03:39

      צטט: מרב 1956 2013-12-07 08:34:37

      כמו שאת יוצרת את תמונותייך בטוב טעם,

      כך גם כתיבתך, אותך.

      אני מבינה לגמרי את ההרגשה שהיטבת להביע.

      האהבה משחררת

      ואת באהבתך את יצרותייך, שואפת לשחרר אותן מעלייך.

      זו "בעיית היוצרים"

      האהבה הגדולה היא ביצירה עצמה.

      התוצאה, למרות האהבה, כבר פחותה.

      (חוץ מיצירת בן-אנוש)

      תודה מירב. היטבת להבין

        8/12/13 02:22:

      צטט: שולה63 2013-12-07 07:17:07

      נורית היקרה,התחושות שהעלית מוכרות לאמנים ובודאי לאמנית ותיקה כמוך. לאחר 10 שנים כאמנית הגעתי למסקנה שלא כל מקום לתצוגה-מתאים למכירת יצירות. שנית-שלא אשתתף בתערוכה במקום שאיני יכולה להגיע אליו. דבר נוסף-אם רוצים למכור צריך להוריד מחירים. השנה התרכזתי במכירת עבודותי [חוגי בית,משלחת אמנים פרסום באינטרנט-והצלחתי בכמה מכירות.זה בא על חשבון יצירה חדשה ודורש המון שעות ליד המחשב. טעם הקהל-זה משהו שאת לא יכולה לחזות.נוכחתי שקנו אצלי-ציורי נוף צבעוניים "בצבעים חזקים" כפי שהתבטאו.. לגבי תרומות-כדאי להשתתף בתערוכת שהן למטרת תרומה -בהן האמן מקבל אחוזים מהמכירה. יישר כח על גילוי הלב והערכה לכתיבתך

      תודה שולה.

        7/12/13 09:04:

      צטט: מרב 1956 2013-12-07 09:03:39

      צטט: מרב 1956 2013-12-07 08:34:37

      כמו שאת יוצרת את תמונותייך בטוב טעם,

      כך גם כתיבתך, אותך.

      אני מבינה לגמרי את ההרגשה שהיטבת להביע.

      האהבה משחררת

      ואת באהבתך את יצרותייך, שואפת לשחרר אותן מעלייך.

      זו "בעיית היוצרים"

      האהבה הגדולה היא ביצירה עצמה.

      התוצאה, למרות האהבה, כבר פחותה.

      (חוץ מיצירת בן-אנוש)

        7/12/13 07:17:
      נורית היקרה,התחושות שהעלית מוכרות לאמנים ובודאי לאמנית ותיקה כמוך. לאחר 10 שנים כאמנית הגעתי למסקנה שלא כל מקום לתצוגה-מתאים למכירת יצירות. שנית-שלא אשתתף בתערוכה במקום שאיני יכולה להגיע אליו. דבר נוסף-אם רוצים למכור צריך להוריד מחירים. השנה התרכזתי במכירת עבודותי [חוגי בית,משלחת אמנים פרסום באינטרנט-והצלחתי בכמה מכירות.זה בא על חשבון יצירה חדשה ודורש המון שעות ליד המחשב. טעם הקהל-זה משהו שאת לא יכולה לחזות.נוכחתי שקנו אצלי-ציורי נוף צבעוניים "בצבעים חזקים" כפי שהתבטאו.. לגבי תרומות-כדאי להשתתף בתערוכת שהן למטרת תרומה -בהן האמן מקבל אחוזים מהמכירה. יישר כח על גילוי הלב והערכה לכתיבתך
        6/12/13 08:32:

      צטט: דליה / הפרח 2013-12-05 23:33:37

      זה פוסט מגניב, מאוד אהבתי. תודה

      תודה דליה.

        5/12/13 23:33:
      זה פוסט מגניב, מאוד אהבתי. תודה
        5/12/13 09:51:

      צטט: נעה אל-יגון 2013-12-05 08:38:04

      נורית את יודעת
      נזכרתי בכל האנשים השואלים, מוכרת?
      אלה הקונים בסופו של דבר הם המעריכים
      הרי לאמנות אין מחיר, קשה לתמחר ילד.
      ומי שיקנה זה הבית או המקום שייתן כבוד לעבודתך,
      מבינה בהחלט את אכזבתך.

      אם נשמעתי קצת חופרת, זה כי יותר קל לי להתבטא עם מכחול :)

      תודה נועה, תודה על תגובתך ותודה על האמפטיה. ולא, לא נשמעת חופרת בכלל. אני רק חייבת לציין ולהדגיש שזו לא ממש אכזבה, והרשימה נכתבה עם הרבה חיוך צדדי. בעיקר במטרה לדבר על אמנות מעוד נקודת מבט. הרי לא אפסיק ליצור, ואינני יוצרת מראש במטרות ובכוונות מסחריות, ואני מכירה היטב את שוק האמנות הלא פשוט. כך שצריך לזכור שהרשימה נכתבה יותר בשביל לשקף עוד סוג של הרהורים שהם לא רק מנת חלקי, אלה חלק מסדר היום והחיים של אמן יוצר. ושוב תודה לך.

