ארזנו את תקופות חיינו שלבים שלבים, במשך חודשיים תמימים, ארזנו.

הרגשנו שאת פיסות חיינו מכניסים אנו לקרטונים....זה היה קשה, זה היה עצוב .

רגעים יפים, רגעים מאושרים וכאלו שלא , גם.

תקופת חיים של 21 שנים, לשם הגעתי כאם צעירה מטופלת ב-2 ילדים רכים, שם התגרשתי

שם הפכתי לסבתא, חתיכת  תקופה...שם עברתי.

שם בבית ההוא, נולדו לי 2   מילדיי, אלו המתבגרים שאותי מביאים לסף הסיפים.

שם בבית ההוא, גדלו ובגרו לתפארת 2 ילדיי הבכורים.

זו הקטנה, שבכתה ג' היתה אז, גדלה ובגרה והיא  בעצמה אמא היום.

והוא, הקטנטן, "הצל שלי" כניתי אותו, כל פסיעה שלי הוא אחרי, הזדנב אחרי לכל פינה

.....גדל ובגר, פרח מהקן אל מעבר לים בשליחות המדינה.

משם בנכר, בעת הוא ספון  בגעגועיו למשפחה, העלה הוא מצגת למזכרת לכל אחד מבני המשפחה.

וכך הוא קרא לה למצגת....הבית, המשפחה, הכלבים, הריחות, המקומות - כל תמונה שוה אלף מילים ויש 159 תמונות.

ועל המרקע...הוא אסף לו תמונות, מיום שעלינו לקרקע ועד לערמות הקרטונים העומדים זה על זה.

בעת בה היית צריך להיות בעל חזון, לראות שעל גבעת הטרשים יקום לו ישוב לתפארת.

וכך מתמונה של טרשים, לתמונה של קירות ללא גג, אט אט קרם לו הבית גג וגם רצפה.

וכך המשיכו לרוץ התמונות על המרקע, פיסות חיים, אירועים, שמחות וגם אובדנים.

לך בני אני מודה, על מתנה כל כך נפלאה, על שאיגדת את כל התמונות לצרור יקר של זכרונות.

.