קר  היה בחוץ וחשוך.

שעתיים חלפו 

מאז שעזבת את המקדש

בדרך לביתך

שבמעלה ההרים.

ירדתי אל היער האפל

כדי לעטוף את שהותרת בי

בצינה צלולה של ליל.

עור גופי זהר 

באורו הצהוב של הסהר.

סימניך ניראו חזקים מתמיד,

חרוטים,

אדומים,

בוערים במדורה צורבת

בכל פיסת בשר השייכת לך,

למען הסר כל ספק.

ארומת גופך

נדפה ממני

בניחוח תמצית יסמין נדירה.

קולך החודר

הידהד בראשי,

סמכותי כפי שנשמע

בכניסה לממלכת האופל שלך.

והלילה,

כשעזבת את המקדש

בדרך לביתך

שבמעלה ההרים,

ירדתי אל היער האפל,

פוסעת ברגלים יחפות

על ערימות העלים המיובשים

לכיוון גזע העץ שלי

שנגדע טרם הותירה בו הסערה את סימניה.

מעולם לא הפחיד אותי היער.

בלילה מצאתי בו בית

ובכל חצות הכתיר אותי מחדש

לנסיכת החורש.

התישבתי על גזע העץ החתוך

בעיניים עצומות.

זכות האויר ודינדון הרוח בצמרות העצים

ניגנו בי הרמוניה של שלמות.

רק כאן

ניכר היה כוחו של היער

להגן עלי מכל סכנה.

כפות רגלי הפצועות

הרגישו רגועות מתמיד

והזאבים שיללו

לעבר הירח

רכנו עתה

כנועים למרגלותי.

השריטות העמוקות התעדנו בי

ומיזגו בי את סימניך.

צבעי בעירה שהתבהרו,

רכים ומעורפלים

כמו קטיפה,

מתפשטים בי,

שקופים וצלולים

בדיוק בגוון הנכון.

והלילה, אהובי,

שומר אותנו הירח הכסוף

תחת הילה חמימה.

צבעיה המתפשטים

מתמוססים 

בנוזלי תשוקתנו הנצחית

והופכים אותנו

לאקוורל מופלא של היקום.

יצירת מופת.