        5/12/13 08:38:

      נורית את יודעת
      נזכרתי בכל האנשים השואלים, מוכרת?
      אלה הקונים בסופו של דבר הם המעריכים
      הרי לאמנות אין מחיר, קשה לתמחר ילד.
      ומי שיקנה זה הבית או המקום שייתן כבוד לעבודתך,
      מבינה בהחלט את אכזבתך.

      אם נשמעתי קצת חופרת, זה כי יותר קל לי להתבטא עם מכחול :)

        4/12/13 14:54:

      הפוסט הזה שכתבתי כאן - והתגובות שהחלו לזרום גרמו לי להזכר באחת הרשומות הראשונות שכתבתי כאן שנקראת 'העלבון שבעיזבון' - אני מציעה לסקרנים ולמתעניינים, לעיין בה.

        4/12/13 14:49:

      צטט: face 2013-12-03 23:58:43

      כיכבתי! כן. כיכבתי. בלי הסברים מיותרים, אולי כן משפט קצר אחד: כי קראתי עכשיו גם את התגובות שלך. ועליהם מגיע לך כוכב.

      יקירתי. אין על היסודיות שלך. כשאת כאן אז כאן. ותודה.

       

        4/12/13 14:48:

      צטט: שולה ניסים 2013-12-04 12:51:23

      צטט: נורית-ארט 2013-12-03 20:51:21

      צטט: שולה ניסים 2013-12-03 16:17:16

      אני חושבת שכדאי לשקול את האפשרות לתרום. לא הכל בבת אחת, כל פעם משהו אחד. לא סתם לתרום, לתרום היכן שזה נדרש. אם את חושבת שאת רוצה לתרום כמובן, ומוותרת על ההיבט הכלכלי.

      שולה יקרה, בלי קשר להיבט הכלכלי אני לא חושבת על לתרום. אני עובדת בזה. לו הייתה לי מכולת והייתי מוכרת לבן לא הייתי תורמת לבן. הייתי מוכרת אותו. ואם הייתי תורמת אותו אז אולי לאנשים רעבים. את האמנות שלי אני מעריכה ומכבדת ולא חושבת שיש מקום לתרום אותה. כן הייתי מוכנה למכור אותה, ולתרום את הכסף שקיבלתי תמורתה למוסדות נזקקים. אבל שוב, אני לא מדברת על למכור, למרות שזה מה שרובם מבינים מתוך הרשימה. אני מדברת באופן כללי, על חייה של היצירה. והרשימה כאן היא סוג של דוגמא והמחשה.

      לא חושבת שיש סתירה בין להעריך ולכבד את האמנות של עצמך לבין לתרום אותה. לא חושבת שזה מהווה זילזול בערך עצמך ובערך עבודותייך. כמובן  חשוב לדעת לאיזה מוסד  ציבורי לתרום ( לזה התכוונתי ) ולא לפזר את העבודות סתם כך. נראה לי מאוד יפה לתת עבודה למועדון לילדים שסובלים מפיגור שיכלי למשל. אך זכותך כמובן לא להסכים איתי

      שולה יקרה. אני מאד מעריכה ומכבדת את האמנות של עצמי. מאד. עובדת עליה הרבה וחושבת שהיא חשובה. אבל, כל אמן רוצה לדעת שלא רק הוא מעריך ומכבד את עבודתו, אלא שגם האחרים כן. אני מציעה פשרה, אם ללכת ברוח דברייך, קודם שזה יעמוד למכירה, שיקנו ואחר כך אני אחליט שבמקום למכור אתרום. :). עלייך להבין שאין מדובר כאן בכסף, מדובר בהערכה ליצירת אמנות. ואני אינני מדברת ממקום של מי שעבודתה אינה מוערכת. ואגב, אני לא בטוחה שאמנות זה דבר נדרש. מוסדות, אנשים, יכולים לחיות בלי זה. לדעתי היא קודם כל נדרשת ליוצרים עצמם. אמנים יוצרים לא כי הם חושבים שהם עושים טובה לעולם, הם עושים טובה לעצמם ולצורך שלהם ליצור. נכון שאחר כך, קורים דברים, ויש כאלה שהופכים להיות צרכנים של אמנות, ובכך הם תורמים לתרבות. וכמובן שנגעתי בנושא הזה רק בקוצו, אפשר להרחיב ולדבר כאן עוד הרבה על העניין המורכב הזה.

       

        4/12/13 14:29:

      צטט: HagitFriedlander 2013-12-03 23:47:24

      נורית יקרה, איך את נוגעת בכל קשת התחושות והמחשבות של מי שיוצר ואומנותו היא שכרו...אם יש מעבר לכך מה טוב , להחיות את היצירה מחדש במקום אחר זו תחושה נפלאה...אך הצורך ליצור ולבטא תמיד יגרום למחסנים ולבית הגידול של יצירתו להתמלא ...מזדהה מאד עם תחושותיך...פוסט נפלא שנוגע ברבים

      הי חגית היקרה, תודה על תגובתך המבינה. כמובן שמבינה שהרי תיארתי את מצוקתם של אמנים. שמחתי שציינת זאת בתגובתך, שהרי כבר אמרתי לא אחת שאת מרבית רשומותיי אני כותבת במטרה לשקף את חייו של האמן. הרהוריו, הגיגיו, יצירותיו, לבטיו, הצלחותיו כישלונותיו וכו'. שמתי לעצמי מטרה להיות מאין פה 'לחיי האמן', ואני מניחה שבמרבית המקרים אני מדברת אמנם בשם עצמי, אך יודעת שאני משקפת תופעה/ות. תודה. וחג שמח ומואר.

        4/12/13 12:51:

      צטט: נורית-ארט 2013-12-03 20:51:21

      צטט: שולה ניסים 2013-12-03 16:17:16

      אני חושבת שכדאי לשקול את האפשרות לתרום. לא הכל בבת אחת, כל פעם משהו אחד. לא סתם לתרום, לתרום היכן שזה נדרש. אם את חושבת שאת רוצה לתרום כמובן, ומוותרת על ההיבט הכלכלי.

      שולה יקרה, בלי קשר להיבט הכלכלי אני לא חושבת על לתרום. אני עובדת בזה. לו הייתה לי מכולת והייתי מוכרת לבן לא הייתי תורמת לבן. הייתי מוכרת אותו. ואם הייתי תורמת אותו אז אולי לאנשים רעבים. את האמנות שלי אני מעריכה ומכבדת ולא חושבת שיש מקום לתרום אותה. כן הייתי מוכנה למכור אותה, ולתרום את הכסף שקיבלתי תמורתה למוסדות נזקקים. אבל שוב, אני לא מדברת על למכור, למרות שזה מה שרובם מבינים מתוך הרשימה. אני מדברת באופן כללי, על חייה של היצירה. והרשימה כאן היא סוג של דוגמא והמחשה.

      לא חושבת שיש סתירה בין להעריך ולכבד את האמנות של עצמך לבין לתרום אותה. לא חושבת שזה מהווה זילזול בערך עצמך ובערך עבודותייך. כמובן  חשוב לדעת לאיזה מוסד  ציבורי לתרום ( לזה התכוונתי ) ולא לפזר את העבודות סתם כך. נראה לי מאוד יפה לתת עבודה למועדון לילדים שסובלים מפיגור שיכלי למשל. אך זכותך כמובן לא להסכים איתי

       

        3/12/13 23:58:

      כיכבתי! כן. כיכבתי. בלי הסברים מיותרים, אולי כן משפט קצר אחד: כי קראתי עכשיו גם את התגובות שלך. ועליהם מגיע לך כוכב.

       

        3/12/13 23:47:
      נורית יקרה, איך את נוגעת בכל קשת התחושות והמחשבות של מי שיוצר ואומנותו היא שכרו...אם יש מעבר לכך מה טוב , להחיות את היצירה מחדש במקום אחר זו תחושה נפלאה...אך הצורך ליצור ולבטא תמיד יגרום למחסנים ולבית הגידול של יצירתו להתמלא ...מזדהה מאד עם תחושותיך...פוסט נפלא שנוגע ברבים
        3/12/13 20:51:

      צטט: שולה ניסים 2013-12-03 16:17:16

      אני חושבת שכדאי לשקול את האפשרות לתרום. לא הכל בבת אחת, כל פעם משהו אחד. לא סתם לתרום, לתרום היכן שזה נדרש. אם את חושבת שאת רוצה לתרום כמובן, ומוותרת על ההיבט הכלכלי.

      שולה יקרה, בלי קשר להיבט הכלכלי אני לא חושבת על לתרום. אני עובדת בזה. לו הייתה לי מכולת והייתי מוכרת לבן לא הייתי תורמת לבן. הייתי מוכרת אותו. ואם הייתי תורמת אותו אז אולי לאנשים רעבים. את האמנות שלי אני מעריכה ומכבדת ולא חושבת שיש מקום לתרום אותה. כן הייתי מוכנה למכור אותה, ולתרום את הכסף שקיבלתי תמורתה למוסדות נזקקים. אבל שוב, אני לא מדברת על למכור, למרות שזה מה שרובם מבינים מתוך הרשימה. אני מדברת באופן כללי, על חייה של היצירה. והרשימה כאן היא סוג של דוגמא והמחשה.

        3/12/13 20:48:

      צטט: hakshevia 2013-12-03 19:51:28

      אני שמחה שקראתי. תודה על השיתוף שלך כי הרגשתי שאת מתארת את התהליך שלי. לא פעם תהיתי מה שאר האומנים עושים עם היצירות שלהם. לא פשוט לבחור באותנטיות אך אין לי ספק שזו הדרך הנכונה לאומן ובכלל לכל אדם. אני תוהה ביני לעצמי האם המחשבה הפנימית או הידיעה הפנימית, שיצירות כאלו לא נמכרות, משדרת הלאה כנבואה המגשימה את עצמה.

      תודה על התייחסותך. וכן, צריך לזכור שאמן עושה אמנות קודם כל ולפני הכל. אחר כך זה כבר מסחר. והרבה פעמים זה הולך יחד. וזה בסדר.

        3/12/13 20:43:

      צטט: נערת ליווי 2013-12-03 13:46:02

      נורית,

       

      חזרתי וקראתי את הסוף. הסוף של מה שכתבת. אני מדגישה. לא מוסיפה מילה וחצי מילה על יופי ובעיני מי מהו יופי. גם לא על ענייני יופי ותקופה. בלי קשר לאוזניים שכן או לא שומעות מה שהן שומעות. ומה ההבדל בין לשמוע ובין להקשיב ועל רווח ועל מי אפשר או צריך לסמוך. וכן. לפעמים מילים זה דבר לא פשוט. רווח לא חייב לדבר על כסף. בלי כסף קשה לפעמים לקנות בד. אפילו סתם חומרי גלם. כאלה שלא אוספים בטבע כי הם נשרו מהעצים ושוב עוצרת או אוצרת בלי לטעות באותיות שמעופפות לי ככה בינך וביני כי אני שוכחת שאנחנו לא מדברות בפרטי אלא פה לעיני מי שבא... 

       

      המשך שבוע טוב! 

      חיוך

        3/12/13 20:40:

      כידוע לכם, אנחנו חיים היום בעולם רב מימדי. לכן, חברים מהפייסבוק קיבלו קישור לרשימה הזאת, קראו והגיבו. חשבתי שנכון יהיה להעלות כאן את תגובתה המעניינת של חברתי 'נורית ודיסלבסקי' ( ברשותה כמובן). אז הנה דבריה מצוטטים כלשונם.

      "וואאההוו נוריתי , הפוסטים שלך כל כך עמוקים וכל כך מלמדים .....ואת חושפת בהומור וברגש את רחשי ליבך , ועם כל ההומור ברור הוא הגרעין המסתתר . נהנתי לקרוא את ההתחלה , צפיתי בסרט ולאחריו קינחתי בהמשך וכולי פליאה על הזכות להכנס לעולמה של אומנית , שגם יודעת להתבטא כהלכה, להשתתף בלבטיה תקוותיה , ושאיפותיה . ובעצמך אמרת שיצירותיך המיוחדות הם שלך, ולא עבודות " המוזמנות " עבור דרישת הקהל - גודל , צבע , נושא והתאמה לדירה , משרד , או פואייה . מה שאהבתי - " וכן כבר אמרתי - מרגע שסיימתי לעבוד על היצירה, אני עובדת אצלה " ...... וגם "לפחות שיצאו קצת לטייל ".........מדהים . את נוריתי אומנית רב תחומית שלא מתפשרת ולא יורדת אל העם כדבריך , אלא שואפת ללמד ולהרים את הרמה . וספור קטן , אני שוזרת פרחים מקצועית , לאחר הקורס ביקרתי חברה שהיתה לה גם משתלה מחוץ לחיפה וראיתי סידורים איומים ללא חוק ופרופורציה , ונוגד את כל מה שלמדנו , שאלתיה - " איך את יכולה לשזור כאלה זרים ? " ותשובתה היתה - " הם ממילא לא מבינים , והם אוהבים את מה שעשיתי ," המשכתי "את צריכה להעלות את הרמה ואת מודעותם , ולא לרדת לרמתם ."......אז ככה זה גם באומנות . תמשיכי להיות מה שאת ותחייכי ליצירותיך החוזרות אל אמא אדמה אלה גדולה .

        3/12/13 19:51:
      אני שמחה שקראתי. תודה על השיתוף שלך כי הרגשתי שאת מתארת את התהליך שלי. לא פעם תהיתי מה שאר האומנים עושים עם היצירות שלהם. לא פשוט לבחור באותנטיות אך אין לי ספק שזו הדרך הנכונה לאומן ובכלל לכל אדם. אני תוהה ביני לעצמי האם המחשבה הפנימית או הידיעה הפנימית, שיצירות כאלו לא נמכרות, משדרת הלאה כנבואה המגשימה את עצמה.
        3/12/13 16:17:
      אני חושבת שכדאי לשקול את האפשרות לתרום. לא הכל בבת אחת, כל פעם משהו אחד. לא סתם לתרום, לתרום היכן שזה נדרש. אם את חושבת שאת רוצה לתרום כמובן, ומוותרת על ההיבט הכלכלי.
        3/12/13 13:46:

      נורית,

       

      חזרתי וקראתי את הסוף. הסוף של מה שכתבת. אני מדגישה. לא מוסיפה מילה וחצי מילה על יופי ובעיני מי מהו יופי. גם לא על ענייני יופי ותקופה. בלי קשר לאוזניים שכן או לא שומעות מה שהן שומעות. ומה ההבדל בין לשמוע ובין להקשיב ועל רווח ועל מי אפשר או צריך לסמוך. וכן. לפעמים מילים זה דבר לא פשוט. רווח לא חייב לדבר על כסף. בלי כסף קשה לפעמים לקנות בד. אפילו סתם חומרי גלם. כאלה שלא אוספים בטבע כי הם נשרו מהעצים ושוב עוצרת או אוצרת בלי לטעות באותיות שמעופפות לי ככה בינך וביני כי אני שוכחת שאנחנו לא מדברות בפרטי אלא פה לעיני מי שבא... 

       

      המשך שבוע טוב! 

        3/12/13 09:05:

      צטט: רחלסביליה 2013-12-03 04:30:35

      גם לי קשה להפרד מהבובות שלי, לכן כשאני מעניקה למשהו אני מבקשת שיקראו לבובה בשם, זה כאלו אמוץ. ובקשר לציור עם פרחים בסלון של משהו, פעם קרה לי שמשהו התנפל עלי ואמר: למה את כותבת דברים כל כך עצובים, "איך עושה את זה לאנשים, את לא יכולה לכתב על דברים יפים ושמחים?" שמחתי אז שאינני חיה בזמנים אחרים שאז היו מכתיבים על מה לכתב על מה לצייר... ועוד דבר ברשותך, היתה בעיה קשה אלו הית זקוקה חס וחלילה למכור את הציורים כמקור הכנסה לפרנסה. מאחר ואני משערת שלא כך הוא, הרי שאת במצב זה מאושרת ומעושרת בציורים שנשארו בידיך ועיניךיכולות להתענג עליהם. באשר לקהל, הקהל יכול לצפות בהם בתערוכות. וגם בסטודיו שלך.

      רחל היקרה, מאחר ואני מכירה אותך אז אני מחייכת ומבינה בדיוק בדיוק למה את מתכוונת. אהבתי את תגובתיך כאם שהיא כמו סוג של הבנה מצד אחד ונחמה מצד נוסף. לקחתי לתשומת ליבי כל מה שכתבת כאן. ויופי שבאת לכאן והגבת. תודה

        3/12/13 04:30:
      גם לי קשה להפרד מהבובות שלי, לכן כשאני מעניקה למשהו אני מבקשת שיקראו לבובה בשם, זה כאלו אמוץ. ובקשר לציור עם פרחים בסלון של משהו, פעם קרה לי שמשהו התנפל עלי ואמר: למה את כותבת דברים כל כך עצובים, "איך עושה את זה לאנשים, את לא יכולה לכתב על דברים יפים ושמחים?" שמחתי אז שאינני חיה בזמנים אחרים שאז היו מכתיבים על מה לכתב על מה לצייר... ועוד דבר ברשותך, היתה בעיה קשה אלו הית זקוקה חס וחלילה למכור את הציורים כמקור הכנסה לפרנסה. מאחר ואני משערת שלא כך הוא, הרי שאת במצב זה מאושרת ומעושרת בציורים שנשארו בידיך ועיניךיכולות להתענג עליהם. באשר לקהל, הקהל יכול לצפות בהם בתערוכות. וגם בסטודיו שלך.
        3/12/13 00:59:

      צטט: shydor 2013-12-02 22:44:31

      נורית יקרה , אני כל כך מבינה את התחושות ואת הרגשות הנילווים להחזרת עבודות אחרי טירחה כל כך גדולה. גם אצלי ארוזות ועומדות כמה תערוכות יחיד מקופלות עטופות כל כך יפה בנייר נצמד כחלחל שעומדות בשיממונן .. מבחינתי מיציתי את החוויה ביצירת העבודות שבהן השקעתי את רעיונותי ,תחושותי והגותי ארזתי אותן החזרתי הביתה ולא יספתי....

