כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    הקו א-ל התקווה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    code2hope

    מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

    פוסטים אחרונים

    code2hope

    מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      12/12/13 12:02:
    זה לא הסוף, רק ההתחלה...
    סוף סוף
    0

    הכתבה שקבלתי השבוע במוסף הארץ "סודות בעליית הגג"

    2 תגובות   יום שישי , 6/12/13, 08:45

    תודה לכתב הנמרץ, עופר אדרת  מעתון הארץ, המתנתי לחשיפת שרנקה ומאיה 70 שנה (!) למרות שאני בן 16...

     

    לכתבה באתר הארץ:

    http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2182463#

     

    ''

     

     

    ''

     

    ''

     

     

    ''

     

    ''

    מכתבים אבודים שהתגלו שופכים אור על חייה של אחת מגיבורות מרד גטו ורשה

    קופסת מתכת שמצא עפר אלוני מתל אביב בבוידעם של אביו חשפה אותו לסיפורה הנשכח של דודה שרנקה. המכתבים והתמונות שמצא שם סייעו לו לשרטט מחדש את קורות חייה של הצעירה מפולין, שמסרה את בתה התינוקת לאימוץ לפני שנכנסה לגטו הנצור, שם נהרגה לצד מפקד המרד, מרדכי אנילביץ’

     

     

    ב־19 באפריל 1948, במלאת חמש שנים למרד גטו ורשה, נחנכה בבירת פולין האנדרטה לזכר המרד, שנוצרה בידי האמן נתן רפפורט. אלפי בני נוער, פרטיזנים וניצולי שואה, לצד נציגי העם היהודי וממשלת פולין ומשלחות מכל העולם, צעדו במפגן לאורך רחובות העיר החרבה אל המקום שבו פרצה אש המרד.

    מול האנדרטה התקהלו אלפים. רבנים עטופי טליתות נשאו ארון קודש ובו טליתות שנאספו באושוויץ. נציגים מפולין, מיהדות העולם ומארץ ישראל נאמו. רגע השיא נרשם כששר החינוך הפולני הסיר את הלוט מעל המצבה לצלילי תזמורת הצבא וחשף לעיני העולם את האנדרטה, שהפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה, ועוד יותר מכך עם זיכרון הגבורה.

    הפסל של רפפורט מורכב משבע דמויות חסונות, שפורצות מתוך להבות. הדמות במרכז הפסל היא ככל הנראה מרדכי אנילביץ’, מנהיג המרד. שאר הדמויות נותרו אנונימיות בקרב הציבור הרחב, בכללן האשה חשופת החזה, המחזיקה בידיה תינוק, שניצבת מאחורי אנילביץ’. דמותה מזכירה את האשה בציור המפורסם של הצייר הצרפתי אז’ן דלקרואה, “החירות מובילה את העם” ‏(1830‏). בציור הצרפתי האשה מחזיקה בדגל צרפת; בפסל של רפפורט - היא אוחזת בתינוק.

     

     

    65 שנה לאחר מכן, בחודש אפריל האחרון, במלאת 70 שנה למרד, שוב התכנסו אלפים ברחבת האנדרטה. גם הפעם באו למקום נציגים מישראל, מהעולם היהודי ונכבדים מפולין. אדם אחד לא הורשה להיכנס למתחם והורחק בידי המשטרה, ככל הנראה מחשש שיפר את הסדר הציבורי בעת הטקס. היה זה עפר אלוני, יוצר רב־תחומי משכונת פלורנטין בתל אביב, שביקש, לדבריו, “להאיר את כל לוחמי מרד גטו ורשה שצונזרו”. אלוני טוען כי הוא יודע את שמם וסיפורם של האשה והתינוק שהונצחו באנדרטה של רפפורט.

    אם השערתו של אלוני נכונה, הרי שרפפורט הנציח בפסל את דודתו, רחל זילברברג, המכונה “שרנקה”, ואת בתה התינוקת מאיה, שאותה מסרה לאימוץ לפני שנכנסה לגטו הנצור כדי לחבור למורדים וללחום לצדם עד מותה. עפר קרוי על שם דודתו. שרנקה, בפולנית, היא איילה, עפרה.

