כותרות TheMarker >
    ';

    אגניהוטרה

    ביצים מקושקשות, אבנים צהובות, נשמות אבודות, אהבות נשכחות, גרביים כחולות...

    פוסטים אחרונים

    0

    "ואהבת לרעך"

    18 תגובות   יום שלישי, 29/1/08, 03:08

    לילה. קר. חשוך. ואני אוסף חרא של כלבים מרח' "השלווה" הריק.

    מוזר איך במקום קטן יש איזו שעה שבה הכול מתרוקן לפתע פתאום, כאילו ומישהו עושה איזה סימן נסתר לכולם שאתה עוד לא מכיר. המחשבות קופאות לי במוח, והשתן קופא לי בצינור השופכה. איך זה שדווקא כשצריך אותו, ת'חרא הזה, כל כך קשה למצוא אותו כאילו הפך פתאום לאיזה יהלום. לא מבין את זה, תהרגו אותי. ביום שאני הכי נזהר, שנייה של בהייה בשאפה מענטזת ברחוב, "צ'לאק", משהו רך נקלע לדרכי... רך, ספוגי ומסריח בצורה בלתי רגילה. מרפי מחכה לי בפינה, אני אומר לכם.

    הכול התחיל ביום ראשון בבוקר, כשניסים השכן העיר אותי בשבע לפנות בוקר, בצלצולים עיקשים ועצבניים בדלת. ת'אמת בהתחלה בכלל לא חשבתי לפתוח, אבל הוא לא הרפה זה. מניאק. כשניגשתי לדלת התעצבנתי כפליים, כי גיליתי שהיא בכלל לא הייתה נעולה מלכתחילה, כי איתי האפס הזה חזר אתמול שיכור הביתה ושכח לנעול. אפס מזדיין. בחידוש חוזה הבא אני מכריח אותו להוסיף ביטוח דירה על חשבונו, למה מי שלארג' עם גנבים על חשבוני, מגיע לו שאהיה לארג' על חשבון הבנק שלו. קיצקץ, עוד לא הספקתי להתעצבן על איתי עד הסוף על הדלת, כשהלם של זבנג קטע את מחשבותיי. 

    ניסים, שדווקא חייך אליי למרות שחיכה לא מעט, סינן לי חרש: "בוקר טוב, שכן!", נשם עמוקות, הביא אותה בתנופה, ונתן לי אחת מצלצלת על שתי הלחיים. הייתי המום. בחיי, לזה לא ציפיתי. עוד לפני שהספקתי להתאושש מכל ההלם של ההתעוררות הברוטאלית והמעצבנת הזאת, ולשאול את ניסים מה נסגר, הנ"ל העמיק את חיוכו לעומתי, וטרק לי ת'דלת בפרצוף. נכון יותר לומר על הפרצוף, למה קיבלת וואחד נוגרה מההדף של הטריקה.

    אני חושב שאם הייתה אולימפיאדה של עצבים, הייתי שובר שיא עולם באותו הרגע. כמובן שנשמתי שנייה, ורצתי להשתין, פשוט כי היה בוקר -ואני לא יוצא מהבית בלי להשתין אף פעם- תוך שאני מסנן קללות בערבית ורוסית לסירוגין. שנייה אחרי זה, כבר הייתי בחדר המדרגות, והאמת בשלב הזה התחלתי להרגיש שמרוב עצבים צומחות לי קרניים, כי הראש שלי המה בשתי נקודות ספציפיות מתחת לגולגולת. רצה הגורל, ונתקלתי בשכנה עם הקול המעצבן מלמעלה. היא נבהלה מייד כי כנראה משהו הסגיר את מצב העצבים שלי באותו הרגע. נעצרה, עשתה שני צעדים אחורה, וקפאה. "מה.....?  הכול טוב, גילי?" שאלתי כשנחיריי מתרחבים. "אצלי הכול בסדר, אבל מה עקץ אותך בשבע ועשרים בבוקר?" היא שאלה מופתעת מעט ומבוהלת הרבה. ברגע ההוא, משהו אחז בי, איזה כוח, שד העצבים, אני יודע. התקרבתי אליה בעדינות, שלא תיסוג עוד אחורה, הסתכלתי לתוך עיניה, לקחתי שאיפה, והפלקתי לה אחת מצלצלת דו סיבובית- ימין/שמאל/ימין/שמאל. "צ'לאק!! צ'לאק!!" עוד פיגר אחריי ההד שחזר מקצה חדר המדרגות. גילי קפאה לשנייה. לחייה האדימו כל כך שלרגע פחדתי שתיכף העור עליהם נסדק, ונחשול אדיר של דם שוטף אותי. הפרצוף שלה הלך והתעוות מרגע לרגע, כמו החמיץ מעצמו, והבעה גרוטסקית של עלבון החלה להתבהר עליו. ת'אמת, רציתי להעביר לה ת'תחושה. רציתי שתרגיש כמה זה היה מעצבן. לא רק שתבין שכלית, אלא שתחווה את זה אמפירית. למראה פניה לא יכולתי שלא לחייך בטיפשות. דמעות שמנמנות ונוצצות עמדו על מפתן עיניה. היא פרצה בבכי, עשתה "אחורה פנה", ועלתה בריצה לכיוון דירתה. אני לעומת זאת, נכנסתי הביתה, נעלתי ת'דלת וחזרתי לישון.

    כשקמתי בארבע אחה"צ, איתי הדביל ישב במטבח והכין קסס בצלוחית המכוערת שהאקסית שלו הורישה לו. לא היה לי כוח להוציא מילה. אבל הוא הקדים אותי:

    "שמעת מה קרה מקודם אצל איטה?" שאל עם חיוך מפגר.

    איטה היא השכנה היחידה בבניין המזורגג וההזוי הזה, בחור השחור והמצחין הזה, שהיא נחמדה ואדיבה. דודה מהזן הישן, שכבר מזמן ירד מפס הייצור. תמיד הייתה באה לבקש שנסדר לה משהו בבית, אבל בתמורה מפנקת אותנו יפה עם הפשטידות והעוגות הנפלאות שלה. "מה קרה עם איטה?" שאלתי בחרדה משהו.

    "אורן, החבר של גילי, התחרפן היום. דפק אצלה בדלת בבוקר, הפציץ בה כמה בוקסים, השאיר אותה ככה מדממת על המפתן ונסע לחדר כושר" אמר בגיחוך, והוסיף- "ת'ה קולט אחי?". מייד הרגשתי דקירה באזור הכליות. שיט, הכול בגללי, חשבתי. "ומה איתה עכשיו?" שאלתי, מנסה להסתיר את החרדה; "היא מאושפזת בסורוקה, המנקה של המדרגות מצאה אותה והזמינה לה אמבולנס" אמר בחיוך שהאגרופים שלי עיקצצו למחוק, כשהוא לש טוב טוב את הקסס.

    "חייבים לעצור את מעגל הדמים הזה" אמרתי בקול רם בטעות. "מה מה מה??" מלמל איתי כשהוא מעמיס לו ראש שלא יבייש נרגילה. "כלום" אמרתי בעצבים שבינתיים התעוררו כבר לגמרי. קפצתי אגרוף, ויצאתי מהבית בסערה. בכוונה לא הדלקתי ת'אור בחדר מדרגות. לא רציתי שהאפס הזה יראה אותי דרך העינית. הרי ברור שחיפש לנקום בי, רק שכנראה עשה במכנסיים, והחליט במקום זה להתנקם בקשישה חסרת ישע. עליתי לאט לאט ובנחישות. הרגשתי כמו רמבו שהולך בערבות וייטנאם. בראש שלי רצו סרטי ברוס-לי מהילדות, רק שהפעם גם ג'קי צ'אן הצטרף לקאסט.

    צלצלתי בדלת שוב ושוב ושוב ושוב, וחוזר חלילה. ככה חמש פעמים, בערך. בסוף ד"ר גפני שגר מול זוג האפסים הצווחני פתח את הדלת. "תגיד, מה הבעיה שלך? אתה לא רואה שהם לא בבית?!!" שאל בקול רדיופוני רם ועצבני. משהו בתוכי התפצפץ באותו רגע ברעש אדיר, למרות שיכולתי גם לשמוע קול קטן וחלש מצייץ ברקע: "הי תרגע גבר, תרגע".........

     ד"ר גפני סקר אותי במבט רנטגן קצר מדירתו המוארת, יצא החוצה, הדליק את האור בחדר המדרגות והביט בי. "אתה נראה לי מאד מוטרד. זה דחוף? למסור להם משהו, אם יחזרו בזמן הקרוב?"

    "בבאם!!!!" זה בא לו בהפוכה. לבוקס כזה הוא בטח לא ציפה. ד"ר גפני נחבט בקיר ונפל, כשראשו משמיע "בום!!!" עמום בפוגשו את המשקוף. הסתכלתי עליו מלמעלה. הוא ניסה להושיט את יד שמאל אל עבר פיו המדמם. אני חושב שהוא שבר כמה שניים. הוא הביט בי אחוז אימה ממש. "כן!!! תמסור להם את זה!!" אמרתי, וירקתי עליו מוחטה צהבהבה. האור במדרגות כבה, וירדתי בחושך לדירה. נכנסתי בסערה ואמרתי לאיתי שאני חייב להימלט לכמה ימים. ושאם יחפשו אותי: "תגיד שעזבתי. ואתה לא יודע לאן. ולא ברור מתי אחזור, אם בכלל!". איתי נראה מופתע מאד יחסית למישהו מסטול כל כך, אבל לא ממש הספיק להגיד משהו, כי רצתי לחדר, לקחתי ת'תיק גב שלי, ויצאתי מהבית בספרינט.

     

     

    היום יום רביעי, תיכף חמישי, וקר רצח, כוס אומו. לפני שעתיים דיברתי עם איתי. מסתבר שמאז שברחתי, "תעביר ת'כאפה הלאה" הפך לעניין השכונתי. שכנים מרביצים מכות רצח זה לזה, ואף אחד כבר לא זוכר איך התחיל העניין, ולא רואים את הקצה. מסתבר שבשלושת הימים האחרונים הוזמנו לשכונה: עשר ניידות משטרה, שלושה אמבולנסים, ארבעה גררים, זק"א וכבאית אחת. "אני אשכרה כבר לא מצליח לעקוב, אבל מה שבטוח, אני עוזב פה גבר" אמר דרך חיוך מלא אימה.

     מסתבר שד"ר גפני שרף את הדירה של גילי ואורן אחרי שהתאושש, והרג את הפנסיונר הפרסי מקומת הקרקע. הדבר התחיל תגובת שרשרת שבינתיים הספיקה להתפשט כמו אש בשדה קוצים: מכות, נזק לדירות ולרכבי הדיירים, צרחות, "מעשי דווקא" דוגמת מוסיקה רועשת ורעשים מסוגים שונים, הצפת דירות, חסימות בחנייה, וגילויי שכנות טובה נוספים הפכו לעניין שבשגרה. וכעת שלושה בניינים לפחות מעורבים בעניין, "ובזמן שאנחנו מדברים, בטח עוד בניין כבר הספיק להצטרף" אמר איתי בחרדה אמיתית.  ניסיתי להגיד לו שהכול באשמת ניסים ההומו הזה, אבל הוא היה חייב לנתק כי היו דפיקות בדלת, והוא פחד שזה: "איזה שכן מוכה/מכה", והיה צריך לנתק, שלא ישמעו אותו. כעבור שנייה שלח לי הודעת טקסט ובה השאלה: "תגיד גבר, ת'ה חושב שיש סיכוי שאם הם יראו שאין אפח'ד בבית הם יציתו ת'דירה? מה אני עושה? תזמין לי משטרה אחי!!".

     חייכתי. חשבתי על עקרון הקרמה ההודית. הבנתי שלתקוע לאיתי סכין בגב תהיה נקמה אולטימטיבית על כך שלא נעל ת'דלת ביום שבת בלילה. אולי אם היה נועל, הייתי מסתכל בעינית, למשל, ושואל "מי שם?", או- "מה אתה צריך?" ואיכשהו הדברים היו מתגלגלים אחרת. עכשיו נשאר לי רק לנקום בניסים. לשם שינוי יש לי תוכנית מקורית. למלא עיתון בחרא, להצית אותו על מפתן הדלת שלו ולצלצל בפעמון. כמובן שהוא מייד ידרוך על זה כדי לכבות. שידרוך קצת בחרא האפס הזה. חרא חרא. אולי אם אדמיין חרא, אמצא אותו, כמו ב"הסוד". בינתיים קפאו לי פה הביצים. לפחות עיתון כבר יש לי. גנבתי מניסים את "ידיעות במעריב הארץ" ביום שישי בבוקר, כשחזרתי מעוך אחרי המסיבה. תחבתי אותו לתיק ביום שבת כדי שאיתי לא ימצא.

     

    מעניין מה קרה לו לניסים.

    על מה הכאפה? על מה??!!

    ככה זה. החיים מסתבכים אחרי שהשכנים משתגעים. לא אגזים אם אומר- מסתבכים מאד. לכן, החלטתי לשים קץ למרחץ הדמים הזה, ולנקום נקמה משעשעת, מעצבנת אמנם, אבל לא אלימה. תאמינו לי, עדיף חרא בנעליים על סטירה בכל יום.  מה שהיה עם גילי וד"ר גפני בסה"כ ביטא מחאה, ניסיון ליצור הזדהות, להסביר להם מבפנים איך הרגשתי. מדובר במטרה דידקטית. אני שונא שמעירים אותי בסטירה. ואני לא עושה  לשכניי את מה ששנוא עליי.

     


    מוקדש בחיבה עזה ומתפרצת לכל הספאמרים שפוצצו לי את תיבת הדואר לאחרונה.

    ולשאלתך- לא, אני לא הולכת לשלוח לינק לפוסט הזה כספאם. לשום רשימת תפוצה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: don100 2008-06-30 16:41:47


      אהבתי מה שכתבת..

       

      תודה רבה,

      תבוא לבקר!!!

        30/6/08 16:41:

      אהבתי מה שכתבת..

       

      צטט: shabat shalom 2008-02-05 12:50:47

       

      צטט: החתולה המעופפת 2008-02-03 21:16:28

       

      צטט: shabat shalom 2008-02-02 20:18:46

      כאחד שלא אוהב אלימות, כמעט נחנקתי מצחוק (ועוד אומרים שהוא - הצחוק - יפה לבריאות).

      רק דבר אחד לא הבנתי: אז את מי סגרו במוסד?????

      מה עניין מוסד להר סיני?

       

      ואכן הצחוק יפה לבריאות, אולי כמעט נחנקת, אבל לפחות שרפת קלוריות...

       

       

      אהה... הבנתי. 

      תגידי השכונה סגורה??

      אתה מוזמן...

        5/2/08 12:50:

       

      צטט: החתולה המעופפת 2008-02-03 21:16:28

       

      צטט: shabat shalom 2008-02-02 20:18:46

      כאחד שלא אוהב אלימות, כמעט נחנקתי מצחוק (ועוד אומרים שהוא - הצחוק - יפה לבריאות).

      רק דבר אחד לא הבנתי: אז את מי סגרו במוסד?????

      מה עניין מוסד להר סיני?

       

      ואכן הצחוק יפה לבריאות, אולי כמעט נחנקת, אבל לפחות שרפת קלוריות...

       

       

      אהה... הבנתי. 

      תגידי השכונה סגורה??

       

      צטט: shabat shalom 2008-02-02 20:18:46

      כאחד שלא אוהב אלימות, כמעט נחנקתי מצחוק (ועוד אומרים שהוא - הצחוק - יפה לבריאות).

      רק דבר אחד לא הבנתי: אז את מי סגרו במוסד?????

      מה עניין מוסד להר סיני?

       

      ואכן הצחוק יפה לבריאות, אולי כמעט נחנקת, אבל לפחות שרפת קלוריות...

       

       

        2/2/08 20:18:

      כאחד שלא אוהב אלימות, כמעט נחנקתי מצחוק (ועוד אומרים שהוא - הצחוק - יפה לבריאות).

      רק דבר אחד לא הבנתי: אז את מי סגרו במוסד?????

       

      צטט: noa_p 2008-01-31 22:43:16

      מה קרוה כאן, חתולתי האהובה?

      חמש דקות לא מסתכלים לך בבלוג וכבר יש לך תשובה ניצחת לכל הספאמרים הא?

       

      תישארי קרוב, מירי'לה,התגעגעתי נורא

      אני ממש לידך

      גרררררררררר

       

      מחייך

        31/1/08 22:43:

      מה קרוה כאן, חתולתי האהובה?

      חמש דקות לא מסתכלים לך בבלוג וכבר יש לך תשובה ניצחת לכל הספאמרים הא?

       

      תישארי קרוב, מירי'לה,התגעגעתי נורא

        30/1/08 14:01:

       

      צטט: מחוברת 2008-01-30 11:46:37

      איזה שטף! ממש התפוצצות של אנרגיה! וכתוב מצויין

      תודה רבה

       

      נזכרתי בשולי שהייתה מספרת לך סיפורים.

      טוב אולי לא בדיוק כאלה...

       

      מחייך

        30/1/08 11:46:
      איזה שטף! ממש התפוצצות של אנרגיה! וכתוב מצויין
        30/1/08 04:10:

       

      צטט: solix56 2008-01-29 20:44:10

      יש עוד שיטות להילחם בספאם

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=303407

      גדול!

      האמת שקלתי את זה. (כמו שז'וז'ו אומר: "הוא יצא אוורוויט")

      אבל זה לא היה מאפשר לי לבטא זעם, אתה מבין? זעם!!!!!!!!!

       

      אבל אחלה.

       

      מחייך

        30/1/08 04:08:

       

      צטט: ronitronen 2008-01-29 18:41:13

      לא מביישת את "מועדון קרב" עם בראד פיט..

       

       

       

      עכשיו תגידי את זה במבטא פולני... צוחק

      או רוסי...

      "איש לא יבייש מועדון קרב שלי עם יצור זה מכוער בראד פיט הזה"

      חחחחחחחחחחח

       

      נשיקה

        30/1/08 04:05:

       

      צטט: קאיה 2008-01-29 18:12:20

      סחטיין עליך תולינק'ה שאת יודעת לאן לתעל ת'כעסים שלך.

      אני דפקא הפעם התייחסתי בשוויון נפש למיתקפת הספאמים.

      לא יודעת למה. פתאום היה לי מצברוח טוב.

      אל דאגה, זה יעבור.

      אין עליך כמספרת סיפורים וזה סופי.

      נשיקה

      ואי תודה רבה. דעי לך שיחסיי עם פרוזה מורכבים מאד, אז שמחה שהצליח. למעשה כ"כ התעצבנתי, שלראשונה בחיי סיימתי סיפור.

      הפתעה

        29/1/08 20:44:

      יש עוד שיטות להילחם בספאם

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=303407

        29/1/08 18:41:

      לא מביישת את "מועדון קרב" עם בראד פיט..

       

       

       

        29/1/08 18:12:

      סחטיין עליך תולינק'ה שאת יודעת לאן לתעל ת'כעסים שלך.

      אני דפקא הפעם התייחסתי בשוויון נפש למיתקפת הספאמים.

      לא יודעת למה. פתאום היה לי מצברוח טוב.

      אל דאגה, זה יעבור.

      אין עליך כמספרת סיפורים וזה סופי.

      נשיקה

        29/1/08 17:56:

       

      צטט: ענתיכ 2008-01-29 08:00:13

       

      מקווה שנרגעת בינתיים * מחייך

       

       

       

      ליתר בטחון, אני תופסת מרחק..... 

      חחח

       

      אני מתעצבנת בסיפורים....

       זה דווקא מאד נחמד, כתבתי את זה בפרץ יצירתיות של ארבעים דקות באמצע הלילה.

      ובשבילך אני (כמעט) תמיד רגועה, נשמה

      נשיקה

        29/1/08 08:00:

       

      מקווה שנרגעת בינתיים * מחייך

       

       

       

      ליתר בטחון, אני תופסת מרחק..... 

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      החתולה המעופפת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין