טיפות הגשם נקשו בחלון

ומרגע לרגע

נשמעו תובעניות יותר ויותר

כאילו התעקשו

בכל מחיר

להציף את המקדש שלנו, אהובי.

יכולתי להרגיש אותן,

שוצפות בלבי שהתגעגע כל כך.

לילות רבים חלפו

מאז התחדשה הלבנה

וקידשה אותנו

לנשמה אחת

בלתי מנוצחת.

צמרות העצים ביער שלי

השתוללו כפורקות עול.

העננים האפורים מעל

העניקו להן את ההזדמנות

לחרוץ גורלות

מי ישוטט ויצא בשלום,

מוגן ובטוח

ומי ישקע במערבולות בוץ טובעניות

כי זר היה ביער שלי.

התגעגעתי אליך בגשם הזה,

רעבתי למגע זרועותיך החסונות,

ייחלתי שיגנו עלי מהסופה.

שיחת הטלפון ממך

ניתקה את פני מהחלון הדומע

והותירה בו אדים בדמותי

ומרוב ששמחתי לשמוע אותך,

לא יכולתי לומר עוד.

מצאתי עצמי 

בוחרת מילים

שלא היו דומות

ולו במעט

למה שרציתי שתדע באמת.

ועתה,

לאחר שחיפשתי שעות ארוכות,

אני שומרת את המילים

לעיניים שלך, איש שלי.

כשתצלולנה שלי בשלך,

משועבדות ונאמנות,

לא זקוקות לפירושים

או הסברים מדוייקים,

היחידות שבכוחן

להשקיט את הסופה.