    המפנה בחייו של אלוני אירע בפברואר 2012, לאחר שאביו עבר דירה מכיכר המדינה בתל אביב לשכונת רמת אביב בצפון העיר. בעת העברת החפצים נמצאה בדירתו הישנה קופסת מתכת. “פתחנו אותה ויצא משם אוצר", אומר אלוני. "במשך שנים ידעתי שאני קרוי על שם דודתי שרנקה, אחותה של אמי רות, שנפטרה לפני 28 שנה. אבל רק לאחרונה נחשפתי לסיפור שלה”.

    בקופסה הוא מצא מכתבים בפולנית שכתבה דודתו לאמו, לצד תמונות ישנות שתיעדו את השתיים. “הם היו מונחים בתיבה שהיתה כאבן שאין לה הופכין במשך 69 שנים. זה אוצר היסטורי, אישי וחברתי, שהונח בתיבה מתכתית ישנה ושחוקה שנמצאה בתל אביב”, אמר. “צופן התקווה” הוא קרא לתגלית שלו. “אוצר, שהכיל תוכן מצמרר של מכתבים וצילומים, הקשורים בתקווה”.

    לדברי אלוני, אחת התמונות בתיבה היתה ממצא נדיר של ממש: המקור של הצילום המפורסם, שצולם בל”ג בעומר 1937 בוורשה, שבו נראים אנילביץ’, שרנקה, משה דומב ואחרים (בעמוד משמאל). אלוני אומר כי אמו, רות, נתנה את הצילום הזה לפסל רפפורט, ובהשראתו יצר את האנדרטה המפורסמת בוורשה. אם נכון הדבר, ייתכן שהאשה בפסל היא אמנם דודתו שרנקה, והתינוקת - בת דודתו, מאיה, שאותה הוא מחפש.

    רוח הפולניות

    מאז שמצא את הקופסה הנשכחת אלוני מסרב להירגע. המסע שלו בעקבות התגלית לקח אותו לספרים, למוזיאונים ולארכיונים בישראל, בוורשה וברחבי העולם, והפגיש אותו עם אנשים ששמעו על שרנקה, הכירו אותה או פגשו בה. לאחר שאסף חומר רב על הדודה האבודה, הוא החל לחפש גם את בת דודתו, מאיה. “מצאתי מציאה, והתברר שיש לי בת דודה. זה לא סתם סיפור להתענג עליו - יש פה משהו מאוד מעשי. היא צריכה להיות בת 72. זה ריאלי למצוא אותה”, הוא אומר.

    בינתיים, בעזרת הגניאולוג עו”ד רוני גולן, הוא הצליח לאתר את תעודת הלידה של מאיה, ובסיוע עוזרת המחקר, מיכל ברמן, הוא הופך כל אבן בניסיון לאתר את בת הדודה האבודה. “אין יום שאנחנו לא עובדים על זה”, הוא מעיד.

    התחקיר של אלוני איפשר לו לספר מחדש סיפור שנדחק לשולי ההיסטוריה - סיפורה של רחל זילברברג. היא נולדה ב–5 בינואר 1920 בוורשה, לאלכסנדר ‏(סנדר‏) ומאשה, יהודים דתיים בעלי חנות מכולת ברחוב נובוליפי 34. כינוי החיבה שדבק בה, “שרנקה”, ניתן לה בשל היותה קטנה ומלאת חיים.

    היא היתה צעירה ספורטיבית ואידיאליסטית, שלמדה בגימנסיה “יהודיה” והצטרפה ל”שומר הצעיר”, שם היתה מדריכה אהובה וחברה בגדוד “בחזית” לצד מרדכי אנילביץ’. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא עברה לליטא בעקבות פעילותה בתנועה. בחלק מהזמן הסתתרה במנזר “האחיות הקטנות” ביער, המרוחק כשישה קילומטרים מווילנה. היא שהתה עם קבוצה של כ–20 חברים שהחליטו למרוד, בהם אבא קובנר, שקרא משם: “לא נלך כצאן לטבח”.

    המכתבים ששלחה שרנקה לאחותה רות, אמו של אלוני, שהצליחה לעלות לארץ ישראל, הם עדות היסטורית מרתקת לחייה של צעירה יהודייה מפולין של לפני המרד. קריאה בהם נעה בין אופטימיות לפסימיות.

     

     

     

    כך, ב–10 ביוני 1940, היא כותבת לה: “אצלנו החיים זורמים, איך לומר, בניחותא. אנחנו עובדים, לפעמים בבית, לפעמים בעיר. נעים כאן מאוד. האווירה השתנתה, אפילו אני מרגישה שהחיים כאן לגמרי נסבלים, ומיום ליום המצב משתפר. כך או כך חיים, וזה בכלל לא טרגי. נו, מתרחצים בנחל או באגם, משתזפים, מתפעלים מיפי הטבע במלוא הדרו. אי אפשר שלא להתפעל משקיעה נהדרת או מרשרוש המים השקט בנחל. זה בלתי אפשרי בכלל שהמקום פה לא ימצא חן בעיני מישהו”.

    בהמשך המכתב היא חולקת עם אחותה את געגועיה לפולין, וחושפת את הנפש הקרועה בין היותה יהודייה ציונית לבין חיבתה למולדת. “לפעמים אני מתגעגעת לפולין, לשפת האם המוכרת, לשיחה בפולנית הקרובה ללבי. חוץ מזה, אותן מסיבות ביום א’, עם מוזיקה וריקודים בשדה הפתוח. את יודעת... אני מתגעגעת לרוח הפולניות. היא חסרה לי, אני חיה בה ואוהבת אותה. אני מרגישה סנטימנט לשיר הפולני ולשפה הזאת, שכאן מתייחסים אליה בעוינות מופגנת. הם לא אוהבים לשמוע פולנית, למרות שכולם כאן יודעים את השפה. ואילו אני, בכל רגע כזה מתמרדת ורוצה דווקא לדבר ולשיר בפולנית. אני אוהבת את פולין, למרות שאני שונאת את מה שהיה. ומה שהיה, זה הרי לא היה העם הפולני, זה היה חלק אחר ואסור להאשים בכך את העם. אני כועסת. כועסת שמחייבים אותי לאבד את הפולניות שבה אני חיה ושבה עדיין לא הפסקתי לחשוב את מחשבותי”.

    האווירה משתנה מקצה לקצה במכתב אחר, שמתוארך ל–20 במאי ‏(השנה לא מצוינת‏). “אני מודאגת בגלל השתיקה של קרובינו מוורשה וחוששת לשלומם. כתבתי להם גלויה היום. עבר כבר חודש ללא סימן חיים. עד עכשיו הרי היו כותבים לעתים קרובות מאוד. כפי שאת רואה, המצב בעולם נעשה גרוע מיום ליום. הגרמנים מנצחים”, כותבת שרנקה לאחותה. “כל הזמן נעשה לי עצוב יותר... חבל לי על פולין... במציאות הרי אין הבדל, אם אדם נהרג בחזית או נופל כקורבן של פוגרומים. אני מתכוונת אלינו, היהודים. ובכל זאת, עלינו להחזיק מעמד. תפקידנו ההיסטורי עדיין לא נגמר...”.

    בת המורדים

    בן זוגה של שרנקה היה משה קופיטו, חברו הטוב של אנילביץ’. ב–20 בפברואר 1941 נולדה לשניים בת בעיר וילנה. שמה היה מאיה. שמה הפולני היה ידוויגה סוגק. זוהי בת הדודה האבודה של אלוני. שבועיים לאחר הלידה שלחה שרנקה מכתב לאחותה רות, שבסופו בישרה לה על הולדת בתה: “חבל שאת לא יכולה לראותה. היא יפהפייה וכל כך מתוקה, שאפשר למות”, כתבה שרנקה. “שמה מאיה. האם השם מוצא חן בעינייך? עכשיו היא ישנה לה, אבל בלילה היא מופיעה לנו בקונצרטים ולא נותנת לישון... הילדונת שלנו היא מתוקה ללא סוף... היי בריאה וכתבי הכי מהר והכי הרבה שאפשר. ואל תשכחי גם למסור דרישת שלום ממני לכולם. דרישת שלום ממשה וממאיה הקטנטנה שלנו, שרנקה שלך”.

    קופיטו, בן הזוג של שרנקה, נרצח בידי הגרמנים כשיצא לקנות חלב למאיה התינוקת. לאחר מכן מסרה אותה שרנקה לבית יתומים. “מאז נעלמו עקבותיה של מאיה, בת המורדים”, אומר אלוני.

    בהמשך נקראה שרנקה על ידי הנהגת התנועה לשוב לפעילות בוורשה. חייקה גרוסמן, חברת המחתרת ולימים חברת כנסת בישראל, נשלחה להחזירה. שרנקה התחפשה לבתה, אף שהיתה מבוגרת ממנה. “הפעם באתי לוורשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עלי להעביר מווילנה לוורשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בוורשה ולצרפה שם לפעולה”, כתבה גרוסמן בספרה האוטוביוגרפי “אנשי המחתרת”, שיצא לאור ב–1950 ("ספריית הפועלים").

    בינואר 1942 נכנסה שרנקה לגטו ורשה מצוידת בשתי משימות: לספר לתושבי הגטו את מה שראו עיניה בפונאר ליד וילנה, שם נרצחו יהודים באופן שיטתי, ולעורר ולהניע את המרד בנאצים מתוך הגטו. “יום אחד נקראנו לאסיפת הגדוד, לפגישה עם שליחה שהגיעה מגטו וילנה. אני חושבת ששמה היה שרנקה ‏(או אולי רחל?‏). כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אשה צעירה, כבת עשרים ושתיים, שבשערותיה זרקה כבר שיבה. באור הדמדומים נראתה יפה ואצילה, ובעיניה מבט כבוי”, כך תיארה חברת השומר הצעיר מגטו ורשה, עליזה ויטיס שומרון, את הפגישה עם שרנקה.

    לפי עדותה של ויטיס שומרון, הכותבת על כך בספרה “נעורים באש” ‏(הוצאת מורשת, 2002‏), שרנקה הפיצה בגטו את בשורת המרד. “באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא”, אמרה להם. “אנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים”.

    משה דומב, חבר השומר הצעיר מפולין, שהיה בגדוד יחד עם אנילביץ’ ושרנקה, סיפר בהרחבה על חלקה של שרנקה בהתנעת המרד בספרו “שמלצובניק”, שיצא לאור ב–2000 בהוצאת מורשת. בספר העלילתי הוא תיאר את נאומי התוכחה שנשאה בפני חבריה לתנועה: “’במה אתם עוסקים, מה קורה איתכם’?! התפרצה בחמת זעם בפגישה הראשונה במעון התנועה. ‘אתם שרויים בעולם של דמיונות’? - התריסה בחריפות. ‘העם מושמד והולך, ואתם משחקים במשחקי נדמה־לי, מסיחים דעתכם מהמציאות’?... היטלר זומם להכחיד את יהודי אירופה, והגרמנים מבצעים זאת בצורה שיטתית ומתוחכמת. גם תורה של ווארשה יגיע! האם לא חודר לתודעתכם שצריך להתכונן להתנגדות ולמות בכבוד על ידי מאבק כלשהו? אתם חיים בגן עדן של כסילים, עוצמים עיניים ומשלים עצמכם כמו כל אלה המצליחים לחמוק זמנית מהתופת ומשכנעים עצמם: לנו זה לא יקרה’...”.

    בספר מתאר דומב חילופי דברים קשים בין שרנקה לאנילביץ’. “כשהוא העלה את נושא האידיאולוגיה ודרכי החינוך בתנועה, היא התעוררה ופרצה במלוא חרון לבה והתריסה כנגדו: ‘אתה מרדים את הנוער ומונע ממנו לראות את המציאות ובסופו של דבר יובל כצאן לטבח יחד עם היהודים המשלים עצמם ש’לנו זה לא יקרה’... ‘נמות! נמות! נמות!’ - זעמה. ‘אך השאלה היא איך נמות. האם נמות ללא כבוד, ללא התגוננות? נשאיר מאחורינו בושה וכלימה? האם נמיט חרפה על עצמנו ועל הדורות הבאים? ההיסטוריה תדון אותנו לדיראון עולם!’”

