כותרות TheMarker >
    ';
    0

    שומע בזמן: גראנד פינאלה ופרידה מהמוזיקה של 2013

    10 תגובות   יום רביעי, 18/12/13, 22:46

    תארו לכם מצב היפותטי, שבו אתם מתכרבלים במיטה, ונוחתים פתאום על התנוחה הכי מושלמת בעולם, כזו שאלף כבאים לא יצליחו לכבות ולהוציא אתכם משם. אז ככה אני מרגיש עם שירים שיושבים עלי בתנוחה מושלמת: עם הקימורים שלהם, והסטיות הקטנות, והפאקים שברגע שהוקלטו לא יוכלו עוד לשחזר. היום אני מביא את אלה שהיו שם בתנוחות הנכונות, ונשארו לישון שוב ושוב במהלך השנה.

     

     

    בדרך כלל אני מנסה לצמצם במילים כפשרה: זה התחיל כשמישהו מהקפה הפציר בי פעם, אחר שכתבתי פוסט של 1,500 מילים, להוריד, לחתוך, לקצץ. ואני הקשבתי, כי הוא אמר שאחרת לא יקראו, או שיתחילו ולא יסיימו אף פעם. אז היום אהיה נדיב במילים. משתדל  להזכיר שאין דבר כזה מנת יתר כשזה מגיע לכתיבה, במיוחד לא על מוזיקה, אלא הסוד הוא בשורות שבין המשפט הראשון לאחרון. לכן הבטחתי לעצמי, בפוסט האחרון לסיכום המוזיקה של 2013 מתוך שלושה שעוררו קצת עניין (ומקוה שלימדו אתכם דבר או שניים ותרמו משהו לכם ולכן, האנשים האמיתיים שמסתתרים ורוחשים מאחורי המקלדות), שהפעם אני הולך להרחיב קצת ולחפור, לרגל ראלי סוף שנה במוזיקה של שומע בזמן.

     

     

    חשיבותה של רצינות


    הנשיונל תמיד היו טובים בלהיות רציניים. הם חבורה מקצוענית שלוקחת את המוזיקה כל כך ברצינות, שלפעמים נדמה שהם יכולים להביא לך את השלכת באמצע חמסין, או שמישהו אי שם בנברסקה מת פתאום ברגע שיוצא להם שיר חדש. הדיסק שהוציאו השנה, Trouble will find me, ממשיך להרוג אנשים בנברסקה בהצלחה. בכל פעם שאני שומע אותו, עולה לי דווקא שיר של להקת וילקו, I am trying to break your heart. הם מנסים לשבור לי את הלב, הממזרים האלה, אני חושב לי, אבל ממשיך עד לכניעה כי אם כבר שמישהו ישבור אותו, אז החבר'ה האלה מתאימים למשימה.

     

     

    I should live in salt, שפותח את "צרה תמצא אותי", מזכיר באיזשהו אופן את הגיטרות של קטע שובר לב אחר, Mother של פינק פלויד, מתוך החומה (1979), והם חולקים כמה קוי דימיון, בעיקר באגף המלנכוליה. המשפט שבמרכז השיר, I should live in salt for leaving you behind, הוא אחד היפים שנכתבו השנה, ואולי בכלל.

     

     

     

    The National – I should live in salt


    ''

     

     

    חיות מחמד מיניאטוריות


    לכל שנה יש את השירים הקטנים שלה, שמרוב שהם קטנים מתייחסים אליהם כמו לחיות מחמד מיניאטוריות: חמודות, לא מזיקות אבל גם לא תורמות יותר מדי, מה שלא מאפשר להן להגיע גבוה ולקבל את הכבוד שמגיע. השיר של דה מלודיק, On my way, הוא דוגמה טובה. מלודיה יפה ונעימה, שעושה חשק לטייל עם מוצ'ילרה, שמש בעיניים ושיר בלב, בפסגה של איזה מאצ'ו-פיצ'ו או על גדת אגם טיטיקקה הרחוק.

     

     

    The Melodic – On my Way 


    ''

     

     

    עוד חיה כזאת היא השיר של Washed out, שנקרא בתרגום חופשי "הכל מרגיש נכון". וכמו התרגום, גם השיר מרגיש חופשי: מדאגות ועול העולם. ומה שעוד יותר מדהים בו, מעבר לשמחה האביבית שלו שמתפרצת מבין השורות, הוא הדימיון לשיר המעולה הזה של Tame Impala, שכתבתי עליו בסיכום השנה שעברה. משער שהם נפגשו בפרויקט הקאברים הגדול שבו כיסו שתי הלהקות שירים של פליטווד מק. שהוא נפלא כשלעצמו.

     

    Washed out – It all feels right


     

    ''

     

     

    פינת הנסיעה בזמן


    אחד הדיסקים הראשונים שקניתי, בגיל 12, היה קאמינג אפ (Coming up) של סוויד. הוא התגלה כשוס - סביר להניח שגם לסקס אפיל של ברט אנדרסון היה חלק גדול בזה - אבל הניסיונות להפיץ את הבשורה לחברים לא התקבלו בהצלחה – הם העדיפו לשמוע טרנסים באותה התקופה. בשנים שעברו מאז, הטעם המוזיקלי של החברים ההם התאושש מעט אבל אני לא נגמל מבריט רוק. השנה הייתה לאנדרסון הזדמנות להראות שכוחו עדיין במותניו: סוויד חזרו להופיע אחרי (בערך) מיליון שנה, בעקבות ההוצאה של Bloodsports.

     

     

    הדיסק הזה הוא הצלחה תלוית נוסטלגיה. כלומר, לא האיכות שלו היא שקובעת (יש שם כמה רגעים של שיממון), אלא היכולת לשלוף ולשחזר דקויות משיאם של סוויד בניינטיז, ולעשות להם שדרוג לשנות האלפיים ו-13. בלדספורטס הוא האח הקטן והממזרי של קאמינג אפ: הלהקה מצליחה תוך כדי ללחוץ על כפתורים נוסטלגיים שמעוררים אצלי ריור בלתי רצוני וגעגועים לעשור אבוד. הגיטרות של It starts and ends with you נשמעות כמו אלה ב-Trash, ההתחלה של הלהיט Hit me מרפררת לזו של Filmstar מהאלבום ההוא, ו-Always  הוא על תקן ה-Saturday Night, האחד והיחיד. אלוהים, אפילו העטיפות דומות זו לזו. או שזה רק אצלי בראש?

     

     

     

    ''

    ''

     

     

    מפרגן עם האלבום המלא, בתקוה שיו-טיוב יהיה נדיב באותה המידה ולא ימחק אותו עד קריאת שורות אלה:

     

    Suede - Bloodsports

    (full album)

     

    ''

     

     

    עזרא והערפדים המודרניים


    ומפייר וויקנד הוציאו השנה את האלבום השלישי שלהם, Modern Vampires of the city:

     

    ''

     

    אחרי שהתרשמתם מהעטיפה המרשימה הזאת, שהייתה לטעמי אחת הטובות שזכו לכסות אלבומים השנה (אם לא ה-), רק אוסיף שבלית ברירה הוא מקבל את תואר אלבום השנה. למה ה"בלית ברירה"? כי למרות המוזיקה המשובחת שהייתה ונשפכה בגלונים מהאוזניות שלי, אף אחד לא הצליח לייצר אלבום מגובש שמספק הנאה שלמה מבלי לדלג על שירים באמצע, כפי שהצליחה רביעיית האינדי המגניבה הזאת מניו יורק באלבומה השלישי בסך הכל. אפילו ארקייד פייר המהוללים, נכשלו הפעם לראשונה במשימה להביא אלבום בלי נפילות. על אחת כמה וכמה, היו אפילו כמה פדיחות ב-Reflektor, שפיזר לרוח את הגאונות של המפיק ג'יימס מרפי מ-LCD Soundsystem (תנצב"ה). לא ברור מה עבר להם בראש כשניסו לעשות אדפטציה משלהם לדיסקו.

     

     

    בכל אופן, מעלתו הגדולה של סולן הוומפירים, שנושא את השם הציוני המחייב עזרא קוניג, היא יכולתו להישמע כאילו הוא לא מתאמץ. כאילו הדיסק הזה לא הוקלט בשנתיים, אלא בערב אחד של דילוגים וריחוף בהשפעת פילים ורודים במרפסת המעושנת שלו בברוקלין. זה הופך את הכל ליותר קליל, ופותח את האוזניים לשמוע בסבלנות. ועדיין, עם כמה שהם קלילים, השירים פה לא נקלטים בקלות, אלא לוקחים את הזמן עד שנופלים האסימונים (או כרטיסי ה-sim?) אחד אחד.

     

     

    ובגלל שיש להם פריבילגיה בתור האלבום של 2013, הם זוכים לשני שירים: שניהם יפים, שניהם חכמים. הראשון מצטיין בקטע ששובר אותו בדקה 2:40 והופך את כולו לקסם; השני כולו כיף, דובוני איכפת-לי וחיבוקים ארוכים של חורף.


     

    Vampire Weekend – Hanna hunt


    ''

     

     

    Vampire Weekend – Everlasting Arms


    ''

     

     

    פינת הבלדה


    אם יש דבר אחד חשוב בבלדות, זה שצריך לדעת לכתוב אותן. כי אם יודעים לכתוב אותן כמו שצריך יוצא מהן הקיטצ' והעוקץ מתחדד, ואהבה אמיתית מתפרצת בכל יופיה מבין משוכות הציניות, פראית ולא מתמסרת בשמיעה הראשונה אלא גדלה איתך, בינך לבין השיר, בין הזמר לבינה או בינו, מושאי השיר. אני מכיר כרגע רק אחד שיודע לעשות את זה, וגם לשיר בטונים הנכונים: קוראים לו אלכס טרנר, סולן ארקטיק מאנקיז.

     

     

    I wanna be yours, מתוך AM המצוין שהוציאו הקופים הארקטיים השנה, הוא התגלמות המדע המדויק לכתיבת בלדות. כי זו לא רק הכתיבה, שמאפשרת לו להגיד לה (שימו לב) אני רוצה להיות שואב האבק שלך, כדי לשאוב את האבק שלך, או אני רוצה להיות ה"פורד קורטינה" שלך, לעולם לא אחליד, וגם את אוהבת את הקפה שלך חם? תני לי להיות הקנקן. פה השירה המחוננת שלו משחקת תפקיד מרכזי: טרנר טוען את המילים הפשוטות והבנאליות-לכאורה האלה, "אני רוצה להיות שלך", בכזה איפוק ואדישות שנדמה שהוא בכלל חושב תוך כדי מתי היא תלך כבר והוא יוכל לראות את הסאנדיי גיים עם חברים וסטוקים של בירה. אבל עם הלחן הזה, מתגלות השכבות והקושי הדק, שהוא קושי של הרבה גברים, יוצא וגועש מבין הסדקים: מת להגיד לך את כל המילים הכי יפות, אבל אני בכל זאת גבר. אני רוצה לשמור על הפאסון. אבל מבפנים? בפנים אני בוער, האהבה שורפת לי. תני לי רק לחמם לך את הקפה, לשאוב ממך את האבק לתוכי, ולהיות שלך.

     

     

    אמנם לא ייחדתי פוסט מיוחד לקליפים, אבל קחו רגע ותראו את הקליפ הנפלא שעשו ל-I wanna be yours, כי הוא יצירת אמנות בפני עצמו, ועבודת האנימציה הנקיה והפשוטה מסונכרנת בעדינות עם השיר - כל אחד מקבל את הבמה שלו ונותן כבוד לשני.

     

     

    בשורה התחתונה, אני לא מכיר אף אחת (או אחד, לצורך העניין) שלא הייתה נופלת לרגליו של אלכס טרנר לו היה שר את זה בשבילה. בהנחה, כמובן, שעניין שואב האבק מגיע עם אחריות.

     

     

    Arctic Monkeys – I wanna be yours 

     

    ''
     

     

     

    ניק קייב בשמיים עם מלאכים

     

    קשה להאמין, אבל הפעם הראשונה שראיתי את "מלאכים בשמי ברלין" הייתה רק בסוף השבוע האחרון. הסרט הקלאסי הזה של וים ונדרס מ-1987, חציו שחור-לבן חציו צבע, שכעבור עשור נעשתה לו גרסה אמריקנית נגישה (אבל נטולה) יותר בשם "עיר של מלאכים", מספר את סיפורו של מלאך בברלין של ימי החומה, שמתאהב בנערת קרקס צרפתיה וחולם להפוך לבשר ודם כדי לרדת אליה, לעולם של הצבע, ולממש את אהבתו.

     

     

    צפינו בסרט, השותף ואני, בתנאים בלתי אפשריים: הסופה לא אפשרה להוציא פיסת גוף החוצה, וישבנו קפואים ומלופפים בחלקי בדים, מגבות, ושמיכות טלואות כאחרוני ההומלסים בתל אביב, כשברקע מקרקשים הדליים שהולכים ומתמלאים מי גשם טריים, הודות לדיירת החדשה: דליפה מהתקרה. בתוך כל זה, השותף, שלא שומע טוב, רטן כי לא הצליח לשמוע את האנגלית ואני, שלא רואה טוב, התקשיתי עם הכתוביות הפיראטיות הקטנטנות שריצדו על המסך (רושם לעצמי – להבא להוריד חוקי. או לא להוריד כתוביות מפוקפקות).

     

     

    תוך כדי חילופי השפות, מצרפתית לאנגלית לגרמנית וחוזר חלילה, והחילופים משחור-לבן לצבע חוזר חלילה, והלחשושים מקריאת המחשבות של כל הברלינאים שקולטים המלאכים בחושיהם, הופיע פתאום על במת מועדון אנדרגראונד ברלינאי מלוכלך ניק קייב אחד. זה היה כבר אחרי שהמלאך כבר ירד לעולם האמיתי, ורדף אחרי הקרקסית למועדון הזה, ודרכיהם נפגשו בהופעה של קייב. שנינו סתמנו את הפה באחת, והתמגנטנו להופעה המהפנטת. במשך דקות ארוכות נעצר גם העולם. בהשפעת הופעת האורח המפתיעה הזאת, ניסיתי לחשב כמה זמן קייב נמצא פה ומייצר מוזיקה, מאז שירד גם הוא לכדור הארץ והפסיק להיות מלאך. וזה המון, המון זמן.

     

     

    אחרי הסרט ובתום הסופה, חזרתי לשמוע את הדיסק שהוציא השנה, Push the sky away, רגוע ושקט אבל סוער מבפנים. זה לא הנייק קייב ההוא, של שנות ה-80 הסוערות והקודרות בברלין של החומה, ולא קייב הרוקיסט הפרוע של הניינטיז והפרויקט עם הגריינדרמן, אלא קייב מספר הסיפורים, שחוזר לדרוש – ומקבל- שוב את מקומו בשורה הראשונה של מספרי הסיפורים הגדולים של דורנו. קייב הרומנטי, הבוגר, הנחוש, ששר על בנות ים ("Mermaids"), שוקד על המילים ומלקט אותן בסבלנות אין קץ. אבל עדיין, בתוך כל זה, יש איזושהי שלולית אפלולית בלב ליבה של המוזיקה. קייב הוא נסיך האופל הנצחי, עטור זהב שחור משחור.

     

     

    ניסיתי להתכחש לדירוגים, אבל אי אפשר להתכחש ל- Jubilee Street שלו. הוא-הוא שיר השנה שלי. הסיפור הזה חדר לי לחיים, עם אותה האישה שהוא משרטט פה בקווים כל כך מדויקים, האהבה הבלתי ממומשת שלו אליה שרוצה להתקרב אבל נשארת רק מרחוק, מאופקת וזהירה, והכינורות האלה באמצע ששוברים אותי ביופי שלהם, ואני מדמיין אותו בחוץ, בקור המקפיא, דוחף את ה-Wheel of love שלו ונזכר בבחורה מרחוב ג'ובילי, ומפחד כמו שהוא כותב בשיר, מפחד באמת, כמו שרק לניק קייבים מותר, מכדי להתקרב ולהדליק את אגף הזכרונות המדממים. ובסוף הוא מתחיל לעוף. תראו אותו, הוא עף.

     

     

    Nick Cave – Jubilee street


    ''

     

    גם זה כדאי:

     

    Nick Cave – We no who u r


    ''

     

     

    שנה מעולה שתהיה, 2014.  נ.ב. אשמח אם תגלו לי, במקרה שפספסתי משהו טוב שעבר לכם באוזניים השנה. נוסע בזמן/

     

    רק מזכיר שהפוסט הראשון לסיכום מוזיקה מצטיינת מהשנה עסק בשירים שמחים וכיפיים שהיו ב-2013; השני נתן כבוד לזמרות ולהרכבים הנשיים שנתנו בראש.

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/12/13 00:17:

      צטט: בלוג המוסיקה של אמיר אשר 2013-12-27 15:27:51

      בכיף!
      אני אהבתי מאד בניק קייב החדש (מעבר למה שכתבתי אצלי) את שיר ההמשך של Jubilee St שבו הוא מתאר את המותשות הנפשית שהוא שרוי בה אחרי כתיבה של שיר כזה. אני לא זוכר שדבר כזה (שיר שנכתב על שיר שנכתב) קרה אי פעם. 

      ''

       

      וזה מה שככ מייחד אותו כמספר סיפורים; הוא גם מכניס את עצמו לתוך הסיפור, וגם מצליח לכתוב סיפור בתוך סיפור. כמו חלום בתוך חלום. וזה כבר די פילוסופי אז אני אפסיק. 

       

      אבל מה שכן רציתי להוסיף על ניק קייב זה שההופעה שלו מתחנת הרדיו KCRW די מתחרה עם האלבום הזה על הבכורה בבציר 2013 שלו. הביצוע של the mercy seat מפעים. ובעיקר, יש שם ביצוע לשיר הדי מדהים הזה, שהוא כרגע הפייבוריט שלי שם. (אה, והדימיון לשיר הזה של ניל יאנג מדהים בעצמו)

       

      ''

      בכיף!
      אני אהבתי מאד בניק קייב החדש (מעבר למה שכתבתי אצלי) את שיר ההמשך של Jubilee St שבו הוא מתאר את המותשות הנפשית שהוא שרוי בה אחרי כתיבה של שיר כזה. אני לא זוכר שדבר כזה (שיר שנכתב על שיר שנכתב) קרה אי פעם. 

      ''

       

        25/12/13 13:34:

      צטט: בלוג המוסיקה של אמיר אשר 2013-12-25 11:01:17

      מגניב. אהבתי הרבה יותר את ה Washed uot הקודם. זה איכזב אותי קצת.

      ''
       

       

      תודה אמיר, חידשת. שמענו עכשיו במשרד 

      מגניב. אהבתי הרבה יותר את ה Washed uot הקודם. זה איכזב אותי קצת.

      ''
       

        20/12/13 12:49:
      וואו זה נהדר. איזה כיף לצלול עם סוויד:) פוסט עם חשק לעוד ועוד! אחלה סופ"ש:)
        20/12/13 09:53:

      צטט: StellaP 2013-12-19 19:39:27

      מודה לך על פוסט חווייתי שהוא בבחינת סדנה מוסיקלית להכרת מוסיקה משובחת ואיכותית, אם לא הפוסטים שלך אין סיכוי שאיחשף אליה ... שתדע שהפכת למחנך המוסיקלי שלי. פוסט מקסים, כמו תמיד. שנה נפלאה ושופעת יצירתיות שתהיה!

       

      סטלה! איזה כיף ונעים לשמוע את כל זה. רק מסתייג מה"מחנך", לא התיימרתי מעולם והתואר לא מגיע לי :) 

      אשמח אם תספרי גם מה הכי אהבת, עם או בלי קשר לסיכומים שלי. שנה מופלאה לך/

        19/12/13 19:39:
      מודה לך על פוסט חווייתי שהוא בבחינת סדנה מוסיקלית להכרת מוסיקה משובחת ואיכותית, אם לא הפוסטים שלך אין סיכוי שאיחשף אליה ... שתדע שהפכת למחנך המוסיקלי שלי. פוסט מקסים, כמו תמיד. שנה נפלאה ושופעת יצירתיות שתהיה!
        19/12/13 16:19:

      צטט: קול קוראת 2013-12-19 07:33:55

      *אגב, אני מבינה שזה הסיכום האחרון, ושלא יהיו אצלך עוד סיכומים מוזיקליים השנה, נכון ?

       

      איכשהו ידעתי שתאהבי את רעיון ההארכה במילים :) ארקטיק מאנקיז באמת שיחקו אותה. כדאי לך גם לנסות את האחרים, הם שווים לא פחות. ועדיין לא נתת לי רעיון למה השמטתי פה. 

       

      ככל הנראה, לא יהיו עוד.. למרות שכבר עכשיו עולים לי בראש רעיונות לפוסט המשך. בינתיים תישארי במתח

        19/12/13 07:33:
      *אגב, אני מבינה שזה הסיכום האחרון, ושלא יהיו אצלך עוד סיכומים מוזיקליים השנה, נכון ?
        19/12/13 07:31:

       

      עמיר, טוב מאד שלא נכנעת ללחץ החברתי ולא קימצת במלים ! אנחנו צריכים להתאחד - כל כותבי הפוסטים הארוכים, יש עוד כמה פה מלבדינו שמאריכים במלל - ועלינו להישאר מלוכדים בינינו, ליצור סוג של "מילייה" מצומצם כזה משלנו.מגניב

       

      כמו שתיארת וניסחת זאת להפליא במלותיך בקשר ל - i wanna be yours (- אתה ממש מבין ללב הנפש הגברית, הא ?), ובאמת כה קסומה הזרימה הזו של הרקדנים בקליפ, מרגש, יחד עם הטקסט והמוסיקה שנוגעת.

      השיר והקליפ לוקחים את המקום הראשון אצלי בדירוג הספציפי שלך כאן.

       

      מוססת אותי עם התיאור שלך על הרקע והאוירה לצפייה בסרט הישן הנודע הקלאסיקה ההיא מלאכים בשמי ברלין (ראיתי אותו מזמן לפני שנים, לא זוכרת כלום..) - פשוט חויה לקרא פה בבלוג כי אתה כותב מוכשר באמת, בנוסף להבנתך והשכלתך המרשימה והענפה במוסיקה שגואוז וו'יטאאוט סיינג.

      ארכיון

      פרופיל

      נוסע בזמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין