אף פעם לא הייתי טיפוס של "כפיות". אני לא יודעת לישון בזוג. אז, מזמן, כשזוגיות עוד הייתה חלק ניכר מחיי, הסיפור הזה היה גורם לויכוחים רבים שלא ממש נגמרו בשלום בית. -"אני רוצה לחבק אותך" "לא רוצה להתחבק, זה לא נוח לי" -"אז קצת, עד שארדם"
השיחות האלו היו נגמרות לא פעם בפשרה כלשהי במסגרתה מתחבקים חמש דקות ואחרי זה כל אחד מסתובב לצד שלו, ובד"כ הצד שהוא לא אני, לא היה מרוצה מהפשרה הזאת לגמרי. עם זאת, הצלחתי להתמודד עם העובדה שיש מישהו שאני חולקת איתו את המיטה שלי, או שלו – תלוי מי ניצח בויכוח ה- "היום ישנים אצלי".
התירוץ של הרווקות שמתאר כמה הלבד כיף להן, או לפחות לא מטריד אותן, מסתכם לא מעט פעמים ב"מה רע? יש יותר מקום במיטה ואני יכולה לישון באלכסון". בפועל, כשאת ישנה לבד, את בדרך כלל מצטנפת לפינה הכי נידחת במיטה, גלגול לא נכון ואת על הרצפה, אבל התירוץ? מככב לנצח ובטח מזין את המסכה שעמלת עליה זמן כה רב. מסכת ה"הכל בסדר".
בלילות הקרים, גם הרווקות המושבעות ביותר, מוכנות להתפשר על השינה באלכסון שממילא לא קורית, ואף בסתר ליבן רוצות שמישהו ידבק אליהן חזק - חזק ויתחנן לחבק אותן רק חמש דקות עד שיירדם.
אני לא יודעת מה קרה לי בשנים האחרונות, אבל רק המחשבה שבמסגרת זוגיות אאלץ לישון עם מישהו, מכניסה אותי להיסטריה. אני לא ישנה מוזר, אני לא מריירת ואני אפילו מדיי פעם ממלמלת דברים משעשעים. ועדיין, משהו בפנים גורם לי לחרדה של ממש מהרגע העתיד לבוא בשלב זה או אחר של חיי.
יש משהו בשינה המשותפת, שמסמל בעיניי משהו הרבה יותר אינטימי מכל דבר אחר שיכול לקרות כששני אנשים נמצאים ביחד באותה המיטה. כשאת מאופרת, לבושה יפה ובעיקר בשליטה, זאת לא חוכמה להרגיש יפה. זאת חוכמה אמיתית להרגיש יפיפייה כשאת מתפגרת מול הטלוויזיה, בעוד המשקפיים נמרחות לך על האף באיזו פוזה מוזרה והשיער שלך נראה כאילו הכה בך ברק לפני כמה רגעים. באותו הרגע, כשאת נראית ממש כאילו ניצלת מפיגוע, ועדיין מישהו מתחנן לחבק אותך, אז את הכי יפה שיש. אם תקומי למראה ותסתכלי על עצמך לרגע, יתכן שתיבהלי ממה שיגלה אל מול עינייך ועדיין, יש מישהו אחד בעולם שיחשוב שאת הכי טהורה ומלאכית שיש, בדיוק כמו שאת. מכוערת בעינייך, אבל הכי יפה שיש בעיניו.
להסיר את המסכות זהו רגע מבעית. כנראה שרק כשאני חושבת על שינה משותפת אני מבינה שרק בודדים כמו סטינג יכולים לתאר באופן מושלם את מה שמתרחש בפנים – "אני לא אדם של יותר מדיי פרצופים, יש לי מסכה אחת". אני מכנה את המסכה שלי "מסכת הסברס", והיא משרתת אותי נאמנה כלפי חוץ, עד לרגעים כאלה שאני מתיישבת לכתוב ופתאום האמת יוצאת ממני ללא שליטה על האצבעות, או על הפה, או על הלב והצורך לפרוק.
יש רגעים שאני רוצה להיות טיפוס של כפיות, רק לחמש דקות. בין אם בכדי להרגיש יפה ובין אם נאהבת ובין אם רק כדי שאוכל לאהוב מישהו כל-כך, עד לכדי שאסכים לחבק אותו עד שיירדם למרות שאני לא אוהבת את זה, כי זה עושה חמים בלב. ואולי אני רוצה להיות טיפוס של כפיות רק כדי להוריד את הקוצים ולהיות מי שאני באמת כמו שאני יודעת שאני, כשאני הכי מכוערת-יפה שיש: עם המשקפיים מרוחות על האף, השיער מצ'וקמק, האיפור מרוח, אבל ללא המסכה וללא הקוצים - צמר גפן של יום העצמאות. |