הצמדתי את האוזן לקיר אח"כ לריצפה . בחיי זאת נהמה, וזה בא משם.

"השכן שלי נוהם" הודעתי כשנכנסתי למשרד למחרת. "איזה שכן ,הוא חולה"?

שאלה האחראית מעבר לשולחן. " מה זה נוהם "? שאלה מחלקת התה.

והאחראית עשתה המממ, ומחלקת התה הביטה בי.

"אתמול? שאל השכן כשדפקתי על דלתו, אתמול בערב? כלום ,היתה אצלי

מישהי. יפה. לבנה כזאת , כשהורידה את הבגדים הסתנוורתי, כל כך לבנה,

אז הורדתי  את העיניים למטה, לרגליים שלה ולאצבעות.

" מה יש לה ברגליים"?

"אצבעות אני יודע? אנחנו מהקוף..והוא צריך את האצבעות, הוא מטפס על עצים

וזה, אבל מה אנחנו צריכים אצבעות ברגליים?"

"גם לך יש אצבעות ברגליים"

"אני לא שם לב , אני לא משקיע בעצמי בכלל, אבל אצלה? יפיפייה כזאת,

הרגליים מתחילות ככה, אתה יודע חלקות, בלי השמוליק שיסתובב ביניהן,

ארוכות לבנות ופתאום האצבעות".

"נו מה עם הנהמות שם?" שאלה האחראית ביום למחרת.

"נהמות?"

"כן השכן, אמרת שהוא חולה לא?"

"היה לו התקף...אסטמה"

"מאסטמה לא נוהמים " קמה וחלפה על פני בדרך למשרד הסמוך.

"אולי לא הבנתי אותו, הכל בסדר עכשיו"

"העיקר שהוא בריא"

מכשפה (חשבתי) והבטתי בגבה, אני לא אספר לה כלום יותר. איך שהיא הופכת

אותך מצד לצד, נכנסת לגוף ולנשמה, מזל שזה נגמר בחמש כל יום, וחוזרים

הביתה לשקט.

החלטתי להקשיב לקיר בלבד. בהצמדת האוזן לריצפה לא הצלחתי להבין כלום.

אבל צמצמתי בהדרגה את האזור בקיר אליו אני ניגש להקשיב. אני מביט בקיר

הגדול הריק החלק ויודע בדיוק מהיכן אשמע את הנהימות, ואני תמיד קולע

לנקודה המדויקת, מה שמשמח אותי , כי אני משגיח על השכן עכשיו.