פיתוי
ברגע שאני נכנסת לקליניקה המבטים שלנו נפגשים.
בום.
הלב שלי מנתר, המבט החולמני שלו מרטיט, אלוהים, עיניים בצבע שלא ראיתי בחיים, משהו בין אפור לדבש, לא יודעת להגדיר את הגוון המדויק, אבל הן היחידות בעולם כולו שיש להן אותו.
אני לא יכולה-אני לא יכולה-אני לא יכולה להתיק את העיניים שלי משלו, רוצה לצלול רק עוד ועוד עמוק לתוך אישוניו.
אני לא רואה דבר מסביב, רק הוא קיים כרגע לדידי, אנחנו לבד, זה רק הוא ואני כעת, למרות שהקליניקה רוחשת ורועשת, עמוסה רופאים ומטופלים, אבל האדמה מסתובבת כעת סביבנו, ברקע אני שומעת צלילים רחוקים של בליל קולות המקיפים אותנו אולם הקשב שלי נתון אך ורק לו ולעיניו החולמניות.
אני לא רואה מה הוא לובש, לא רואה שהוא ממוצע קומה, בטוח לא גבוה, לא רואה את טבעת הנישואין שעל אצבעו, לא את מבנה גופו, כלום. רק את העיניים.
כך זה נמשך כמה שניות טובות, עד אשר שהוא מסיט את המבט על מנת להמשיך לעבוד, אך אני עדיין לא מסוגלת להסיר את שלי ממנו.
אני מתעשתת רק כאשר הסטאז'ר המתוק פונה אלי ומבשר לי שהרופאה שלי שוהה בחו"ל ויחליף אותה דוקטור "עיניים חולמניות" (השם המלא שמור במערכת).
גורל, נו.
כשהוא ניגש אוחזת בי התרגשות, פעימות הלב שלי מאיצות וגוברות, אבל כלפי חוץ אני משדרת את ההבעה הרגילה הרצינית הקשוחה שלי. הסטאז'ר מעדכן אותו בפרטים, הם עוברים יחד על הגליון הרפואי שלי, וכל אותו זמן אני עוקבת במבטי החודר אחרי כל תנועה שלו, לומדת ובוחנת מקרוב כדי לקלוט כמה שיותר פרטים שיאפשרו לי לעמוד על טיבו. גם אני מדברת תוך כדי, מוסיפה על דברי המתמחה ומתפתח בין שלושתנו שיח ענייני, כשדוקטור עיניים חולמניות מאזין בחלוקת קשב בין שנינו, ולאחר סיכומם של דין ודברים הוא מתחיל בבדיקה גופנית ראשונית. אני שכובה על מיטת הטיפולים מרוגשת כולי, הלב שלי דוהר, אני שומעת אותו הולם כשאני שותקת ומצייתת להוראותיו של הדוקטור , נועצת בישירות חצופה את עיניי בתוך עיניו , מנסה להעביר לו בטלפתיה את התחושות שלי. האם הוא מרגיש אותי ? האם הוא חש אותו דבר לגבי ? האם הוא מנחש מה עובר לי בראש עכשיו, קורא את מחשבותיי ? האם אני לבד בזה או שזו חוויה משותפת ושנינו פה חווים את הריגוש הנדיר המיידי הזה, את מוליכות מעגל הזרם החשמלי ? האם אני מוצאת חן בעיניו ? איך אדע ? הוא נותן הנחיות לסטאז'ר ובינתיים ניגש למטופלת אחרת. מרוכזת אני מלווה אותו במבטי ללא הפוגה, ושמה לב שהוא מרים מדי פעם את עיניו אלי ממנה, כלומר אני מצליחה להסיח את דעתו וללכוד את תשומת ליבו. טוב מאד, אני מעודדת את עצמי.