      תודה על דברייך. אבל אני חייבת להדגיש, מה שגם אמרתי בסוף דבריי. זה לא ממש תחושות כבדות. נכון שיש משהו מעצבן בכל הטרחה הזאת של לארוז ולהוביל, וזה בזבוז זמן בעיניי. אבל האמת, שמבחינתי זה יותר קשור להרהור על אמנות, על אמנים, על יצירות, על תערוכות. זה אמנם מספר סיפור אמיתי, אבל מתחת לכל העניין זה בעצם עוסק בשאלות פילוסופיות וקיומיות של יוצר ויצירה. ותודה על ההבנה. אבל אין פלא, הרי את באותו עניין.

        3/12/13 00:56:

      צטט: רזאל 2013-12-02 22:29:44

      נורית אומר לך בשיא הכנות, הפעם ישר קפצתי לסוף הפוסט וצחקתי מהסיפא. את כזו עליזה ומתלהבת, כתינוק מסוכריה. וזה הכי כיפי, הילד שבך מביאך ליצירה. וסלחי לי שהפעם התעצלתי.

      איציק, ברור שאסלח לך. אני בקושי מאמינה שאנשים יבואו לקרוא, והנה אתה כאן. ועוד ברור שאסלח לך, אחרי שכתבת מה שכתבת. איך אפשר לכעוס על משהו שמזהה את העליזות ואת חדוות היצירה. אילו קראת רק הסייפא ולא הגבת דייני, אילו קראת את הסייפא וגם הגבת דייני. אז דייני. וטוב שצצת.

        3/12/13 00:54:

      צטט: razam-דודי רצם 2013-12-02 22:12:47

      "ושבו בנים לגבולם".

      נורית יקרה, תגובתי אינה באה להעביר ביקורת או משהו אחר ...קטונתי מלעשות זאת ולבטח לא לאמנית נערצת. עלי.
      ישנם כמה נקודות מחשבה שגרמו לי לתהיות...
      לדעתי ,נשלחו הרבה יצירות על פני המים ... ולא היית שם בשבילם.
      אולי חשבת שהם יעשו את העבודה לבד משום הם כבר ילדים גדולים...אך הם  כנראה היו זקוקים להילתך בסביבתם,ואת לא יכולת להיות פיזית בהרבה מקומות בו- זמנית(חומר למחשבה לתערוכות הבאות)
      נורית,אמרת שביודעין סגנון ציוריך  לא כל אחד היה תולה  בסלון ביתו בשל אופן התוכן או מטרתו..נתת דוגמה קלאסית של ונן גוך.
      אני מאוד מסכים עם דבריך ומבין את תחושותיך לעומק.
      נורית,את אמנית שיודעת את צעדיך וכל ציור שיוצא מרחם הסטודיו שלך מנווט ליעדים שבעתיד כן ירצו לקבלם.

      ייתכן שחזרתם נבעה מסיבות של שיווק או משהו פנמי שלך שהציב מכשולים סמויים  אפילו מהרציונל שלך ...אין ספק, חזרתם מעיבה במקצת  וכרוכה בטרחה לא נעימה  אך היא נסבלת .
      בסופו של דבר יצירותיך יצאו ממעשה ידיך דרך מחשבותיך אל אוויר העולם של המתבוננים.
      תמיד ישנה אפשרות לתת בהשאלה למוסדות כך שלפחות  ימצאו מושבה זמנית עד להתיישבות קבע  או ימתינו  לימים טובים.. כי מחר השמש תאיר עליהם  שוב...אולי שינוי תפיסה באמנות יביא את ה"מומנטום" ואת המזל.
      וכפי שאני מכיר מספר רב של עבודתך המיוחדות ,תמיד יקראו לך לדגל  על מנת להציגם  שוב  מי יודע אולי זה ייעודם ? 
      לסיים,אהבתי את דרך החשיבה שלך  לדעת לשחרר את ווילי .צוחק

      דודי היקר, ברוך שובך לגבולות הרשת שאין בה גבולות פיזיים וגם לא גבולות של זמן. והמון, המון תודה על דבריך הנהדרים. הקפת כאן המון דברים, וחלקם חומר רב וטוב למחשבה. נתת כאן גם עצות, גם חומר למחשבה וגם הבעת סוג של תקווה או של איזו אמונה. אהבתי. יפה. ובמיוחד חייכתי כשלבסוף סכמת שאולי בכלל תפקידם להיות מוצגות שוב ושוב - בזה ייעודן. תרמת לשיח כאן. וכידוע לך, אני כאן בעיקר בשביל השיח. בסך הכל, הרי חייכתי כשכתבתי זאת, ואני מניחה שעוד תהיינה כאן תגובות שיבואו כסוג של נחמה. אבל, כידוע לך אני יודעת את דרכי, ממשיכה לסלול אותה, וממילא אני יוצרת בשביל להיות בסצנת היצירה כל השאר, מה שיהיה הוא אשר יהיה. ואני מקסימום אשתעשע ואחר כך אכתוב על זה. ונכון, הפואטנה בהא הידיעה היא היכולת לשחרר. העיקר שחזרת. ובינתיים, מאחר ולא היית כאן, אז אולי אתה לא ידוע שגם אני נעדרתי לזמן די ארוך.

