מסע רגלי אל הדופלר ברשותכם, לא באתי כאן לכתב איזו רשימה ספרותית נעלה, או איזו פנינה יצירתית שלא תמצאו כמוה במכמני התרבות המילולית שלנו. היום אני באה לספר ובעקר להזהיר ממסע מפרך, שנשלחתי אליו ואני חשבתי שסתם הרופא ברצונו התם והמלא רצון טוב להביא מזור לגופי היגע, שלח אותי לבדיקה, כן כזו בשם דופלר כך וכך. כדי שאקבל את הבדיקה, יש להתקשר ל- *2700 הידוע, לבקש את היעד והטלפנ/ית מכוו/נת אל המרפאה הנכונה. מיד כשקבלתי את כתובת המרפאה ואת המועד נראה בעיני מעניין במיוחד הזמן, היא אמרה בשפת היום יום 2.37, בדרך כלל היו אומרים במקרה כזה 14.37, אבל לא על כך השתוממתי, אלא על ה-37. מי הדייקן הזה שמדייק בקטנות של שתי דקות? מילא, יש התקדמות והתיעלות במקומותינו כך חשבתי, עובדה, מציינים את הדקות ולא סתם שעה הרחוב אליו עלי להגיע כל כך נשמע לי מוכר, 'שארית ישראל', יש מקומות שאנחנו חולפים לידם והם רק חולפים, נו מילא, אבל לא ידעתי וכלל לא יכול היה לעלות בדעתי שעלי להצטייד במספר אביזרי הליכה טובה במסע הזה. היום אני יודעת ומיעצת לכל מי שרוצה לשמוע או נכון יותר לקרא על כך, יש להצטייד בנעלי הליכה נוחות למסע, תרמיל גב ובו כל הציוד לפיקניק, כגון כריך, תרופות לשארית היום וכל אחד ואחת רצוי לו שיקח לו איזה חומר להעביר את הזמן, כמובן שרב האנשים מוציאים את מכשירי הפטפוט למיניהם והאצבעות נעות עליו, האוזניים נצמדות אליו והפה איננו יצאתי לדרך בדיוק בשעה 1, כלומר 13.00 וכעצתו של נכדי טל, עליתי על אוטובוס מס' 61 והוא הוביל אותי בבטחה עד לאלנבי פינת הרמב"ם, מבוא לשוק הכרמל, משם ראיתי בדיוק באותה תחנה, כל כך נחמד, שלט של האוטבוס 125 וחיכיתי בסבלנות, בינתיים חשבתי שחבל שלא הצטיידתי במטריה, הרי החזאים הבטיחו לנו גשם, מאחר והסינים דואגים לנו למטריות זולות, קניתי לי אחת ב-15 שקלים וכי למה לבזבז כסף על מטריה יקרה, שברוח היא מתקפלת הפוך,ואז היא הופכת למצנח דמיוני כמו זה של מרי פופינס, או בדרך כלל שוכחים אותה במקומות מועדים, כמו האוטובוס למשל. שמחה על הרכש החדש, הגיע מולי החביב 125 ועליתי וישבתי לי בנוחיות. עמדו בפני שתי אפשרויות למקום ירידה, או בשלמה שמשם נכנסים לקבוץ גלויות ומשם פונים לשארית ישראל, או וכך אני נהנת מאד להכנס לשארית ישראל, להזכר בימים עברו, אבל השמש לא חשבה כמוני והשמים התקדרו להם ומי יכול היה לצפות לגשם? טוב החזאים מנבאים לנו כל מני דברים, אבל אנחנו הרי כבר התרגלנו שכל הזמן זה קיץ אז מה פתאום התחילו הטיפות האלה, איזה מזל שהסינים הכינו למעני מטריה, אז פרשתי אותה והתחבאתי לי והמשכתי בטיול. לאט לאט הטיפות המקריות קבלו אמץ והן התחילו להתחרות ביניהן והענן הוסיף תגבורת ולי היה נדמה היות וממול במדרכה השניה היה מוטל שם כחיה ענקית חסרת סוף והתחלה האצטדיון בלומפילד בכבודו ובעצמו, הרי שהטיפות הזריזות עושות ביניהן תחרות . בינתיים נדמה לי שהתקדמתי בהליכה ולא תארתי לי מעולם, שהרחוב הזה כל כך איך שהו בכחות אחרונים צלחתי את הדרך והגעתי אל היעד בנין גדול שיש לו כניסה מפוארת של מדרגות המזכירות ארמון, אבל למדרגות המפוארות האלה אין מעקה, כי הרי מלכים ונסיכים אין להם צורך במעקה. דידתי ועליתי ממש בכחות אחרונים ומתנשפת הגעתי לכניסה, גם היא מפוארת והשומר האדיב הדריך אותי אל המעלית ואפילו הזמין אותה למעני, קומה 2. כל כך שמחתי שכבר אני באולם הקבלה, שהיה שוקק חיים ואני רטובה ומבולבלת מההליכה של המסע ולא ידעתי שאני עודני מטפטפת לאחר מקלחת הגשם במסע הארוך של רחוב שארית ישראל, נגשתי אל הפקידה לשאול איך הולך כאן התור, אבל היא באדיבות רבה בקשה לקבל לידיה את ההפניה וטופס 17. הגשתי לה את ההפניה, אבל בעניין הטופס כלל לא ידעתי שעלי להצטייד בטופס הזה. הפחדים שלי מסיוט עמדו כעת להתגשם, מה לעשות, איך אחזור לסניף הקופה בדרך הארוכה הזו בגשם התחרותי הזה... אבל הפקידה האדיבה רק הסבירה לי, שאם אין לי את הטופס, עלי להפקיד המחאת פיקדון ולאחר שאסדיר את עניין הטופס, יחזירו לי את ההמחאה. איזה יופי... אלא ששכחתי לספר לכם קוראים יקרים, שלפני פתרון ההמחאה היתה לה עצה אחרת, להתקשר אל סניף הקופה שלי ולבקש התחיבות מתאימה. לא הבנתי למה הטלפון מתיחס אלי בעוינות, עד שהבריקה המחשבה, הרי השעה כעת היא שעת הפסקת הצהרים והמרפאה כולל הפקידות נחות. מה עושים טוב כבר ספרתי לכם על הפקידה היעילה והצעתה. מיד שלפתי את הפנקס ורשמתי והפקידה במהירות ויעילות הוציאה לי קבלה בהתאם ואפילו אמרה לי שאני נחמדה. פני זרחו, אבל אז הבנתי למה היא אמרה לי זאת. כל האנשים שבאו אחרי לכלם, לא היה הטופס הנ"ל. כשהתישבתי באחד הכסאות והסדרתי את נשימתי לאחר תחילת מסע זה, קפלתי את המטריה הסינית היעילה והרטובה, הורדתי את העליונית שגם היא נרטבה, ראיתי לפני סרט נע של באים כשכלם או ברובם מתלוננים, חלקם עשו זאת בקולי קולות מפאת מצוקת כאביהם וכובד המסע שעברו. "באתי עד כאן ברגל משדרות ירושלים". זה היה משפט המחץ, זה היה משפט זעקת השבר והכאב והזעם שעקבותיו הדהדו באולם הקבלה. צמוד לאחר תלונת על "הַוִיָה דוֹלוֹרוֹסָה" באה מילת ההפתעה: "מה"? הפסקת רגע ו"טופס 17. בינתיים מחכים לתור להכנס סוף סוף אל הדביר אליו הוזמנו כלנו, כל הבאים העייפים לאחר המסע הקשה וחסרי הטופס 17. כלנו הרי בסופו של דבר הגענו כדי שהרופא המומחה יציץ בעזרת מכשיר הפלא שלו, אל תוך גופנו ויראה ויצלם ויאבחן מה יש שם שכל כך מציק. הרי כלנו שהתגלגלנו לשם אנשים מעושרי כאבים, לא באנו כמו כל הולכי מסע כדי לעשות למען ספורט איברינו, אלא אח ורק למען הצצה זו של הרופא אל תוכנו והנה נמצאנו כלנו כואבים יותר מהליכה מיותרת זו. אבל שאת סבל ההליכה עדיין לא תמה. ומחכים, כן מחכים, אני מצויידת כרגיל במקרים אלה שולפת את הספר התורן ושוקעת בו ולפעמים מתעוררת אל סיוט המציאות בגלל הפרעת העובדים המכריזים על מי בתור להכנס אל הקודש. ודוקא הם היו יעילים מאד כי לא קוראים סתם למשהו אלא קוראים לו ולבא אחריו כך שיהיה מוכן ומזומן ולא יתעקב דקה מיותרת, אלא יכנס תוך כדי הטפול ומחכים, הדקות חולפות תוך כדי שמיעת תלונות אין סופיות של הבאים בעניין המסע ושל המחכים שסבלנותם פגה, וכך חולפות הדקות וכשכבר התרגלתי למצבי החדש, ונדמה היה בטעות שכך העולם נברא, פתאם בהפתעה גמורה קוראים בשמי. הלא יאומן קרה, בטח כשיבוא המשיח תהיה מן הפתעה מוחלטת כזו, פתאום יש לשנות את מצב ההרגל. נכנסתי אל החדר החשוך, מלווה במבטי הקנאה של חברי להמתנה ועליתי על מיטה הגבוהה בעזרת ההדם הקטן שלרגלי המיטה הרמה והרופא כן כפי שנחשתי מיד למילתו הראשונה, בולגרי. לא קבלתי שום פרוטקציה בגלל זה והתבקשתי לאפשר לו את ההצצה. איפשרתי לו. והוא החל סורק בעזרת מן כף או בדומה לזה, תוך שהוא מושח לא לא בשמן האפרסמון, אלא בסתם ג'ל מגעיל וחשבתי איך אני רוצה לקרצף את הדבר הזה ממני... אבל למרבה הפלא בתוך כל האי נוחות הזו התחלתי לחייך, כי המכשיר והג'ל הקר דגדגו את אותי וזה היה גרוע מסוריאליסטי. קולו המונוטוני של הרופא היורא במספרים, אותם שלח אל עבר האסיסטנטית והיא רשמה בדיקנות. כעת חשבתי, הפכתי באמת למספרים וכל התלונות של המחכים בחוץ, בקבלה, שאנחנו המחכים חסרי הסבלנות ומרובי הכאבים טענו 'אנחנו סתם מספרים', כל העניין בטעות יסודו. כי שם בחוץ איננו מספרים, כאן הפכנו ממש למספרים. עדין לא סכמתי עם עצמי האם הפכתי למספר או אני עדיין אני והרופא שהפך אותי במילת הוראה משכיבה על הגב לצד ולצד השני כעת ציוה לרדת, כי הבא אחרי כבר בפנים ואני בקשי מתישבת על המיטה ורגלי קצרות מלהגיע עד לרצפה, מה עושים ההדם ברח לי ואני אובדת עצות. הרופא מחכה בחוסר סבלנות, כי אותו הרי הביאו לכאן לשם הצצה ואני מעקבת את הבא אחרי, כבר חשבתי להמיר את המסע בצניחה חופשית, אבל אז האסיסטנטית הבינה למצוקתי ובאה לעזרתי, הושיטה לי יד והופ כשקראו בשמי לשם נתינת התשובה, לא היתי מופתעת, כעת חשבתי רק על הדרך חזרה הביתה, לא, לא אחזור דרך שדרות ירושלים, אשאיר את השדרה שתחכה לי, אני אחזור דרך שלמה המוכר והטוב. כמובן לא היתי מוכנה להפתעה שהכינו לי בין שארית ישראל לקבוץ גלויות ושלמה, איך חשבו על שלום וקבוץ גלויות ושארית הישראל בלי בעיות? בהגיון הפשוט שלי ידעתי שיש לפנות למאחורי בנין הפאר הזה שצץ לו שם מול חית האצטדיון לצאת צפונה, באחד הרחובות החוצים יביא אותי ישר לשלמה. במקום ישר התגלו לפני המון רחובות או ואז החל המסע אל שלמה, (בזמנו שלמה היה נכתב על השלטים בס', היום זה, גם זה, אחרת). הדרך התארכה כל כך, למה הקימו מרפאה בשום מקום כזה? זו שאלה שנשאלה על ידי רב המחכים באולם ההמתנה, התשובה היתה לקונית ומובנת מאליה. למנהלים וגם לרופאים, הרי הם מגיעים במכונית, ויש המון המון חניה, הם אינם יודעים מה זה לנסוע ממרכז העיר, למרכז העיר באוטובוס, לא אחד אלא שניים, והנהג אשר מאד קשה לו לחנות ליד וסמוך למדרכה, עוצר במקום שנח לו ואז הנוסע צריך למתוח את גופו התשוש ולהעלות אותו למעלה. וכאשר ירד עליו לקפץ קפיצת ראש כמעט כדי לרדת. (הידעתם שהביאו לארץ אוטובוסים שהפתח שלהם מגיע לגובה של שפת המדרכה, כדי שלנוסעים היגעים תהיה עליה וירידה נוחה? טוב זו המלצה בלבד, שהנהגים נח להם להתעלם ממנה.) להם כמובן למנהלים השעה כבר כל כך מאוחרת, לא קבלתי את התרופות כי לתומי חשבתי שאחזור, בזמן. וגם לאישי לא נתתי את התרופות בזמן. בצדק באו אנשים בטרוניות אל הפקידה, כי גבר עליהם הרעב והיא הציעה להם לרדת למטה יש מסעדות, נכון מסעדות יוקרה. השבע איננו מבין את הרעב כמובן. (לדעתי כדאי להצטייד בכריכים, כבר אמרתי?) וגם הציעו שם לשאלתו המפתיעה וההגיונית של אישי, למה לשלוח אותך עד יפו, הרי ישנם מכונים אחרים, הרי כבר עברת דופלרים במקומות אחרים ברחבי העיר? באמת שאלה במקומה. התשובה כפי הנראה נמצאת בהצעת המחיר שמציע מכון זה או אחר לקופת החולים. התשובה נמצאת בתשובת הטלפנ/ית הנחרצת שכך הורו לה מן הסתם: "גברת, אין מקום אחר!" יצאתי למסע הזה בתוך עירי בשעה -13.00 חזרתי בשעה טובה אבל עיפה בשעה- 17.00. חברים, ראו הוזהרתם!!! |