כעבור זמן מה הוא שוב ניגש אלינו, בודק את התקדמות המתמחה וחוזר לטפל בי בשנית. אני במצב מאוזן על המיטה, בחוץ יורדים ממטרים חזקים, (זה היה אתמול, יום חמישי) , אני מזיזה את ראשי ומשקיפה אל המבול דרך החלונות הגדולים, מאזינה לרעש הטיפות במפגשן עם הארץ. מחשבותיי נודדות, בא לי לברוח איתו עכשיו ברגע זה החוצה ולרקוד איתו בגשם, אני מפנטזת את הסצנה הרומנטית, הוזה אותה לפרטי פרטים בדמיוני הקודח, וכשאני נוחתת חזרה למציאות ומחזירה את העיניים אליו - מגלה לשמחתי שגם הוא בדיוק התבונן החוצה בעקבותיי. איזה תיאום מושלם, די, אני לא עומדת בזה יותר. אח דוקטור, אילו רק ידעת מה עובר לי בראש .. אם הוא נושק לי כאן ועכשיו אני נעתרת ללא היסוס, לא איכפת לי מכלום, לא מטבעת הנישואין הארורה שהוא עונד, לא מהמתרפאים/ות שמקיפים/ות אותנו, לא מהסטאז'ר שעומד צמוד אליו ולא מיתר הרופאים והרופאות. הוא שוב רוכן אלי במהלך הטיפול, פניו ממש קרובות לשלי, אני שומעת את נשימותיו השקטות, ותוך כדי עוצמת עיניים ומדמיינת שהלוואי שהיה מצטרף למיטתי, נשכב לצידי, אני חבוקה בזרועותיו, כמה נפלא היה יכול להיות להרגיש את חום גופו מעלי.
אני רוצה להתעורר בבוקר, כשהדבר הראשון שאראה למולי הוא העיניים החולמניות שלו מתבוננות בי פוקחת את שלי.
חולפות מספר דקות והפעם אני מתריסה ונוקטת בטקטיקה אישית כשאני פונה אליו בשמו הפרטי ולא בתואר דוקטור פלוס שם משפחה שמאד מקובל במרפאה הזו. אני מודעת לכך שזה יוצא דופן : לא נהוג לפנות אל הרופאים בקליניקה הספציפית הממוסדת שאנו מצויים בה בשמם הפרטי כי יש דיסטנס ברור בינם לבין המטופלים. אני כמובן מכירה את הכללים הלא רשמיים, ומקפידה לשמור על הקודים והמוסכמות, מדובר בנימוס אלמנטרי ונפוץ של לשון כבוד, אבל הפעם כאמור בכוונה תחילה בוחרת שלא.
הוא טיפוס מופנם, לא אחד שמפגין רגשות, כך ששום שריר בפניו לא מש כאשר אני מבטאת את שמו לאט, מדגישה כל הברה בהטעמה מיוחדת. ואף על פי כן, יכולתי להישבע שהשגחתי בזיק קלוש נסתר זע בעיניו החולמניות, וניצוץ חבוי נדלק בהן.
בינגו.
אני שומעת את עצמי מבקשת מאבשלום (שם בדוי, שאגב מאד מתאים לו) לעבור להיות מטופלת שלו, כלומר להמשיך איתו מכאן והלאה. הוא אומר שזה בעייתי, כי יש לי מטפלת שמכירה את כל ההיסטוריה הרפואית הרלוונטית שלי , וחוץ מזה שהוא יהיה פחות זמין מהרופאה הקבועה שלי כי הוא עובד פה רק פעם בשבוע שלוש שעות, (עד עכשיו זה היה בימי ראשון אבל הוא החליף לחמישי), ובשאר הזמן הוא עובד בקליניקה המשפחתית הפרטית שלהם, וזה גם שיקול שהוא ממליץ לי לקחת בחשבון. תוך כדי שיחה הוא מציין שהוא זוכר שהוא ראה אותי בקליניקה בשנה שעברה (הוא זוכר אותי ! ועוד מהשנה שעברה !). שיואו , אני נדרכת, למה הוא משתף אותי במידע הזה ? האם הוא מנסה לרמוז לי משהו ? האם זו אות או שאני מייחסת משמעות לזוטות ? את צריכה לפנות אל הרופאה האחראית במרפאה ולבדוק מולה אם זה אפשרי, הוא מסביר בנינוחות, מישיר את המבט החולמני הזה שלו לתוך עיניי הרגילות המשעממות ונטולות הייחוד, וכל העת אני ממשיכה להתמסר להיפנוזה המתוקה והמייסרת שהוא מהלך עלי , מהנהנת ברשמיות, מגלגלת על אוטומט את הדיאלוג החיצוני, ובו זמנית ליבי הומה, אבשלום אבשלום אבשלום, הראש שלי מלא בפרפרים, ציפורים, מרחפת על עננים גבוה אל על במרומים. כן, עוד, עוד, תמשיך.
אני מזדקפת, מתרוממת מהמיטה לתנוחת ישיבה, השיער שלי אסוף בקוקו בלוף גבוה מרושל, קווצת שיער סוררת ברחה ממנו ומונחת על עורפי, אני שמה לב שעיניו בוהות בה ומסופקת. הוא כמוני, מוצא יופי במראה הטבעי הלא מוקפד. ליבי מתרונן למול דעתו המוסחת מפרט כה שולי כמו קווצת שיערי הסתור. רק שנינו שמים לב לקסם שיש בקטנות האלה, אני מתמלאת תקווה. זה סימן מעולה, סנונית ראשונה מובהקת שמבשרת על רגע פרטי ומצביעה על חוסר אדישותו לנוכחות הנשית שלי. בפעם הבאה אבוא בשיער פזור בחופשיות כשצעיף ענוג מלופף סביב צווארי להשלמת המראה הרומנטי, אני גומרת אומר ביני לביני, טווה סביב אבשלום שלי קורים של פיתוי שלא יתגשם לעולם.
כשהוא מתרחק אני אוזרת אומץ ומתחקרת את המתמחה אודותיו, שואלת מיליון שאלות. למזלי הוא דווקא משתף פעולה ומספר לי שאבשלום שלי הוא נצר לשושלת מפוארת של רופאים ידועים בתחום, הוא מוצלח ומוכשר כשד ומומחה בשלל היבטים ותת תחומי התמחות. הוא עושה הכל, מפרגן לו הסטאז'ר המתוק בטון מעריץ. אני בכלל לא מתפלאת מהמידע כי הנה מתבהרות לי כמה נקודות חשובות שתהיתי לגביהן : מהרגע הראשון רואים שהיד שלו בוטחת, מרגישים שהוא יסודי, פרפקציוניסט ויודע בדיוק מה הוא עושה, וכעת אני מבינה מדוע בחור כה צעיר יחסית מקרין איזו שלווה פנימית ומעניק לי תחושת ביטחון שאני מטופלת בידיי זהב. זו לא חוכמה, הם הרי מעבירים את הידע במשפחה מאחד לשני, זה מחזק ומקנה יתרון עצום כשיש לך תמיכה ותמיד יש את מי לשאול, עם מי להתייעץ ולשאוב ממנו השראה או עצה וניסיון בתוך מערכת שמבוססת על קרבה ואמון שקיימת במשפחה ענפה שאתה חלק ממנה : לעסוק במקצוע שההורים והאחים שלך והדודים שלך עוסקים בו, המשמעות כאן היא כמו חמולה כזו שמחזיקה אצלה כוח אדיר ורשת של ביטחון שתומכת, מעשירה ויוצרת הפריה הדדית לכל הצדדים הנוגעים בדבר.
אני חוככת בדעתי אם לגשת לרופאה האחראית כדי להעלות בפניה את סוגיית המעבר לידיו האמונות של דוקטור עיניים חולמניות, מתייעצת עם המתמחה ולבסוף מחליטה לנטוש את הרעיון, על אף שתפקיד נערת הפיתוי המיומנת קורץ לי והקראש שלי כלפיו מעביר אותי על דעתי. כמו תמיד, ברגע האמת הפער בין העולם הפנימי שלי למציאות טופח על פניי ואני מתפכחת : על מי אני עובדת ? הוא נשוי, הוא לא יחצה את קווי גבולות האתיקה המקצועית שלו כרופא, הוא לא אידיוט לסכן את הרישיון שלו או הנישואים שלו. מה אני יודעת, הוא בכלל עשוי להיות נשוי באושר, וגם אם לא, איפה אני ואיפה מימוש הפנטזיה הזו, הרחוקה ממני שנות אור, זו לא אני הרי. במהות שלי אני הכי ההיפך מהילדה הרעה פורקת העול שמתארת מדונה בשיר שלה, כלומר אני כן, היא קיימת עמוק בתוכי אבל אני אף פעם לא נותנת לה דרור מלבד בחזיונות המתעתעים המופלגים שלי. אני אלופה בלפנטז, אבל כשזה מגיע לשלב ה"מאני טיים" - באופי המאופק, האחראי והמחושב שלי אני לא אחת שחוצה את הקווים.
סצינת הפיתוי הזו לא תתממש אף פעם.
לעולם לא אתעורר בבקרים כשהדבר הראשון ששמורות עיני תפקחנה אליו יהא המבע החולמני של אבשלום, ולא אתבונן עמוק לתוך עיניים בגוון אפור מעורבב וטבול בנגיעות של דבש, השוטפות אותי באהבה עם עלות השחר.
 |