    שרנקה בזה לפוליטיקה, למשחקי הכוח ולמאבקים בין הארגונים והתנועות היהודיים השונים שפעלו בוורשה. לבסוף, כשהוחלט לצאת למרד, הסבירה: “אנחנו, קומץ צעירים, החלטנו נחושה: הגרמנים ישלמו בדמם בעד דמנו וחיינו. יהודים לא יילכו עוד לקרונות בלי התנגדות, ננקום את כבודנו הנרמס!” כפי שצוטטה בספרו של דומב.

     

     

    אפליה פוליטית

    המרד פרץ ב–19 באפריל 1943, ערב פסח, לאחר שהחלה אקציית החיסול של הגטו. הוא נחשב להתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה בידי הנאצים ולהתקוממות הגדולה ביותר שביצעו יהודים בשואה. במרד השתתפו חברי אי”ל ‏(ארגון יהודי לוחם‏) בפיקודו של מרדכי אנילביץ’, שחבריו השתייכו לתנועות הנוער של השמאל, ואצ”י ‏(ארגון צבאי יהודי‏) בפיקודו של פאוול פרנקל, איש בית”ר.

    באתר “יד ושם” מתואר המרד במילים הבאות: “הגרמנים הופתעו מגילויי ההתנגדות של הלוחמים ושל תושבי הגטו שהתבצרו בבונקרים ובמקומות מחבוא. עמדות הארגון היהודי הלוחם היו פרושות בכל שטח הגטו, ואילו אנשי האיגוד הצבאי היהודי ריכזו את לחימתם בכיכר מורנובסקה ובלמו את ניסיונותיהם של הגרמנים לפרוץ פנימה. לאחר חמישה ימי לחימה החלו הגרמנים בהצתה שיטתית של בתי הגטו והוא הפך למלכודת אש ליושביו. כחודש ימים ויותר נאבקו יהודי הגטו בגבורה”.

    שרנקה נפלה בבונקר מתחת לבית ברחוב מילא 18 ב–8 במאי 1943. כפי שמתואר בספר “שואת יהודי אירופה” בעריכת פרופ’ ישראל גוטמן, הגרמנים הקיפו את המקלט הראשי של הארגון הלוחם ברחוב מילא 18 על כל חמשת מבואותיו. כמאה לוחמים וכמאתיים אזרחים שהו שם. רוב חברי הארגון נפלו במחבוא זה, ובראשם המפקד מרדכי אנילביץ’. חלקם התאבדו. אחרים נפגעו מהמוקש ומהרימונים שהשליכו הגרמנים.

    שרנקה “נפלה ונשקה בידה”, כתב מלך ניישטט בספר “חורבן ומרד של יהודי וארשה” שיצא לאור כבר ב–1946 (הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י). שמה של שרנקה חקוק ברשימת 51 משתתפי המרד שמונצחים על מצבה קטנה שנקבעה במקום.

    אלוני, האחיין של שרנקה, סבור שנעשה עוול לדודתו ולאחרים שהשתתפו במרד כמוה ולא זכו לתהילת עולם. הוא ודאי אינו היחיד שחש כך. גם אחרי 70 שנה, סיפור מרד גטו ורשה ממשיך לעורר רגשות עזים של כעס, קנאה ויריבות בקרב רבים וטובים ששמותיהם נקשרו בו.

    בשנים האחרונות פועל שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, לתיקון “עוול היסטורי”, כדבריו, שנקשר במרד. הוא חורש את הארץ במסע הרצאות שמבוסס על ספרו, “דגלים מעל הגטו” ‏(“ידיעות אחרונות”, 2009‏), ומסביר לכל מי שרוצה לשמוע, כי גם פאוול פרנקל ואנשיו נדחקו מחוץ לספרי ההיסטוריה ממניעים פוליטיים - משום שהיו בצד הימני של המפה.

    “זהו העיקרון הבולשביקי ששלט בארץ כאשר השמאל היה בשלטון. עשו מניפולציה של ההיסטוריה, העלימו את מעשיו של פאוול פרנקל על אף חשיבותם”, אמר בחודש שעבר בהרצאה בשדמה שבגוש עציון. “גם האקדמאים, שמהם ניתן היה לצפות שיחקרו ויגיעו למסקנות הנכונות, היו קשורים לממסד. לא היתה להם נכונות להגיע אל האמת והפעילות האקדמית שלהם תאמה זאת”.

    לדבריו, לוחמי המרד, “צביה לובטקין, אנטק צוקרמן ועוד עשרות אחרים, נמלטו דרך תעלות הביוב, הגיעו ארצה, כתבו ספרים וסיפרו את מחצית הסיפור. לא נותר מי שיספר את הסיפור המלא”.

    פועלו של ארנס נושא פרי. בשנה שעברה, בשיתוף פעולה בין ממשלת ישראל וממשלת פולין, הוצב בוורשה שלט הנצחה לפרנקל. השנה הונפק בישראל בול לזכרו, שמתאר את הקרב שבו נהרג, לאחר שהוא ואנשיו הניפו את הדגל הציוני ואת דגל פולין בכיכר מורנובסקי.

    לא רק חלקם של אנשי בית”ר במרד גטו ורשה הודחק במשך שנים רבות בישראל. גם משתתפים אחרים במרד מצאו את עצמם מחוץ למגרש - במיוחד אלה שלא היו ציונים, כמו אנשי הבונד והקומוניסטים. מארק אדלמן, לדוגמה, נחשב “גיבור לאומי” בפולין, אך בישראל נותר כמעט אלמוני, ודאי בקרב הדור הצעיר. אלה לא שמעו עליו בבית הספר, כנראה כיוון שהיה אנטי ציוני, שבחר להישאר בפולין ולא עלה לישראל.

    ואם שמו של אדלמן דווקא מצלצל מוכר לכמה ישראלים, ספק אם יותר מקומץ אנשים שמע על פנחס קארטין, מפקד המחתרת הקומוניסטית בגטו. קארטין הוצנח בפולין וחדר לגטו כדי להנהיג את הכוח המזוין של המפלגה הקומוניסטית. תחת השם אנדז’יי שמידט הוא הפך למפקד הארגון הצבאי של הגוש האנטי־פאשיסטי. ואולם במאי 1942, בעקבות הלשנה של סוכן גסטאפו שחדר לשורות התנועה הקומוניסטית, הוא נעצר ונרצח. רק לאחר מכן הוקם אי”ל, ואנילביץ’, שלפי פרסומים רבים היה סגנו של קארטין, מונה למפקדו.

    אלוני, שמסרב לחשוף את גילו, נולד ברמת גן וגר היום בשכונת פלורנטין בתל אביב. הוא גרוש, אב לילדים ומגדיר את עצמו “יוצר רב תחומי”, שעוסק בציור, כתיבה, שיווק, פרסום ופיתוח אפליקציות. מאז גילה את תיבת המכתבים והתמונות הוסיף לשמו את השם “שרנקה”, וברשת הוא מכנה את עצמו Ofer Sarenka. כעת הוא מתרכז במשימה אחת, שאותה הוא מגדיר: “הארת מרד גטו ורשה כפי שלא סופר מעולם, כדי למצוא את מאיה”, בת דודתו האבודה.

    תת הפרק שמוקדש לשרנקה בספרו של ניישטט מסתיים במילים הבאות: “ילדתה מאיה ניצלה ונמצאת בווילנה”. קמפיין אינטרנטי שמוביל אלוני ביוטיוב, בפייסבוק ובאתר שהקים ‏(http://exit2hope.org‏), הוא התקווה האחרונה שלו למצוא אותה. בימים אלה הוא אף מסיים את כתיבתו של ספר בנושא, בשם “צופן התקווה”.

    “ארגוני חינוך ומוזיאונים מצנזרים את שרנקה וחבריה בד בבד עם פרסומו של מרדכי אנילביץ’”, הוא מאשים. “ההיסטוריה שלנו נשענת על אינטרסים ונגיעות אישיות. כמו שהיטיב לבטא זאת ג’ורג’ אורוול - ‘מי ששולט על ההווה שולט על העבר’. האבסורד הוא, שבמקום להעלות על נס את הצד של שיתוף הפעולה והחיבור החברתי שהיה במרד, שמות הלוחמים האחרים לא מוזכרים - אולי מחשש לפגיעה בכבודו או בתפקידו החשוב של מנהיג המרד אנילביץ’”.

     

     

     

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      הקו א-ל התקווה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פרופיל

      הקו א-ל התקווה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות אחרונות

      רשימה

      פרופיל

      הקו א-ל התקווה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות אחרונות

      רשימה