כותרות TheMarker >
    ';

    זה לא בדיוק ככה

    יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד

    דברים שרואים משם - האם ישראל גזענית?

    14 תגובות   יום ראשון, 15/12/13, 15:15

    בשבוע שעבר פרסמתי את הפוסט הזה בפעם הראשונה אבל אז קראתי אותו והחלטתי למחוק. הסיבה שבגללה מחקתי את הפוסט היא שבגדול הגישה שלי היא שזה לא תפקידם של יורדים או מהגרים ישראלים לבקר את מה שקורה בישראל מצד אחד או לספר כמה החיים אצלם נפלאים מצד שני, בעיקר לאור העובדה שבדרך כלל החיים הם לא תמיד כאלה נפלאים ושונים גם בחו"ל, לפעמים הם די רגילים ורוטיניים. לכן בפוסטים קודמים כתבתי כאן (חוץ מהספדים לאנשים חשובים שמתו שזו כנראה נהייתה ההתמחות שלי באחרונה), דווקא על כך שההבדלים בתחומים מסוימים בין ישראל למדינות אחרות הוא לא כל כך גדול. למשל, תופתעו לשמוע שכשמתרגשת על אנגליה סופה מהסוג שהתרגשה על ישראל בסוף השבוע האחרון, ההשפעה שלה עשויה להיות מאוד דומה מבחינת האנדרלמוסיה שמשתררת, למרות שהאנגלים אמורים להיות כביכול מוכנים הרבה יותר לתנאים כאלה (בכל זאת שלג כאן הוא יותר נפוץ).  ככה שלמרות שכל שנה יש כאן ארבע חמש אפיזודות של שלג, ובצפון יותר, גם באנגליה כמעט כל פעם שיורד שלג, בטח שלג כבד, כבישים נסגרים, מכוניות נתקעות, רכבות ושדות תעופה נסגרים, ממהרים לסגור בתי ספר, יש הצפות של עיירות שלמות, עשרות אלפים או יותר נשארים בלי חשמל למשך ימים ואפילו שבועות, מוכרז מצב חירום וכולם אומרים שזו שערורייה איך שהשלטונות לא מצליחים לטפל בכל זה יותר ביעילות. אתם צריכים לדבר פעם עם שוויצרים שגרים באנגליה נניח מה דעתם על איך שאנגליה מושתקת בגלל קצת שלג – הם פשוט מתפקעים מצחוק.

     

    אז זה סוג הדברים שאני בדרך כלל כותב עליהם -  הדמיון ולא כל כך השוני, לכן החלטתי למחוק את מה שכתבתי כאן על גזענות וכו',  כי אמרתי לעצמי מה אתה מנסה לחנך אנשים. ככה אנשים אוהבים את הישראל שלהם, אתה כבר לא שם, אז למי אכפת מה דעתך בעניין הזה. שלא לדבר על כך שזהו פוסט יותר ארוך מעבודה סמינריונית ממוצעת אז ממילא מי יקרא אותו. חכה שמישהו אחר חשוב ימות ותכתוב עוד הספד נחמד, ככה אמרתי לעצמי ומחקתי. אבל אז מישהי שהתחילה לקרוא את הפוסט לפני שמחקתי והתכוונה להמשיך לקרוא את המשכו למחרת (כפי שאמרתי, הוא די ארוך) שלחה לי הודעה ובה שאלה למה מחקתי שכן היא  מצאה אותו דווקא מעניין. אז החלטתי להחזיר את הפוסט עם ההסתייגות הבאה: אני לא חושב שמישהו ישנה את דעתו בעקבות מה שאני כותב וזו לא הכוונה. כשהתחלתי לכתוב על הסיבות להגירה, הסברתי שישראלים בדרך כלל לא מהגרים מישראל בגלל יוקר המחיה או בגלל ביבי או יאיר לפיד אלא בגלל נסיבות החיים, עבודה, אהבה, לימודים וכו' ואחר כך נתקעים בחו"ל בגלל שהתרגלו. אבל אמרתי שלפעמים מתלווה לכל המעבר גם איזו 'התחברות' למשהו יותר עמוק במדינה החדשה ששונה מאיזה היבט בסיסי של המצב הישראלי וההתחברות הזאת משתנה ממהגר למהגר. והוספתי שבדרך כלל מדובר בהתחברות לאיזו תכונה שלא רק שונה באופן בסיסי מהמצב הישראלי אלא מדובר על איזו מאפיין ישראליות יסודי שהישראלים ברובם מרוצים ממנו ולא יהיו מוכנים לשנותו בכל מקרה. אז כאן אני כותב על היבט אחד כזה. בעיקר כדי להסביר שהדברים יכולים להיות גם אחרת והם אכן אחרת במדינות אחרות. 

     

    הרעיון לפוסט הזה נולד בביקור האחרון שלי בישראל כשיצא לי להעביר נסיעה ברכבת באותו קרון עם עוד שלושה בחורים שהתווכחו ביניהם על השאלה אם ישראל היא גזענית או לא. אחד טען שישראל היא גזענית לגמרי וכמה זה נורא והשני אמר שממש לא, היא המדינה המוסרית בעולם וכו'.  לשלישי היו דיעות פחות נחרצות אז בהתחלה הוא די הסכים עם כל אחד מהם ובשלב מסוים נמאס לו מהויכוח והוא עבר לספסל המקביל (שם ישבה בחורה מאוד חמודה ועד סוף הנסיעה, בעוד השניים האחרים ממשיכים להתנגח ולהתנצח בעוז, הוא הצליח לקבל ממנה את הטלפון שלה וקביעה טנטטיבית לצאת לבילוי משותף ביום שישי. ככה שהמסר הראשון של הסיפור הזה הוא שאם אתם רוצים לגוון את חיי האהבה שלכם, ויכוחים פוליטיים הם לא בהכרח הדרך היעילה ביותר להתקדם בתחום הזה) . אני לא התערבתי בויכוח ההוא, גם משום שאני לא נוהג להתערב בויכוחים של אחרים וגם כי הייתי סקרן לראות מה קורה בין הבחור השלישי והבחורה. אבל עכשיו אני רוצה להגיד כאן מה הייתי אומר לשני החבר'ה הללו אילו בכל זאת הייתי מתערב בויכוח.

     

    אז מה הייתי אומר? ראשית, לא הייתי מנסה לקבוע באופן חד משמעי שישראל היא כן גזענית או לא גזענית משום שגזענות היא מילה מאוד חזקה וטעונה עם אסוציאציות מאוד חזקות ולכן כשמדברים על גזענות, בטח עם ישראלים, כולם נהיים מאוד דפנסיביים. אנשים בדרך כלל מתייחסים לדיון הזה במונחים של כן או לא (כלומר כן גזעני או לא גזעני) ומכאן יוצא שאו שאתה טוען שאדם\חברה\מדינה מסוימים הם גזענים ואז אתה בעצם אומר שהם לא פחות מגרמניה הנאצית, שזה כמעט תמיד מאוד מאוד מרחיק לכת, או שאתה אומר שהם לא גזענים ואז כביכול הכל סבבה, כולנו אחים ואנחנו ומנדלה אוכלים מאותו מסטינג (כלומר תופסים את כל בני האדם כשווים). האמת היא כמובן שיש מנעד או סקאלה של גזענות. אף חברה לא נקייה ממנה לגמרי, גם לא החברות הליברליות ביותר וכמעט אף אחד לא מתקרב לנאציזם (למעט אולי מקומות כמו צפון קוריאה, או אריתראה) אבל מצד שני, זה לא אומר שכולם אותו דבר או שאין חשיבות להבדלים בין חברות שונות.  כעת, כדי לשים את דבריי בהמשך בפרופורציה אני אציין שכשמאלני מתעניין שמכיר לא רע את המצב בהקשר הזה במקומות אחרים בעולם, תלוי כמובן למי אתה משווה את עצמך. בסך הכל, לא משנה כמה אתה ביקורתי כלפי ישראל וחשוב להיות ביקורתי, צריך להבין שמכל בחינה שהיא כמעט – כן כן, מכל בחינה שהיא כמעט, המצב החברתי בישראל עדיף על זה של בערך 150 מדינות אחרות בעולם, ובכך אני כולל את רוב מדינות המזרח התיכון ואפריקה, רוב מדינות דרום אמריקה (לא כולל כדורגל ומוסיקה) רוב מדינות מרכז ודרום אסיה, ומבחינות רבות גם רוב מדינות מזרח אסיה. רק מה, כמו המורה בכיתה שתמיד הייתה אומרת לילדים מסוימים: 'ממך אני מצפה ליותר', גם הישראלים בדרך כלל משווים את עצמם למדינות אירופה וצפון אמריקה. ומכיוון שיצא לי לגור בבריטניה די הרבה זמן (וגם שנה בארה"ב) הייתי רוצה לומר משהו על הדברים כפי שהם נראים משם, כלומר מכאן, מבריטניה.

     

    אז ככה. הטיעון שאותו הייתה מעלה אילו הייתי מתערב בויכוח שבין המתווכחים, מורכב משלושה חלקים: ראשית, ישראל הוא מקום שבו כמעט לכל האנשים חשובה מאוד ההשתייכות לקבוצה מסוימת וההתבדלות מקבוצות אחרות. זה נכון קודם כל ביחס ל'קבוצה' היהודית וההתבדלות מקבוצות אחרות לא יהודיות (ערבים, עובדים זרים, לא יהודים אחרים בעולם או בארץ), אבל גם ביחס לקבוצות אחרות (חילונים\דתיים\חרדים נניח, או, במידה מופחתת בהרבה, אשכנזים ומזרחיים). החשיבות העצומה שהישראלים מייחסים להשתייכות הזאת ולהתבדלות מאחרים (שקיימת באותה מידה ולפעמים בעוצמה מוגברת גם אצל חלק מהקבוצות לא יהודיות כמו למשל אצל הערבים) נשמרת בין היתר באמצעות מנגנוני הפרדה מוקפדים  - הפרדה במגורים, הפרדה בלימודים הלא אקדמיים, נישואים רק בתוך הקבוצה (מה שמכונה בסוציולוגיה אנדוגמיה נדמה לי) וגם על ידי התייחסות נורמטיבית מגנה למי שסוטה מהנורמות הללו (וזה בנוסף לנסיון לתקן את הסטייה ולמזער את הנזק כמה שניתן. נניח במקרה של נישואי בני זוג שאחד מהם לא יהודי\ה, יופעל לחץ משפחתי וסביבתי חזק לגייר אותו\ה גם אם הוא\י לא דתי\ת ואין לו\ה עניין לשמור מצוות). הדרך האחרונה שבה ההתבדלות הזאת נשמרת באדיקות היא מערכת החינוך שמקדישה חלקים חשובים מאוד מתכני החינוך הלא אקדמי לשימור והדגשת השייכות אל הקבוצה וההתבדלות ממי שלא שייך לקבוצה.

     

    החלק השני של הטיעון שלי הוא שככל שעולה חשיבות ההשתייכות לקבוצה בחברה מסוימת, עולה חשיבות ההתבדלות מקבוצות אחרות,  וככל שעולה חשיבות ההתבדלות, מתחזקות הרגשת עליונות מוסרית ואיתם בוז, פחד, זלזול כעס ואיום מפני או כלפי הקבוצות האחרות. לא מדובר כאן סתם בחיזוק גאוות יחידה ויצירת סולידריות קהילתית אלא בחיזוק והעצמת התפיסה ש'אנחנו יותר טובים מההם'. זה לא תמיד משהו שאנשים מודים בו. כמעט את כל מי שתשאל מן הקבוצות הללו, יהודים, ערבים, דתיים וכו'  יגידו לך שההפרדה הזאת בין הקבוצות היא בריאה ואין בה שום דבר שמוביל לגזענות. יש אפילו מי שמשתמש בביטוי 'נפרד אבל שווה' = separate but equal, ביטוי שהיה מקובל בקרב תומכי בתי הספר המופרדים גזעית בארה"ב בשנות השישים. למי שלא יודע, מהר מאוד הביטוי הזה שם הופרך כי היה ברור לכולם שנפרד הוא לעולם לא שווה. גם אצלנו, כמה שלא הופכים בכך, אי אפשר לראות שבכל אחת מן הקבוצות הללו המופרדות מן האחרות מתפתחת תחושה של עליונות כלפי האחרים. אם תשאלו רבנים לגבי טענת היותו של העם היהודי העם הנבחר, כביכול, יגידו לך שבעקרון זה לא משהו שמעיד על עליונות אלא רק מוסיף ליהודים חובות נוספים אבל זו אמירה ריקה. בסופו של דבר, כמעט כל היהודים בישראל מרגישים עליונות ברורה כלפי הערבים והעובדים הזרים והלא יהודים האחרים בעולם וכדי להדגיש את זה מנפנפים בכל מיני סטטיסטיקות ועובדות הסטוריות רלבנטיות יותר או פחות כמו נניח אחוזי הזכייה היהודיים בנובל וזה גם אם הם בעצמם לא סיימו תיכון. הערבים מרגישים מצידם עליונות כלפי היהודיים שמבוססת בין היתר על עוצמתו ועליונותו של האיסלאם והדומיננטיות שלו לאורך ההסטוריה בכל המזרח התיכון וצפון אפריקה. הדתיים מרגישים עליונים כלפי החילוניים כי אלוהים בעדם והחרדים מרגישים עליונות כלפי כולם כי הם כל היום חושבים רק על התורה ואלוהים והשאר כל הזמן עושים סקס (ככה הם מאמינים). וכמובן, בצד תחושת העליונות, יש תחושת איום נוראית מצד מי שעלול במספריו או ערכיו לגבור על הקבוצה שלך. לכן, נניח, כל כך הרבה מתוך שבעת מליון היהודים מאמינים באמת ובתמים שעובדים זרים שמהווים פחות משלושה אחוז מהאוכלוסייה ומה שרובם רוצים זה בעיקר לעבוד קשה אם נותנים להם, יכולים לשנות באופן מהותי את הצביון היהודי של המדינה למרות הדומיננטיות העצומה של 97 אחוז האחרים (אני לא מדבר כאן על החששות מבעיות חברתיות של כניסה למעגל עוני וכו' או שינוי צביון של שכונות מסוימות. זה חשש הגיוני אבל החשש שהם ישנו את הצביון היהודי של המדינה הוא מגוחך למדי בעיניי). ותחושת העליונות והחשש הללו יימשך כך ככל שחשיבות ההפרדה והבידול תהייה כל כך גדולה.

     

    הטיעון השלישי, שהוא אגב זה שבדרך כלל ישראלים הכי מסרבים לקבל, הוא שזה ממש לא ככה בכל מקום. נכון שיש מקומות שבהם חשיבות ההשתייכות הקבוצתית היא דומה, וכפי שכבר הדגשתי, יש כמובן מקומות שבהם המצב עוד הרבה יותר גרוע (נניח יש מדינות מוסלמיות שבהן ההפרדה מוסדרת בחוק כך שהעונש על נישואין ללא מוסלמי הוא מוות) אבל במדינות מערביות רבות, בעיקר, אבל לא רק, במערב אירופה, שאליהם כאמור רוב הישראלים משווים את עצמם, לא קיימים חלק גדול מהמנגנונים האלה, או שהם הרבה יותר חלשים ולכן גם תחושות העליונות ותחושת האיום מקבוצות אחרות היא הרבה יותר חלשה.  אני אחזור ואדגים את זה ואסביר בדיוק למה אני מתכוון מייד. 


    לגבי מנגנוני ההפרדה, אני לא מחדש כאן דבר. הציבורים היהודים והלא יהודים בארץ לומדים כמעט תמיד בנפרד, גרים כמעט תמיד בנפרד ומתחתנים כמעט תמיד באופן הומוגני. נסיונות לקיים לימודים משותפים או מגורים משותפים כמעט תמיד מובילים למתחים קשים (ע"ע נצרת עלית, קציר, ועדות הקבלה במצפים בגליל וכו'). נישואים שלא עם יהודים (לא רק עם ערבים) עדיין נחשבים ביג דיל בעייתי מאוד ויש לחץ חזק שאם הם כבר קורים, בן הזוג יתגייר גם אם בני הזוג הם חילוניים (ואיש לא מעלה על דעתו שהדרישה האוטומטית הזאת לשינוי דת היא די לא הוגנת, מה אם הוא נורא אוהב את קריסמס ורוצה להמשיך לקבל מתנות מסנטה?) . כל הדברים הללו נכונים גם ליחסים בין חילונים, דתיים-לאומיים וחרדים, אם כי שם זה גם מתחייב לכאורה מהשינוי העצום באורח החיים ובתפיסת העולם.

     

    עד כאן הכל ידוע אולי. אבל אחד הדברים שישראלים פחות מודעים אליו זה עד כמה המינון הגבוה מאוד של תכנים וטקסים שמטרתם להעצים את הזהות היהודית בבתי הספר (או הדתית במוסדות הדתיים) שונה בהשוואה למדינות אחרות. כתבתי על זה כבר לא פעם, אז אני מצטער שאני צריך לחזור על זה אבל כאן במערכת החינוך היסודי מתחיל הכל, לדעתי. רמת האינדוקטרינציה, כלומר הדגשת תכני שימור הקבוצה, בין אם מדובר בתכנים  לאומיים או דתיים ולעתים אפילו עדתיים, של מערכת החינוך בארץ החל מהגן עבור בבית הספר היסודי וסיים בתיכון, היא עצומה. אפילו במערכת החינוך הממלכתי הלא דתי הילדים חשופים לשורה אין סופית של חגים  שנחגגים בטקסים רבי עוצמה שעובדים על פי העקרון של האיש הרע ניסה להשמידנו אבל הרגנו אותו אז בואו נאכל ונחגוג (חנוכה, פורים, פסח, לג בעומר,  יום ירושלים) או האיש הרע ניסה להשמידנו ולא הצליח אבל שילמנו מחיר כבד (יום הזכרון לחללי צה"ל) או האיש הרע ניסה להשמידנו ודי הצליח אבל אנחנו עדיין כאן (יום השואה, תשעה באב). שיהיה ברור, אני יודע שההתייחסות הזו נשמעת די פרובוקטיבית בעיקר ביחס ליום הזכרון ויום השואה ואין בדברים הללו שום זלזול חלילה בחללי צה"ל או השואה. מלחמות ישראל והשואה היו אירועים חשובים דרמטיים וטראומטיים בתולדות העם והמדינה והם וקורבנותיהם בהחלט ראויים לאזכור מכובד בחיי המדינה. אני רק לא חושב שהעיסוק במוות על רקע דתי או לאומי  הוא עניין שצריך לעסוק בו כל כך הרבה בגילאים צעירים. ועוד לא אמרנו דבר על לימודי תנ"ך אינטנסיביים מכיתה ב' שבהם סיפורי התנ"ך לא נלמדים כסיפורים מיתולוגיים סתם אלא גם כן בתור רשימה אינסופית של דרכים שבהם הרעים ניסו לפגוע בעם שלנו אבל לרוב הצלחנו להרוג אותם קודם (בעזרת אלוהים וזה אם הוא לא היה במצב רוח עצבני מדי עלינו באותה עת). וכל העניין הזה שנמשך לכל אורך בתי הספר נגמר בטיולי השואה עם הנפת דגלי הכחול לבן באושויץ ותחושת הנצחון הסופית על אויבינו לפני שמתגייסים לצבא. 


    לשם השוואה, בבתי ספר באנגליה, לכל אורך בית הספר היסודי וגם הגן, מציינים רק חג אחד בעל אופי דתי או לאומי וזה קריסמס שגם הוא נחשב לחג אוניברסלי. לחג הדתי השני, איסטר, בקושי מתייחסים חוץ מאולי אכילת ארנבי שוקולד וזהו. אין בבתי הספר ובגנים טקסים לאומיים ואין שירת המנונים, אין הנפות דגלים ואין חגי עצמאות וזכרון. אין חגים דתיים ואין התייחסות למלחמות ולכל האויבים שניסו להרוג את האנגלים (והיו רבים כאלה במהלך השנים) לפחות לא עד שעורי ההסטוריה של התיכון. השיעורים שמכונים Religious education הם שיעורים שבהם לומדים על כל הדתות כדי להשכיל ולדעת על הטקסים השונים של הדתות השונות אבל אלו לא שיעורים שבהם מנסים לשכנע אותך שהדת או הלאומיות שלך נורא חשובה. באופן כללי התפיסה היא שילדים צריכים ללמוד על נפלאות העולם – הטבע, עונות השנה, סיפורים שכתבו סופרי ילדים נהדרים, ללמוד איך להתנהג אחד כלפי השני ואיל לעמוד בתור (כן, לומדים את זה, לא נולדים עם זה) – ולא להתמקד כל הזמן בעניינים לאומיים ומי ניסה להרוג את הקבוצה שלנו, את מי הרגנו בחזרה  ולמה כל כך חשוב להשאר חלק מהקבוצה שלנו ולהזהר משאר העולם.

     

    ההבדל בין ישראל לאנגליה בהקשר הזה באה לידי ביטוי גם ביחס למנגנוני ההפרדה. בעיקר הלימודים בבתי הספר. ברגע שבבתי הספר אין כמעט תכנים לאומיים או דתיים אז ברור שתלמידים יכולים ללמוד ביחד. זה נכון שיש באנגליה בערך עשרה אחוז שלומדים בבתי ספר פרטיים ויש ציבורים מסוימים, בעיקר מוסלמים שעושים מאמצים רבים לקיום מנגנוני הפרדה גם בבתי ספר, אבל עדיין תשעים אחוז מהילדים מכל הדתות, הצבעים והעדות, לומדים בבתי ספר מעורבים ציבוריים. ברוב הכיתות בבתי הספר הציבוריים תוכל למצוא ילדים נוצרים, מוסלמים, יהודים הינדים, שחורים לבנים ושאר צבעים. ברור שלא מדובר באיזו אוטופיה, יש עדיין עניים ועשירים וברור שיש אזורים עשירים ועניים ואזורים שיש בהם יותר מהגרים ואזורים אחרים שיש בהם יותר לבנים. ורוב האנשים מתחתנים עם אנשים דומים להם ויש סנוביזם הדדי בין המעמדות השונים ויש חשש מהגירת יתר ופה ושם גם שנאת זרים. וכמובן שמיעוטים מסוימים, כאמור בעיקר המוסלמים, אבל גם ההודים במידת מה, חרדים לבידול שלהם. ויש כמובן את המיעוטים הלאומיים בעיקר הסקוטים, עם דרישות העצמאות שלהם. אבל למרות כל אלה זוהי חברה הרבה יותר הטרוגנית וכל מי שעובד בלונדון רואה את זה כי בכל מקום עבודה בכל רמה כמעט (להוציא אולי את המנהלים הבכירים שהם בדרך כלל לבנים בריטים) יש אנשים מכל החתכים האתניים האפשריים. לא מזמן פורסמה כאן כתבה אפרופו העובדה שיותר ויותר מובילים תרבותיים באים מנישואים בין גזעיים של שחור עם לבנה או להיפך. למשל, האלופה האולימפית ג'סיקה אניס שאביה ג'מאייקני ואימה אנגליה, נהג המירוצים לואיס המילטון שהוא בן לאימא בריטית לבנה  ואב בן למהגרים אפריקאים או זוכת האקס פקטור המקומית ליאונה לואיס שהיא בת לאימא ילידת וולס ולאב יליד גיאנה באפריקה. אז נכון, כאן מדובר על נישואים בין-גזעיים כלומר שחור ולבנה, לאו דווקא על נישואים בין-דתיים. אבל בכל זאת כדי לציין שיש היום בבריטניה כמליון ילדים של הורים שכל אחד מהם בא ממוצא אתני שונה. באותה כתבה פורסם סקר שהעלה, שבעוד שב1986, 50% מהבריטים התנגדו לנישואים בין גזעיים, היום רק 15% מתנגדים לכך. אולי מעניינת יותר הייתה התוצאה לשאלה האם תרגיש לא בנוח אם ילדך או נכדך יתחתן עם מישהו ממוצא אתני שונה. רבע מאנשים מעל 65 השיבו בחיוב, אבל רק 5% מאנשים בני 25 ומטה אמרו שירגישו לא בנוח. 

     

     

    ברור לגמרי שלחלק ממה שקורה בארץ בהקשר הזה יש הסברים הסטוריים וסוציולוגיים די ברורים. בין אלה אפשר למנות את החשש ההסטורי מהכחדות העם היהודי, הסכסוך עם הערבים, העובדה שמדינת ישראל נוסדה כדי לתת מקלט רק לקבוצה אתנית מסוימת ויהדות היא עדיין כרטיס הכניסה לאזרחות בה על פי חוק השבות וכו' וכו'. יש גם דברים שיש מעט מאוד מה לעשות לגביהם. כאמור, בשל ההבדלים העצומים באורח החיים אין שום סיכוי לצמצום משמעותי ברמת ההפרדה בין דתיים לחילוניים או בין חילוניים לחרדים וקשה לראות התקרבות רצינית בין יהודים וערבים כל עוד הקונפליקט נמשך. ומצד שני, יש גם סימנים חיוביים. תחושת ההשתייכות והרצון להתבדלות הוא הרבה יותר חלש היום בין הקבוצות האשכנזיות והמזרחיות החילוניות למשל. קולן של דמויות מכל מיני קבוצות נשמע יותר יותר בספירה הציבורית, סייד קשוע הוא דוגמא מצוינת ואני מזכיר אותו לא רק כי אני מאוד אוהב את הכתיבה שלו אלא הוא גם בין הבודדים שאמר פעם  שהוא אדיש או אפילו בז לכל לאומיות ולכל אקט של דתיות, אם אני לא טועה ומצטט אותו נכון. אני חייב לציין גם תוכניות כמו כוכב נולד שממה שאני ראיתי בה האמת נדמה לך שמתייחסים שם אך ורק ליכולת השירה ולאישיות של המשתתפים ולא למוצא שלהם. וזה יפה. אבל עדיין הלחצים לקיים את ההתבדלות הם עצומים ומערכת החינוך מאוד דומיננטית בשימורה. קראתי למשל פעם על בתי הספר הדו לשוניים יהודים וערבים שהם רעיון נהדר בעיניי, בעקרון,  רק שבחלק מהם המורים התעקשו לקיים את כל סדרת החגים ו'הנרטיבים' הלאומיים של כל צד. ככה שבמקום שלילדים יהיו קצת פחות תכנית לאומיים יש להם עכשיו פי שניים – גם את התכנים היהודיים וגם את התכנים הלאומיים הערביים - טירוף. ומה היה אחד הרעיונות שהיו הכי דחופים לשר החינוך הישראלי החדש בתחילת הקדנציה שלו? ללמוד לימודי שואה בגיל 4, אם הבנתי נכון (?). טוב אז אתם יכולים לנחש לבד מה דעתי על ההצעה ההזויה הזו ועל ההתאמה לתפקיד שר החינוך של מי שהציע אותה. אבל עובדה שהיו לה לא מעט תומכים, ממה שהבנתי. את שלי יחימוביץ, שאני מאוד מחבב, שמעתי לא פעם תומכת בהתלהבות בשירת ההמנון והנפת הגל הלאומי כל יום בבתי הספר ועוד בטענה שכך נעשה בכל העולם המערבי (???). בקיצור יותר מדי אנשים מאוהבים בלאומיות שלהם.

     

    לסיכום, מינון גבוה מדי של עיסוק בהשתייכות לקבוצה שלך ושל חשיבות ההתבדלות מקבוצות אחרות הוא לא עניין בריא והוא הופך את החיים ביחד למשהו לא נעים, מלא בשנאה, פחדים ואיומים. בסופו של דבר באופן הבסיסי ביותר כל האנשים שווים. כולם בני אנוש, לכולם מגרד, לכולם כואב, לכולם יש פוטנציאל ללמוד ולהצליח, כולם אוהבים להתאהב, כולם רוצים להתפרנס ולהאכיל את הצאצאים שלהם ולחיות בכבוד. אין שום דבר רע בקצת גאוות יחידה ובלשמוח כשנבחרת הכדורגל שלך מצליחה במונדיאל אבל ברגע שאתה לא מפסיק כל הזמן לסמן את הגבולות שבין הקבוצות השונות ואת חשיבותם אתה לאט לאט הופך להיות מין אוהד כדורגל פנאט. וזה חבל. כאמור,  אני יודע שישראלים לא מוכנים לשמוע בדרך כלל חלק גדול מהדברים הללו. עבורם, החגים וימי הזכרון והתנך והטיולים לאושויץ עם הדגלים והחינוך היהודי בבית הספר גם החילוני הוא מה שהם הכי אוהבים במדינה וזה בהחלט זכותם. אבל לפעמים החיים בחו"ל נותנים לך איזו פרספקטיבה אחרת וחשבתי שיהיה נכון לחלוק אותה כאן. אבל באמת שסיימתי עם הערות אידאולוגיות לתקופה הקרובה. בפעם הבא אני אעבור בנימה קלילה בהרבה לחגים הבאים עלינו לטובה (מה זאת אומרת איזה חגים? קריסמס וערב השנה החדשה, הדיסנילנד של כל החגים שבעולם)  

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/12/13 12:04:

      מבלי לקחת שום דבר מאוגנדה היו אפשרויות יותר מסעירות. הייתה למשל תוכנית להקים מדינה יהודית בחבל קימברלי באוסטרליה. אולי אני עוד אכתוב על זה פוסט. לדעתי זה גם שווה איזה מחזה כי הסתובבו שם אנשים מרתקים בפני עצמם כמו נניח מלך ראוויטש משורר היידיש שהיו כולם ממשיכי דרכם של אנשים כמו ישראל זנגוויל מייסד תנועת הטריטוריאליסטים.

       

       

       

       

       

       

      צטט: המשרתותהמוזות מההר 2013-12-21 14:59:40

      אני כבר מזמן אמרתי שחבל שלא אמרנו כן לאוגנדה. הייתי שם לפני שנתיים. אוגנדה היא ארץ זבת חלב ודבש. קרקע מעולה לחלקאות, מזג אוויר נהדר לאורך רוב חודשי השנה. אנשים נעימים שמתים שנבוא לשם לפתח ולהכניס חיים במקום בו הזמן עצר מלכת. שכנים אדישים שלא היו רבים איתנו (רוב הסיכויים, למרות שאנחנו היהודים ידועים כמעצבנים). בית צמוד קרקע באוגנדה = 35 אלף שקל. וזה עוד היקר רק שנקבל פרופורציות מה ניתן לעשות שם. ופה. צפיפות. עוני. הפלייה. מדינת קודש.

       

       

        21/12/13 19:35:

      מעולה. זה בדיוק העניין. תחושת "הם ואנחנו" חזקה היא מקור לסבל רב, לכל האלימות שבעולם.

      השוויוניות, נטישת משוא פנים, נטישת איפה ואיפה, היא הבסיס שעליו ניתן להצמיח אהבה אוניברסלית, הרצון שכולם יהיו מאושרים, וחמלה לכל הייצורים, הרצון שכולנו כאחד נהייה משוחררים מסבל. 

       

      תודה על הפוסט היפה והמשמעותי, תודה גם לקפה על הפירגון בדף הבית, דרכו הגעתי אליך. 

       

      הנך מוזמן לדיוני אקטואליה. אם תצליח להעביר נקודה חשובה זו לחברי היקר יוהידן ולעוד כמה חברים יקרים כאן בקפה, אשריך - לא אפסיק לשבח ולהלל את סגולותיך. :) 

       

      ''

       

      מילים שחיות בתוכך - עברית 

      אני כבר מזמן אמרתי שחבל שלא אמרנו כן לאוגנדה. הייתי שם לפני שנתיים. אוגנדה היא ארץ זבת חלב ודבש. קרקע מעולה לחלקאות, מזג אוויר נהדר לאורך רוב חודשי השנה. אנשים נעימים שמתים שנבוא לשם לפתח ולהכניס חיים במקום בו הזמן עצר מלכת. שכנים אדישים שלא היו רבים איתנו (רוב הסיכויים, למרות שאנחנו היהודים ידועים כמעצבנים). בית צמוד קרקע באוגנדה = 35 אלף שקל. וזה עוד היקר רק שנקבל פרופורציות מה ניתן לעשות שם. ופה. צפיפות. עוני. הפלייה. מדינת קודש.
        20/12/13 00:23:
      כתוב מקסים. זו נקודת מבט מעניינת וחשובה מאוד עבור מי שכאן ומתקשה לקבל את הפרספקטיבה.
        19/12/13 21:42:
      כתיבתך מעניינת מאד,נהניתי לקרוא.
        19/12/13 19:18:
      יישר כח, חבר, אני מנסה לעשות זאת כאן וחוטפת לא מעט, אבל אמשיך בדרכי, לא שאני משכנעת מישהו, חוץ מאשר את המשוכנעים
        19/12/13 14:13:

      נהנתי כמו כולם לקרא את דבריך ולקבל הצצה לנקודת מבטך. עם הרוב אני מסכימה , עם חלקים מעטים קצת פחות.
      אבל יפה סיכמת :
      .

      "מינון גבוה מדי של עיסוק בהשתייכות לקבוצה שלך ושל חשיבות ההתבדלות מקבוצות אחרות הוא  לא עניין בריא... מלא בשנאה, פחדים ואיומים. בסופו של דבר באופן הבסיסי ביותר כל האנשים שווים. כולם בני אנוש, לכולם מגרד, לכולם כואב, לכולם יש פוטנציאל ללמוד ולהצליח, כולם אוהבים להתאהב, כולם רוצים להתפרנס ולהאכיל את הצאצאים שלהם ולחיות בכבוד. "

      .
      ודווקא בגלל זה אני חושבת שהשינוי המיוחל מתחיל קודם כל בנו, בכל אחד ואחת מאיתנו. כי הרי אין ביכולתנו לשנות את העולם כולו לפי מה שנכון בעינינו, גם אם זה הדבר הצודק, ואני גם לא בטוחה שכך ראוי.
      אבל כן נוכל לשנות את עצמנו ולחנן ולעצב את ילדנו. ואם כולנו, או לפחות כל מי שאכפת לו, יעשה זאת, יגיע יום אחד ונראה כי הננו שם, בזמן המיוחל.

        17/12/13 18:32:
      ---()---- תוודה על המחמאות ואני בהחלט מקווה עבור ישראל שכך יקרה. יש בהחלט סימנים מעודדים מסוימים לעומת אחרים פחות אופטימיים. כל מה שאני אומר הוא שחלק מזה הוא עניין של החלטה של אנשי חינוך. רוב מתווה החגים כפי שהם נחגגים בישראל היום במערכת החינוך זה תוצאה של החלטה של מובילים חינוכיים ציוניים בתחילת המאה העשרים שחשבו שחייבים להקנות תוכן חינוכי ציוני כדי ליצור איזושהי מדורת שבט שסביבה אפשר יהיה להקים מדינה וכך הם עצבו את רוח החגים. נניח ל"ג בעומר והקישור שלו למרד בר כוכבא והמדורות זה חג שממש המציאו אותו עם ראשית הציונות ולא היה קיים בגולה בכלל לפני כן. אני חושב שעכשיו אחרי מאה ושלושים שנות ציונות מחנכים צריכים לקחת החלטה שהולכים קצת יותר בכיוון האוניברסלי.
        17/12/13 16:05:
      קודם כל, צרור תשבוחות על כתיבה רהוטה וקולחת שנקראה בשטף למרות אורכה הנילוסי. כן, אפשר היה לקצר בהרבה, אבל למה??? ולעניין, לבריטים יש פור עלינו, גם בשנים ללא מלחמות וגם בקילומטראז' היסטורי של התפוררות ההגמוניה התרבותית. זא בזמן שבו הם מקבלים מהגרים ומטמיעים בדיפוזיה את תרבותם. שם, כאן ובכל מקום, זה תהליך שלוקח זמן. דורות. ואם לא תקרה איזו קטסטרופה שתשנה את הנתיב, גם אנחנו נגיע לשם.
        17/12/13 01:50:
      עוד משהו רק כדי להבהיר זה שאני משבח את עמדתם בהקשר הזה לא אומר שאני תמיד שבע מהם נחת. למשל מכיוון שהגעתי לכאן בתור סטודנט לי עדיין אין אזרחות אחרי לא מעט שנים כאן וזה בהחלט מביא לי את הסעיף לפעמים.
        17/12/13 01:29:
      עצבן זה לא דומה. אני אסביר. רק אציין קודם שכתבתי למעלה ואני מצטט: 'יש חשש מהגירת יתר ופה ושם גם שנאת זרים'. כך שלא טענתי שיש כאן אוטופיה כלפי הזר אבל זה עדיין לא דומה. קודם כל התייחסתי למה שקורה במערכת החינוך ולא רק לגבי מבקשי מקלט אלא באופן כללי לגבי אי חשיבות ההפרדה בין קבוצות אתניות שונות ובעיקר על המסרים שמועברים במערכת החינוך לגבי התלמיד, זהותו האתנית לאומית ויחסו לשאר העולם. לגבי מבקשי המקלט והגירה בכלל. אנגליה היא כמובן לא מדינה שיש לתוכה הגירה חופשית וההגירה היא בהחלט נושא שמעסיק את המערכת הפוליטית וחלק מהצהובונים. אנגליה קלטה בעשורים האחרונים מליוני מהגרים וגם קבוצה לא קטנה של מבקשי מקלט וולמרבה הצער בתקופת מיתון עם אחוזי אבטלה לא קטנים זה לא מפתיע שזה יעורר התנגדות מצד גורמים פוליטיים מסוימים - בעיקר מפלגת הימין הקיצוני UKIP שבגלל מערכת הבחירות האזורית באנגליה אין לה כרגע מושבים בפרלמנט אבל ייתכן שיהיו לה בעתיד חבר פרלמנט אחד או שניים. המפלגה הקונסרבטיבית שמרגישה מאוימת על ידה גם מנסה כל הזמן לצמצם את השערים ולהקטין את זרם המהגרים (עדיין נכנסים לכאן כמה מאות אלפים בשנה של מהגרים חוקיים). זה לא קל, בין היתר בגלל הסכם ההגירה החופשית מאירופה. חלק מהצהובונים הסנציוניים יותר בהחלט מצטרפים מפעם לפעם לטון האנטי הגירה הזה. אני אולי אכתוב פעם על תופעת הצהובונים באנגליה וחשיבותם - בהחלט תופעה שבעיניי היא תעודת עניות רצינית לממלכה. אבל עדיין חשוב לשים לב שגם מצד מבקרי ההגירה עיקר הטענות נוגעות לפגיעה בשוק העבודה האנגלי ולקלות שבה מבקשי מקלט (כמו כל האנגלים אגב) וגם מהגרים מאירופה רשאים לקבל תמיכה כלכלית די נדיבה מהמדינה מבלי שיעבדו. הטיעונים לפגיעה ב'צביון האנגלי' יגם אם אולי מישהו ממפלגה קיצונית ישמיע אותם יחשבו בעיני רוב האנשים כאן לטיעונים גזעניים. ועוד משהו, גם היום עם כל הטענות נגד הגירה והנסיונות לצמצם אותה, ההסדר הבסיסי הוא שאם הגעת לעבוד עם רשיון, אחרי חמש או שש שנים תוכל להפוך לתושב קבע ואחר כך אזרח כי ההנחה היא שאם גרת כאן חמש שנים והעברת לכאן את מרכז חייך כחוק ואתה וילדיך התרגלתם לגור כאן היה מעסיק שרצה בך לחמש שנים אי אפשר להגיד לך הכושי עשה את שלו הכושי חייב לחזור הבייתה. ויש גם הכרה בכך שלמרות קיטורי הצהובונים, אנגליה כמו כל מדינה מערבית אחרת צריכה לשאת בנטל מסוים של קליטת פליטים על כל המשתמע מכך. זה לא אומר שזה קלי קלות להפוך לקבל מעמד של פליט או להפוך מפליט לאזרח. וזה לא אומר שחיי הפליטים כאן הם גן עדן. הם עדיין פליטים. אבל איך אומר השיר? בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח?
        16/12/13 22:02:
      הכל יחסי בחיים...
        16/12/13 21:35:
      אולי. אבל אחרי שקוראים את זה - זה נשמע מאוד דומה http://www.ippr.org/ecomm/files/wp5_scapegoats.pdf
        15/12/13 17:47:

       

       ה"מישהי" הזו מודה לך מקרב לב על שהעלת מחדש את הפוסט כדי שהיא תוכל להמשיך ולסיים לקרא אותו :)

      (מה, בזכותי החזרת ? היה שווה לבקש מגניב)

       

      וכרגיל, מרתק.

      למרות שאתה כותב המון טקסט - הקריאה קולחת בשטף, מאד זורמת לי ומהנה.

       

      מסכימה ומזדהה מאד עם כל מלה ורעיון שביטאת פה.

      ארכיון

      פרופיל

      אחד שכברלא פה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין