מאז שאני זוכר את עצמי כילד קטן זכורה לי אהבתי לבעלי חיים. בתקופה בה נולדתי (1955) גידלו הורי בחצר הבית תרנגולות בלול כדי לאכול את הביצים. בשלב מסוים חיסלו את הלול. סביר שהתרנגולות נשחטו ונאכלו. אך הייתי אז תינוק ואני זוכר די במעורפל את הלול והתרנגולות. עד גיל 12 לא היו בעלי חיים בביתנו, למעט חתולים שהגיעו לחצר הבית, ואני הייתי מאכיל אותם מידי פעם באוכל שהייתי גונב מהמטבח, ללא ידיעת הורי שהתנגדו לזאת. כשהייתי בן 10, במסגרת שיעורים במקצוע שנקרא "טבע", התבקשתי ע"י המורה המעצבנת לנסוע איתה למדגרה כדי להביא ביצת תרנגולת בה גדל אפרוח, ובשיעור לקלף את הקליפה ולהראות לתלמידים את האפרוח. סירבתי לבצע את המשימה ממש ברגע האחרון, כשהביצה כבר הייתה על השולחן. כנראה שכבר אז חשבתי שמעשה זה הינו רצח אכזרי. המפגש המשמעותי הראשון עם בעלי חיים היה לאחר מכן, כאשר במסגרת לימודי החקלאות בבית הספר היסודי בצעתי עבודת גמר בנושא גידול העופות, והתמניתי להיות אחראי על לול התרנגולות בחווה החקלאית של בית הספר. יום אחד נסעתי עם אבי למדגרה שהייתה בבעלות חבר שלו, כדי לראות וללמוד מה זאת מדגרה. הייתי צריך את המידע הזה לעבודת הגמר. הגענו למקום בדיוק ביום שהתרחשה בקיעתן של אלפי ביצים. ראיתי אלפי ביצים נפתחות בהדרגה ומתוכן בקעו אפרוחים. זה היה מאד משמח ומרגש. אלא שההתרגשות והשמחה חלפו במהירות כשהוסבר לי שהאומללים האלה יעברו מיון: הנקבות ישלחו למשקים כדי להטיל ביצים, ואילו הזכרים יומתו. אין מה לעשות איתם. ואכן כעבור זמן קצר, לאחר תהליך המיון, 50% מהאפרוחים, הזכרים, הוטבעו בחביות מים. זה היה ארוע מזעזע אותו אני זוכר הייטב עד היום. ואילו בחוות בית הספר, ביום אחד קלטנו 600 אפרוחים בני יומם שהגיעו ממדגרה, והכנסנו אותם לבית אימון. שם ניתנו להם תנאים די טובים של חימום, תזונה מתאימה ורצפה רכה עליה פיזרנו נסורת. טיפלתי בהם במסירות רבה ומאד אהבתי אותם. כשגדלו ונהיו פרגיות, העברנו אותם ללול סוללות המורכב מתאים צרים, שתי תרנגולות בתא. זה נראה לי צפוף מידי, אבל כילד לא הבנתי את האכזריות שבמעשה הזה. הפרגיות גדלו, וביום אחד הודיע המורה לחקלאות שביום מסוים אחרי הצהרים הן תימכרנה לכל דורש, ושעלי להיות במקום כדי לעזור לו. וכך היה: הגיעו אנשים מהסביבה שידעו על הארוע, קנו את התרנגולות שלי, וזכורה לי התמונה בה המורה אורז את התרנגולות, הצורחות מכאב ומפחד, בסלי האנשים לאחר שקשר את רגליהן בחוט. הייתי מאד כעוס על היחס הזה לתרנגולות שלי, אבל לא אמרתי דבר. האמת היא שעוד לא הבנתי שהאנשים שלקחו את התרנגולות שלי התכוונו לשחוט ולאכול אותם. איזו נאיביות של ילד בן 12.
הלול התרוקן במהירות מהתרנגולות שכל כך אהבתי ונשארה רק תרנגולת אחת בצבע חום, אותה בחרתי לעצמי מספר שבועות קודם לכן, ובהסכמת אבי קנינו אותה והבאנו אותה לחצר ביתינו. קראתי לה בשם ג'וני. היא היחידה שניצלה מהטבח. היא נועדה להיות חית מחמד בביתינו. ג'וני חיה איתנו כשבע שנים עד שנפטרה ביום חמסין אחד, כנראה מהחום הגבוה. בשנים האלה היא טופלה באהבה רבה, הייתה חופשיה בחצר רוב הזמן, והייתה חלק מהמשפחה. אני חושב שהארועים של מכירת התרנגולות והקשר היפה עם ג'וני, וכן הטבעת האפרוחים בחביות המים, היוו את הזרעים הראשונים למה שהפך אותי כעבור 8 שנים לצמחוני אידאולוגי, ובהמשך, לעיסוק בהצלה וטיפול בבעלי חיים, בעיקר חתולי רחוב. האהבה לבעלי חיים והרצון לקרבתם, הביא אותי לגדל כמה מהם בביתי. תוכים, כנרים וצ'ינצ'ילות שמקומם בטבע, גדלו אצלי בסלון בכלובים. נכון, כלובים גדולים, והם גם זכו מידי פעם לצאת מהם, ועדיין אלו חיים לא בתנאי חופש. עברו כמה שנים עד שהבנתי שזאת טעות לגדל ולכלוא בעלי חיים בבית. קניית בעלי חיים בחנויות מעודדת יבוא ורביית בעלי חיים אלה בתנאי שבי, וזה רע מאד בשבילם. רבים מהם מגודלים בבתים בתנאים קשים ואינם זוכים לטיפול הולם. לא כל חובב חיות יודע לטפל בהם כראוי, וכנראה שבדרך כלל חיות מחמד אלה אינן זוכות ליחס, לתנאים ולטיפול ראוי. לסוחרים שעוסקים בשיווק, רביה ומכירת בעלי חיים הינה ביזנס, והצד ההומני אינו רלוונטי אצלם. יש לזכור שבעל חיים אינו חפץ. יש לו רגשות וצרכים וקשה לגדלו ולהתייחס אליו כראוי כשהוא בתנאי שבי, במיוחד עם הוא בידיים לא מקצועיות ואצל אנשים חסרי רחמים. מרגע שהגעתי למסקנה הזאת, הפסקתי לקנות בעלי חיים. היחידים שחולקים איתי את ביתי הם אלה שלקחתי או קיבלתי לצורך הצלתם. חריגים מהבחינה הזאת כלבים, חתולים, בעלי כנף וכד' שנמצאו נטושים, חולים, פצועים או בכל מצוקה אחרת ונאספים לבתים כדי להצילם ולהעניק להם תנאי מחיה טובים. במקרים אלה חשוב להתייעץ עם אנשי מקצוע המומחים בתחום כדי לנהוג נכון עם אותן חיות אומללות. עשיה זאת היא מצווה גדולה, לעומת קניית בעלי חיים מסוחרים שהיא מנוגדת לאינטרס החיות לחיות חיים ראויים.
|