       

        2/12/13 22:44:
      נורית יקרה , אני כל כך מבינה את התחושות ואת הרגשות הנילווים להחזרת עבודות אחרי טירחה כל כך גדולה. גם אצלי ארוזות ועומדות כמה תערוכות יחיד מקופלות עטופות כל כך יפה בנייר נצמד כחלחל שעומדות בשיממונן .. מבחינתי מיציתי את החוויה ביצירת העבודות שבהן השקעתי את רעיונותי ,תחושותי והגותי ארזתי אותן החזרתי הביתה ולא יספתי....
        2/12/13 22:29:
      נורית אומר לך בשיא הכנות, הפעם ישר קפצתי לסוף הפוסט וצחקתי מהסיפא. את כזו עליזה ומתלהבת, כתינוק מסוכריה. וזה הכי כיפי, הילד שבך מביאך ליצירה. וסלחי לי שהפעם התעצלתי.
        2/12/13 22:12:

      "ושבו בנים לגבולם".

      נורית יקרה, תגובתי אינה באה להעביר ביקורת או משהו אחר ...קטונתי מלעשות זאת ולבטח לא לאמנית נערצת. עלי.
      ישנם כמה נקודות מחשבה שגרמו לי לתהיות...
      לדעתי ,נשלחו הרבה יצירות על פני המים ... ולא היית שם בשבילם.
      אולי חשבת שהם יעשו את העבודה לבד משום הם כבר ילדים גדולים...אך הם  כנראה היו זקוקים להילתך בסביבתם,ואת לא יכולת להיות פיזית בהרבה מקומות בו- זמנית(חומר למחשבה לתערוכות הבאות)
      נורית,אמרת שביודעין סגנון ציוריך  לא כל אחד היה תולה  בסלון ביתו בשל אופן התוכן או מטרתו..נתת דוגמה קלאסית של ונן גוך.
      אני מאוד מסכים עם דבריך ומבין את תחושותיך לעומק.
      נורית,את אמנית שיודעת את צעדיך וכל ציור שיוצא מרחם הסטודיו שלך מנווט ליעדים שבעתיד כן ירצו לקבלם.

      ייתכן שחזרתם נבעה מסיבות של שיווק או משהו פנמי שלך שהציב מכשולים סמויים  אפילו מהרציונל שלך ...אין ספק, חזרתם מעיבה במקצת  וכרוכה בטרחה לא נעימה  אך היא נסבלת .
      בסופו של דבר יצירותיך יצאו ממעשה ידיך דרך מחשבותיך אל אוויר העולם של המתבוננים.
      תמיד ישנה אפשרות לתת בהשאלה למוסדות כך שלפחות  ימצאו מושבה זמנית עד להתיישבות קבע  או ימתינו  לימים טובים.. כי מחר השמש תאיר עליהם  שוב...אולי שינוי תפיסה באמנות יביא את ה"מומנטום" ואת המזל.
      וכפי שאני מכיר מספר רב של עבודתך המיוחדות ,תמיד יקראו לך לדגל  על מנת להציגם  שוב  מי יודע אולי זה ייעודם ? 
      לסיים,אהבתי את דרך החשיבה שלך  לדעת לשחרר את ווילי .צוחק

        2/12/13 21:34:

      צטט: Design4U 2013-12-02 21:29:01

      מעניין.... אני יוצרת רק לקהל באינטרנט. לא באמת נפרדת מעבודות אלא יותר משתפת, חווה יחד עם הצופים ומקבלת משוב. מעניין התהליך שעובר מי שיוצר ידנית ולא דיגיטלית. זה כל כך שונה...

      נכון, את צודקת. זה עולם אחר. ובעצם, צריך לדעת שמרבית היוצרים נשארים עם יצירותיהם. אבל אני למשל שורפת את היצירות ומוצאת בזה קרקע ליצירה חדשה.

        2/12/13 21:32:

      צטט: נומיקן 2013-12-02 21:27:44

      שמרי על רוח טובה, אבל אכן, מתסכל.

      תודה. שומרת. אבל, לפחות התסכול הוליד יצירה חדשה. וזה הכיף הגדול. ושוב תודה

        2/12/13 21:32:

      צטט: יאירבן־חיים 2013-12-02 21:16:40

      כבר כתבתי תגובה, לא יודע לאן הלכה לה לטייל, מה גם תגובות מחפשות להן קיר? מאמר מצויין, כל כך מבין את התחושה הזאת שתיארת שאת רוצה שהיצירות שלך ימצאו להם בית וקיר לחיות. כמו אימא יהודיה טובה המשתוקקת שילדיה יסתדרו היטב בחיים. אל תדאגי, כל יצירותייך ימצאו להן קיר וכולם יקימו משפחות לתפארת. שלא יהיה לך ספק.

      תודה יאיר היקר. אתה מבין שבשבילי כל דבר הוא סיבה למסיבה. כשהבאתי את היצירות והצבתי אותן במבואה בסטודיו, חשבתי שזה יהיה כיף ומעניין לצלם אותם כך. ואז מיד באה ורדפה המחשבה השנייה, יופי, זו הזדמנות לכתוב סטטוס מהורהר. מבחינתי הכל בכל מכל כל הוא יצירה. כולל הרשימה הנוכחית. ושוב תודה על תגובתך.

        2/12/13 21:29:
      מעניין.... אני יוצרת רק לקהל באינטרנט. לא באמת נפרדת מעבודות אלא יותר משתפת, חווה יחד עם הצופים ומקבלת משוב. מעניין התהליך שעובר מי שיוצר ידנית ולא דיגיטלית. זה כל כך שונה...
        2/12/13 21:27:
      שמרי על רוח טובה, אבל אכן, מתסכל.
        2/12/13 21:16:
      כבר כתבתי תגובה, לא יודע לאן הלכה לה לטייל, מה גם תגובות מחפשות להן קיר? מאמר מצויין, כל כך מבין את התחושה הזאת שתיארת שאת רוצה שהיצירות שלך ימצאו להם בית וקיר לחיות. כמו אימא יהודיה טובה המשתוקקת שילדיה יסתדרו היטב בחיים. אל תדאגי, כל יצירותייך ימצאו להן קיר וכולם יקימו משפחות לתפארת. שלא יהיה לך ספק.
        2/12/13 21:12:

      צטט: יהודית מליק שירן 2013-12-02 21:05:39

      ואני שהשתתפתי פעם ראשונה בתערוכה פחדתי להפרד משלושת הציורים שלי, ואת תוהה למה הן חזרו איתך הביתה. . חיבוק ממני
      יהודית יקירתי, כן בתערוכה ראשונה סביר להניח שכך מרגישים. אבל, אנחנו אמורים לדעת להיפרד ולשחרר דווקא ממי שאנחנו הכי אוהבים. לא כן? תודה יקירתי שבאת לכאן.

       

        2/12/13 21:09:

      צטט: נערת ליווי 2013-12-02 20:06:02

      מה להגיד לך? יש שם פורטרט על ההתחלה בסרט שאומר מבחינתי הכל. הכל. וכן מבינה את הלא שמחה שלך. יחד עם זה המוזיקה של הסרט יש בה רוח של כן ואולי זה רק מה שאני רוצה לשמוע. לא יודעת. אולי עוד מילה. אני קצת מתלבטת אם היא צריכה להכתב פה בכלל. אבל זה משהו שיצא לי לראות. במחשבה שנייה שולחת לך לפרטי. אולי בהמשך אני אשוב.

      יקירתי הנחשונית לקפוץ למים המילוליים והוויזואליים שלי ולהגיב. ואני קראתי את תגובתך כאן, ואת תגובתך שם - שגרמה לי אפילו להוסיף עוד כמה מילים. וכן הפורטרט הזה שם אומר הכל, כמו שגם המנגינה בסרטון. תודה על ההתייחסות ועל הרגישות שלך. טוב שאת כאן.

      ואני שהשתתפתי פעם ראשונה בתערוכה פחדתי להפרד משלושת הציורים שלי, ואת תוהה למה הן חזרו איתך הביתה. . חיבוק ממני
        2/12/13 20:06:

      מה להגיד לך? יש שם פורטרט על ההתחלה בסרט שאומר מבחינתי הכל. הכל. וכן מבינה את הלא שמחה שלך. יחד עם זה המוזיקה של הסרט יש בה רוח של כן ואולי זה רק מה שאני רוצה לשמוע. לא יודעת. אולי עוד מילה. אני קצת מתלבטת אם היא צריכה להכתב פה בכלל. אבל זה משהו שיצא לי לראות. במחשבה שנייה שולחת לך לפרטי. אולי בהמשך אני אשוב.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין