שרה הייתה צוחקת על זה

מאת: יונייב ראובן
מתוך: שירה .

נוסע כל בוקר מאחורי משאית זבל .
נתקע רבע שעה ברחוב , צופר ולא מצליח לעקוף .
לבסוף משלים עם זה .
אחר כך הדרך נפתחת .
הרגשת ניצחון קצרה .
וזה חוזר לעד .

אני בן 31.
קמטים אחרי הגשם.
שער לבן .
חצי חצי . לא יודע לאן .
בראש דברים שרוצה להספיק .
בגוף רעד קל ברגע שלא מתבקש דבר .

קר .
היה לאברהם .
כשעזב את ביתו .
בית חם ואוהב , בית .
כשלאופק היה טעם של חול ,
כשכולם ביקשו שיישאר .
לזמן הייתה משמעות אחרת ,
ולא היה גבול .

קר .
כי החורף בפתח .
אני מוגן בתוך המעיל ,
הצעיף סוגר לי את השפתיים ,
ולגבולות שלי אין גבולות .

גם אני הייתי אומר לעזוב ,
כמוהו לפרוץ מעצמי , להיוולד בייסורים ,
אבל הארץ התמלאה בעצמי ,
ככה אפשר רק לחזור ולחזור .

שרה הייתה צוחקת על זה .