כבר כתבתי על זה פעם , ולא אתעצל לכתוב על זה שוב , כל הקטע של הטיפולים . ריבוי המטפלים מצביע על ריבוי הנזקקים לטיפול , במילים אחרות - יש ביקוש . הדור שלנו , בדומה לדור של שנות ה-70 , צמח על נרקיסיזם פתולוגי שהוביל לקריסה מוסרית , רוחנית ובסופו של דבר גם מעשית ... דור ה- me  לפי תום וולף , או בשמו האחר  baby boom  , היה מושתת על מילוי ומימוש עצמי ( מושגים שתפרשו לא פעם כצריכת סמים מצידם של בני הנוער התמימים ) , על פני אחריות חברתית , משפחתית , אישית ... התפיסה הולידה דור שלם של מבוגרים ילדותיים , אינפנטיליים , ונרקיסיסטים עד כדי טירוף ... ארבעים שנים עברו מאז והריקנות הקיומית שנוצרת עקב חוסר עמוד שדרה ערכי , מוסרי ותפיסתי , התרחבה למיימדים וירטואליים , דיגיטליים  וגלובליים , שכן מה שהיה אופייני לארה"ב של שנות ה-70 , היום אופייני לכל הגלובוס של שנות ה-2013 ... כיום , האובססיה לגבי ה"אני " באה לידי ביטוי בפרסום העצמי הבלתי פוסק ברשתות חברתיות , בצריכה אובססיבית של מותגי האפנה ובאינפנטיליות פתולוגית בכל הקשור ליחסים בין אישיים , לתחומים של זוגיות ומשפחה. כאן נכנס לתמונה 
טיפול משפחתי  שנועד איכשהו להדביק את הרסיסים והשברים של מה שאמור היה להיות " משפחה"  או לסירוגין טיפול זוגי שאמור לתקן את הנזק התפיסתי של ה"אני" במקום הראשון , את הציפיות המוגזמות והדרישות האגוצנטריות של בני הזוג , אחד כלפי השני , דברים שגורמים לסכסוכים , כעסים ואכזבות ותו לא . לפעמים הדבר מצליח , לפעמים לא , בכל אופן , הביקוש לטיפולים מסוג זה מוצדק ומובן . אבל לפני זה , ואולי בראש כל אלו, פשוט עצוב.