שיחות חולין
ניהול שיחות ה"סמול טוק", או בעברית "שיחות חולין" - הינו מטלה שהיא בגדר עונש וסבל עבורי. אני לא מצליחה מהפיק הנאה מהתהליך התקשורתי הזה, שונאת אותו, חלשה בו, מעוטת יכולת או בעלת מיומנות דלה וטעונת שיפור בו.
הבעיה שלי היא שאם אין לי משהו חכם/מעניין/מרגש/מחדש לומר – בדרך כלל אני מעדיפה לשתוק.
+++
לפני שנים כשהייתי בת עשרים ומשהו, עבדתי בחברת הייטק במחלקת שירות הלקוחות והתמיכה של אתר האינטרנט שלהם. המנהלת הישירה שלי מאד העריכה אותי ואת העבודה שלי אך העדיפה לקדם את הקולגה שלי על אף שהייתי יותר מוכשרת ממנה וגם בעלת תפוקה גבוהה יותר משלה, כי אני תקתקנית ועובדת מהר – ההספק שלי בשעה היה כפול ממנה. היתרונות שלה מולי היו שניים : היא גם מעשנת (כמו הבוסית שלי) וגם מלכת הסמול טוק, וזה מה שעשה את כל ההבדל מבחינת המנהלת שלנו שבחרה לקדם אותה על פניי. כך הבנתי על בשרי את המשמעות הקריטית כמעט שיש בשיחות החולין הללו. מניסיוני העגום התחוור לי שאין לזלזל בכוחו ובהשפעתו של הסמול טוק, כאשר לא יכולתי להימנע מלהבחין איך החיסרון שלי פגע בי מול יתרונה של עמיתתי. מעבר לכך, כאמור, מה שהוסיף עצים למדורה ויתכן שהכריע את הכף היה וודאי גם העובדה שאני לא מעשנת ומשום כך, מעולם לא הצטרפתי אליהן לפינת העישון , למרות שבהתחלה כשהן היו יוצאות הן היו מזמינות אותי לבוא ומפצירות בי לארח להן חברה, אולם לאחר שסירבתי ברציפות מספר פעמים, הן פסקו מלנסות. העובדה ששתיהן כן מעשנות ואני לא היתה עוד נקודת השקה שמשותפת לשתיהן והבדילה אותי מהן, כלומר הרחיקה אותי מאחוות המעשנים - חברה שלעולם לא אהיה חלק ממנה, ומהחברותא שמתלווית אליה ומתפתחת בטבעיות בפינת העישון. מאז ומעולם, עוד מימי התיכון קינאתי ב"יחדיו" הזה של המעשנים ב"מחששה".
אני עוצרת רגע וגולשת מהנושא המרכזי לסמטה צדדית כדי להעיר כאן על עניין נוסף מהותי בעיני, ויסלחו לי כל חבריי המעשנים שקוראים פה באשר הם, אולם בוודאי תסכימו איתי שמי שמעשן הוא בהכרח גם עובד בנטו פחות שעות כי כל הפסקות הסיגריות שהוא לוקח מצטברות בסוף להיעדרות ניכרת כשיורדים לרבע שעה מינימום, ולפעמים יותר, (זה הרי אף פעם לא רק עשר דקות), וכשזה מתבצע מספר פעמים ביום - אם מחשבים את הכמות היומית היא מסתכמת לסך של זמן יקר של דקות ביום עבודה. לפיכך, גם התפוקה שלי לעומתה היתה יותר גדולה בעבודה כי בזמן הפסקות העישון שלה אני המשכתי לעבוד ויתרה מכך, ברוב המקרים לקחתי רק הפסקה אחת לאכול בצהריים, והרבה פעמים נהגתי לאכול תוך כדי עבודה מול המחשב כדי להספיק עוד משהו. מולטיטסקינג, אתם יודעים. לא צריך להיות גאון מתמטי כדי להבין את זה , אך לא רציתי לצאת קטנונית בפניה (למרות שאני כן קטנונית, עובדה), כי היה לי ברור שהיא לא תראה את זאת בעין יפה אם אערער על ההחלטה שלה לקדם את הקולגה שלי על פניי. חוץ מזה שזכותה לפעול לפי השיקולים שלה. בלעתי את העלבון ולא אמרתי דבר למנהלת שלי אבל הרגשתי שנעשה לי עוול רק משום שאני לא חלק מברית המעשנות שלהן ומשיחות החולין המשמימות שהן מנהלות בפינת העישון בצוותא. אז מילא העישון, זה משהו שאין לי דרך לקחת אחריות אישית כדי להשתפר או ללמוד ממנו, אבל כן הבנתי לעומק עד כמה העובדה שאני חסרת יכולת בניהול שיחות חולין פועלת לרעתי כשהיא פוגעת בי באופן הכי רדיקלי, דהיינו בקידום המקצועי שלי. ברגע שהבנתי את משמעותן וחשיבותן של שיחות הסמול טוק בעקבות האירוע המכונן הזה החלטתי שאין לי ברירה ואני חייבת לשפר את המיומנויות שלי בהן ויפה שעה אחת קודם, אחרת הדבר עלול להמשיך למנוע ממני קידום עתידי בעבודה כמו גם בפיתוח קשרים אישיים או מקצועיים.
אלופת הסמול טוק אני כבר לא אהיה, אבל אני רוצה להאמין שהתקדמתי מאז.
לאור תחושת ההחמצה שחשתי עקב האירוע המצער ההוא גמלתי בליבי להתחייב לעבוד על החולשה שלי, לקחת את גורלי בידי ולפעול לשינוי, כלומר להתמודד ולהתאמן ולתרגל עד שזה יהיה טבעי ולא מתאמץ, חלק אינטגרלי מהאישיות שלי כלאחר יד, ובלבד שלא יקרו לי מקרים דומים בעתיד. אמרתי לעצמי, חן, עם הזמן יהיה לך יותר ויותר קל וקטסטרופות כאלה לא יישנו.
בסביבת העבודה העוקבת ניסיתי להפנים וללמוד מהטעות ולתקן את דרכיי, ובאמת ירדתי פעם אחת עם הבנות למטה לחצר, לפינת העישון הקבועה שלהן. עזבו שכמעט נחנקתי מהעשן, העניין היה שפשוט השתעממתי רצח מהשיחות הבטלות האלה על בגדים , שיער, איפור, לקים, קניות, דייטים והשד יודע מה עוד. וכל הקשקשת הזו, אלוהים, איזה שיממון ! ממש סבלתי, ספרתי את הדקות בלב מרוב ששיחות הנשים הללו לא אתגרו אותי במאומה. זה לא שאני לא אוהבת בגדים, אני נהנית להתלבש, רק שלא מעניין אותי לדבר על זה שעות. יש עוד נושאים בעולם הזה, תנו לי שיחת נפש קרובה ואני מאושרת. גם אי אפשר כל היום להתעסק במה הוא אמר לי ומה אני אמרתי לו. לרכל זה נחמד לפעמים, אבל לא 24/7. עוד אבהיר שאני לא מיתממת או מתחסדת כי כמו כל אחד, גם אני נהנית מדי פעם מרכילות, סוג של גילטי פלז'ר פה ושם, אבל כשזה חורג מהמינון הסביר - אני מתחילה להתעייף. הרגשתי כזו אאוט סיידרית עלובה, איזו בדידות, תחושה שמוכרת לי לא מאתמול. הרבה פעמים אני פשוט אבודה במהלך שיחות ההבל הטיפשיות האלה שאין לי סבלנות אליהן במיל, מוצאת את עצמי שוקעת לתוך מה שקרוי - zone out ( איך לתרגם את הביטוי הזה מאנגלית ? אולי מרחפת/ מעופפת לעולם הפנימי שלי ? )
במקום העבודה הקודם שלי כאשר היינו בנופש חברה, השכמתי וירדתי מוקדם - אולי בשבע בבוקר - לחדר הכושר שבמרתף המלון. להפתעתי, לא היה שם איש מלבדו, היינו לבד. קצת הובכתי כי הוא המנכ"ל של החברה הענפה שבבעלותו - הוא מעסיק מעל אלף עובדים בסניפים בפריסה ארצית. ידעתי שהוא מכיר אותי אישית משום שעבדתי בקומה מתחתיו במטה החברה בסניף הראשי שלה, ובכל זאת הסיטואציה היתה חדשה לי לפגוש אותו מחוץ לסביבה היומיומית המוכרת שלנו בבניין. בקיצור, באורח מאד לא צפוי הוא היה סופר נחמד ובכלל לא רשמי והחל לקשקש איתי בטבעיות מפליאה על ספורט, סיפר לי כמה הוא מתאמן ביום, וכל העת המשיך להתאמן על מכשירי הכוח ולהרים משקולות כשהוא לבוש בבגדי אימון ומזיע, אינו מוטרד כלל מכך שאני רואה אותו ללא חליפת העסקים המעונבת שלו. הערצתי אותו על הנונשלנטיות שהוא שוחה בה, מפגין יכולת סמולטוק מרשימה וקולחת. פיטפטנו בעיקר על ספורט, לא איזו שיחה אישית או משהו, אני יותר הקשבתי מאשר דיברתי, אם כי השתדלתי להיות מודעת ולשתף, כלומר לשמור על איזון ולהיות אקטיבית במהלך השיחה, להוסיף ולתרום תוכן משלי , בעיקר מפני שלא רציתי להיתפס בעיניו כפסיבית או יבשה. הקלילות שלו היתה מרעננת, אני מכירה אותו בתור מנהל קשוח שממעט לחייך, מה פתאום הוא מתנהג איתי בסחבקיות המשונה הזו רק משום שאנחנו מחוץ למקום העבודה בנופש חברה ? אתם צריכים להבין - אם זה עדיין לא היה ברור מהבלוג - שאני הבן אדם האחרון שמסוגל להתחיל לצחקק ולהסב יחסים על רקע מקצועי לשיחת חולין על ענייני דיומא, כך שלשבור את הדיסטנט היה מאד לא פשוט עבורי. ברירת המחדל שלי היא הבעה רצינית, בטח כשמדובר בקונטקסט של יחסי עבודה מול מעסיק ממונה בכיר. הכרחתי את עצמי להאיר אליו פנים, לעטות ארשת ידידותית ולהשתחרר מגינוני הנימוס שמאפיינים אותי, אבל לטעמי הייתי טיפה קפואה ויכולתי להיות קצת פחות פורמלית ו"זורמת" ולקחת חלק יותר פעיל בשיחה, אולי אפילו להרהיב עוז וליזום תכנים בעלי אופי אינטרסנטי כדוגמת תנאי העסקה ושכר. לא שיש לי מושג איך עושים את זה הלכה למעשה, כלומר כיצד מבצעים את המעבר החלק משלב הסמול טוק לעניינים מהותיים. מובן מאליו שבדיעבד שיחזרתי את המפגש יוצא הדופן הזה עשרות פעמים במוחי, מכה על חטא איפה יכולתי לנהוג אחרת ומה היה עלי להגיד שלא אמרתי. המטרה שלי היתה ללמוד מהשגיאות ולהכין את עצמי לסיטואציות דומות, כך שבפעם הבאה שהוא מפתיע אותי ככה - כבר אהיה יותר מנוסה וחכמה ואדע להגיב ולנצל הזדמנויות פז אישיות כאלה לקידום מקצועי.
ההזדמנות לא איחרה להגיע, כי לאחר המפגש האינטימי ההוא שהיה לנו באקראי בחדר הכושר לא עבר הרבה זמן עד ששוב הזדמן לנו להתראות סולו, והפעם במעלית. נהגתי להגיע לעבודה מוקדם יותר מהשעות המקובלות , גם על מנת להימנע מהעומס ופקקי התנועה בכבישים, וגם כדי להספיק לעבוד בשקט לפני קבלת הלקוחות, ולהתרכז במשימות שדורשות מיקוד.
הוא עלה מהחניון ממינוס ארבע ואני ממינוס אחד. אין סיכוי שאני מפספסת את ההזדמנות הזו כי כידוע timing is everything והינה נפלה בידי הזדמנות לנצל את המומנטום על מנת להעלות בפניו רעיון מקצועי מקורי שלי, משהו שאפשר לפתח יחד, או לפחות לתאם איתו פגישה בנידון, הבעיה שמעלית זה מקום מלחיץ כזה מראש ויש מעט מאד מרחב אישי פיזי, הייתי במבוכה, ובכלל על הבוקר אני נופלת עליו עם רעיונות ללא איזה סמול טוק מקדים ? איך אני עושה את זה ומחליקה לכך כמו מקצוענית לעזזל ? הרגשתי במצוקה, האינסידנט במעלית שוב עימת אותי מול המגבלות החברתיות שלי, הוכחתי לעצמי שיש לפניי עוד הרבה עבודה אישית לעמול ולהתמקצע בה. אני מחשיבה את עצמי כבעלת מעוף ויצירתית, אז למה אני לא מצליחה לפתור את הסוגיה המסובכת הזו ולפצח את סוד אמנות הסמול טוק המחורבן הזה ? איך זה שהתושייה הנודעת שלי לא מחלצת אותי מהפלונטר הסבוך הזה ? עובדה, עודף המודעות העצמית שלי מכשיל אותי : אני במתח פנימי שלא מאפשר לי לפעול באלגנטיות ספונטנית כובשת. יותר מזה, על מה יש לי לדבר איתו ? איזה חוט מקשר יש לי על מה לקשור איתו שיחה ? הרי בעניינים אישיים אני לא יכולה לגעת, אני אמנם יודעת עליו פרט אישי מאד יוצא דופן : שיש לו שבעה (!) ילדים [ ולא, הוא לא דתי. הוא ואישתו "סתם" אוהבים ילדים :) ] אבל אני לא יכולה להעלות את זה ככה סתם אאוט אוף דה בלו בתור נושא לשיחה כי זה פרטי מדי, אני במלכוד כי גם אם אני רוצה מאד ומתאמצת לאלתר ולמצא - אין לי מספיק זמן או חומר גלם להשתמש בו, גם הידע המוקדם שיש לי עליו לא מייצר לי תחומי ונושאי שיחה ראויים ורלוונטים ללוקיישן איום כמו מעלית צרה וארורה. בסוף קשקשנו זה לזה בוקר טוב בחיוך, הוא אמר משהו, אני אפילו לא זוכרת מה כי הייתי כולי בתוך הסרטים שתיארתי הרגע, כמובן שכלפי חוץ שמרתי על הבעה קולית אבל התאכזבתי מעצמי לגמרי כי הנה אנחנו כבר בקומה רביעית ואני יורדת ונפרדת ממנו לשלום ומאחלת לו המשך יום נעים באדיבות. אוף, איך אני יוצאת מזה ? איך אני מצליחה לנצל הזדמנויות נדירות כאלה לטובתי לעזזל ? והכי מעניין אותי כיצד עושים את המעבר החלק הטבעי בין שיחת החולין אל מה שחשוב באמת ? זה תסכל אותי כהוגן, אני נחושה לפצח את הקוד ולהצליח לצאת מהמבוך, אולי זה עניין של תרגול ופרקטיקה כמו בהרבה מקרים אחרים, אני מנסה לרכך את הכישלון ולדרבן את עצמי בשכנוע נדוש.
*** אגב, אשמח להצעות ייעול קונקרטיות מצידכם בתגובות כיצד הייתי אמורה לנהוג, אם יש באמתחתכם כאלה. אני מאמינה שגם אם זה בדיעבד, דיון והעלאת פתרונות מעשיים אפשריים על איזה נושאי שיחה אפשר לפתח במעלית עם מנהל בכיר שנתקלים בו או בכלל רעיונות לנושאי שיחה במעליות, גם עם שכנים נניח - עשויים לקדם ולפתח כיווני מחשבה שאוכל להיתרם מהם.***
בהקשר הזה, לאחר מחשבה שהקדשתי לנושא, בעיני אחת הסיבות העיקריות לפופולריות של בלוגים באינטרנט ושגשוג של רשתות חברתיות היא משום שבבלוגוספירה ובעולמות התוכן של "יומני - הרשת" שאנחנו מנהלים פה בקפה דה מרקר או בכל רשת חברתית מקבילה אחרת כמו פייסבוק נניח - לעיתים קרובות מתפתח שיח שהוא באמת מעניין ומעמיק, על דברים שיש בהם ממש, על ענייני הלב, על כאב, התלבטויות, שיתוף נדיר וחשיפה אישית, ואיכשהו השיחה לוקחת מאליה לדיאלוג אמיתי ומפרה הדדית, לימוד, הרחבת הידע, משהו שנשארים להרהר בו גם לאחר שמתנתקים מהאינטרנט. הפלטפורמה הזו מיוחדת בכך שהיא באמת אפשרת לנהל שיחה לא מתוכננת אינטליגנטית מרתקת ואמיתית מלב אל לב, כזו שמחדשת ומעניקה השראה. לטעמי, זהו סוד היופי והעוצמה הקסומה שטמונה בכוח המשיכה שיש לוירטואליה עלינו, כי בשיחות היומיומיות שלנו במציאות אנחנו הרבה פעמים מדברים על כלום, על שטויות, על כל מה שמעל פני השטח ולא על הדברים החשובים והמהותיים באמת שרוחשים מתחתיו.
בשיחות החולין שמתרחשות בעולם האמיתי פנים אל פנים יש יותר מחסומים והן אינן מאפשרות ליצור סביבה ואוירה אינטימית מספקת מתאימה כמו זו המתקיימת בתוך הבלוגים שלנו, גם כאשר אנו מודעים היטב לכך שמאות ולפעמים אלפי עיניים קוראות את מה שנכתוב פה. כמה חבל שאין לאינטימיות הייחודית הזו מקום במפגש מקרי שלנו עם מכרים במעליות, או בשיחות הסלון במסיבות/מפגשים חברתיים עמוסי משתתפים, באירוע משפחתי (חתונה, בר מצווה, ימי הולדת, חגים) , או אפילו בפינת העישון המסורתית בעבודה.
והנה , כדי להוכיח לכם שאף על פי כן ולמרות הכל התקדמתי ברכישת מיומנות בשיחון החולין - מה יותר טוב יהיה מאשר לקנח כאן בתרגול ויישום של מה שדנתי בו על ידי שיתוף והמלצה חמה על מעדן הלימונים המטריף הזה. מדובר באחת הריבות המשובחות בטעמן המכילה חתיכות קליפת לימון ארומטית - אפשר למרוח אותה סולו על פרוסת לחם או מעל גבינה לבנה רכה כלשהי (איזה שאוהבים) כדי לגוון, ואפילו על פנקייק/קרפ/בלינצ'ס. גן עדן, גורמה של ממש, באחריות. צילמתי לכם את הצנצנת עם כל הפרטים המזהים, ואל חשש, אין לי קשר כלשהו וו'ט סו אבר ליצרן או ליבואן. שכה אחיה, לא מדובר בתוכן שיווקי אלא בסתם ניסיון תמים לייצר סמול טוק לא מזיק בתור מנת פתיחה מסכמת , ובד בבד בשאיפה לעורר דיון איתכם, בתקווה לצלול כאן לעומקים של שיח פורה, נעים ומהנה לרווחת כולנו.
 |
