כותרות TheMarker >
    ';

    המאורה

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    0

    המאורה, פ"ק

    21 תגובות   יום שישי , 27/12/13, 16:45


    השלמתי את בניין המאורה, ודומה כי עלה יפה.

    מבחוץ אין רואים אלא חור גדול,
    אך החור אינו מוליך לאמיתו של דבר לשום מקום.
    כעבור פסיעות אחדות כבר אתה נתקל בסלע טבעי קשה.

    לא אתרברב ואומר שעשיתי מעשה-עורמה זה בכוונה תחילה,
    זהו רק אחד משיירי נסיונות-נפל רבים שעשיתי בשעת הבנייה,
    אך בסופו של דבר דומני כי רצוי להשאיר חור זה בלי לסתמו.

    יש כמובן מעשי עורמה מחוכמים כל כך עד שהם מכשילים את עצמם,
    מי כמוני יידע זאת,
    ואמנם יש משום עוז נפש בעצם העובדה שעל-ידי החור
    מסב אתה תשומת לב לאפשרות שיש כאן משהו הראוי בבדיקה.

    אך טועה מי שסבור כי מוג לב אני ורק מתוך מורך לב אני בונה את המאורה.
    כאלף פסיעות מן החור הזה נמצא פתחה האמיתי,
    מכוסה שכבת אזוב שניתן להסירה,
    מובטח ככל שניתן כלל להבטיח משהו בעולמנו זה.

    מישהו עלול כמובן לדרוך על האזוב או ליפול לתוכו,
    ואז תהיה מאורתי פרוצה לכל רוח, וכל מי שיתחשק לו
    - אמנם יש לזכור שלצורך זה דרושים כמה וכמה כשרונות לאו דווקא שכיחים -
    יוכל לחדור ולהשמיד הכל לצמיתות.
    זאת יודע אני היטב, ואפילו עכשיו,
    שחיי עומדים בשיאם,
    אין לי שעה אחת של מנוחת נפש מלאה.

    שם, באותו מקום באזוב האפל,
    שם נקודת התורפה שלי,
    ובחלומי מרחרח שם בלי הרף איזה חוטם חמדני.

    תאמר: למה לא אסתום גם מבוא זה בשכבת אדמה
    דקה וקשה למעלה ותחוחה למטה,
    וכך לא אתקשה להבקיע לי דרך שוב ושוב החוצה.

    אבל זה אי-אפשר,
    דווקא מידת הזהירות נותנת שתהיה לי דרך-מוצא מיידית לבריחה,
    דווקא מידת הזהירות - כדרכה לעתים קרובות כל-כך לדאבוני -
    דורשת הסתכנות בחיים.

    חשבונות מייגעים הם אלה,
    ופעמים אין כל טעם להמשיך ולחשב חשבונות
    זולת עצם ההנאה שנהנה השכל השנון מעצמו.

    הכרח שתהיה לי דרך מוצא מיידית לבריחה,
    וכי לא ייתכן שעם כל הערנות אותקף לפתע מכיוון בלתי צפוי לחלוטין?
    אני חי לי בשלווה בתוך תוכי ביתי,
    ואי-שם, אט-אט, חרש-חרש, עולה האויב ומבקיע דרכו אלי.
    לא אומר עליו שנתברך בחוש ריח חד מזה שלי;
    שמא אינו יודע עלי יותר משיודע אני עליו.
    אך יש שודדים נלהבים הנוברים באדמה כסומים,
    ומאחר שמאורתי משתרעת על מרחבים שכאלה,
    הריהם מקווים כי ייתקלו פעם באחת מדרכי.



    (זנדבנק, 140)

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      והטון שליו ומתון. איך?

       

      ''זאת יודע אני היטב, ואפילו עכשיו,
      שחיי עומדים בשיאם,
      אין לי שעה אחת של מנוחת נפש מלאה.''

       

      הוא בבעתה קיומית. בחרדה היסטרית.

      ובנוסף הוא גם בברוך של מלכוד

      קרש ההצלה שלו הוא גם החורבן שלו

       

      אין מוצא

      כל הקטע הזה מפחיד.

        10/1/14 14:42:
      אז מי בעצם הוא פורע החוק. נדמה שכולם מתוך החוק, מגלמים את החוק, נענים לחוק, מחקים אותו. הפרקליט הלא-מיומן, שאינו מכיר או אינו מסוגל לשחק לפי הכללים, לא רק לפי כללי הטקס הבית-משפטי, התקנון, סדר הדין, אלא גם לא לפי חוקי הסיפור, מתגלגל מהאשמה להאשמה, מחליף גרסאות בסחרור שגעוני, עונה לנזיפות השופטים כמי שאינו מבין מה אמרו, מתחזה לפרקליט ולמעשה פורע את החוק כולו, מזיק ללקוחו הנאשם, משחק לידי התביעה רק מתוקף החירוב שהוא מחרב את הסדר, ואפילו השפה שבפיו עילגת, שבורה, גבוהה מאוד, ושבורה כדרך המהגרים שטרם למדו לחיות בתוכה. האם כל אחד מועד להיות פורע חוק? מה החוק שלפיו מאן דהו הוא פורע חוק? איזה רגש, או סדק, מייצר בעולם מי שפורע את החוק? האם הכפרי לפני שער החוק היה התגלמותו ההיולית ביותר של החוק, או הפורע האולטימטיבי שלו?
        6/1/14 23:18:
      מצד אחד, החוק נועד להיטיב; ליישר; להחליף את גלגל נקמת הדם הפרימיטיבי; הוא ממיר עין-תחת-עין בעונש אחיד, מאסר. הוא ממיין את הצדדים באופן הכי לזי האפשרי: אשם, זכאי; מקרבן, קורבן; אמת, שקר. רק מתוקף הסמכות. מצד שני, הוא ברוטלי מצד הדיבור. הוא שוקל את הממשי במאזניים, הוא נוטל מהממשי את עצמו הכאוטי. מצד שלישי, הוא דו-פרצופי: הוא נועד לעשות צדק, ובה בעת הוא מגדיר את הצדק בשפתו החוקית הייחודית, הנון-רגשית, המידתית. ובשולי הדברים, הוא עלול למשוך ידיו מעשיית צדק בגלל סיבות של עצמו; חריגה מהפרוטוקול, למשל. עדות שלא נלקחה לפי החוקים שקבע הוא. ועוד.
        6/1/14 21:55:
      בעולם הפנימי, ולמעשה גם בעולם היחסים ה"רגילים", החוק הוא רך. העונש או הגמול פריכים, כמעט מדומיינים. מישהו ציער אותי מאוד, אין עונש בשבילו, או בשבילי אם אני מצערת, אין אפילו מוחלט ביחס לאשמת הציעור, כלום. מה שיש כמעט הפוך: ריסוק עדין, מתמשך, של אשמה, של שני הצדדים. כמו שהוא עושה ב"מאורה", לאט לאט הוא והאויב אחד. אפילו אין צורך להחליף תפקידים בפועל. רק לתת למוח השנון ליהנות מעצמו. אבל אז שער החוק. מי היה עומד למשפט, בונה המאורה או מקור הרחש. מה היה קורה לסיפור הזה אם הוא היה עומד מול שער החוק.
        6/1/14 21:47:
      (צד מעניין, "משפט". הקורבן והמקרבן עומדים באותו מישור. שניהם עוברים טקס דומה: חקירה, חקירה נגדית, שניהם חשודים, שניהם צריכים לשכנע. יש עוד מימד חמקמק משותף, אני לא מצליחה לשים עליו יד. משהו שקשור לסיפור. לאמת של הסיפור. אמת מצד הסיפור לעצמו, עוד לפני הלזלוז. קשה ללבוש אפילו לרגע את הראש של המקרבן, בעיקר אם ידע שהוא עובר על החוק, כל החוק, ועדיין הוא מחזיק סיפור שבו הוא שלם, גם אם הוא מכחיש את מה שאין להכחיש, כשלעצמו הוא שלם, ועל פניו לפני החוק זה אומר לפני הגבול שמפצל אותך, גם את הקורבן, גם הוא בבת אחת עובר צד. והנה ב"מאורה" הכל עוד לפני החוק, מרחב שבו "השודד עלול בהחלט להיעשות קורבן שלי, קורבן טעים עד מאוד", ומנגד הוא עלול להתגלגל לשרשרת מתגלגלת של קורבנות-מקרבנים, כמובן ששם, במאורה, כל זה מתפורר, אין "חוק" חיצוני, יש רק חוק ההישרדות, ומולו חוק התשוקה למות)
        4/1/14 17:43:

      אמנם יש לי היתרון שבישיבה בביתי-אני,
      מכיר אני היטב כל דרך וכל כיוון.
      השודד עלול בהחלט להיעשות קורבן שלי,
      קורבן טעים עד מאוד.
      אבל אני הולך ומזדקן.
      יש רבים שכוחם רב מכוחי,
      ואויבים יש לי למכביר,
      הריני עלול להימלט מאויב אחד
      ישר למלתעותיו של אחר.
      הו, כל מה שעלול לקרות!

        4/1/14 17:37:
      אולי זה ההסבר: מכישלון לכישלון. מכישלון ראשוני, בסך הכל התחיל לחפור ונתקל בסלע, לכישלון סופי - חפר והעמיק והשאיר פתח שרק כיפת אזוב מפרידה בינו לבין החוץ. זה טווח המאורה. מכישלון להיכנס לכישלון לצאת. ועדיין, עם כל קריאה מתחדדת ההרגשה שהוא מחייך באירוניה. משחק. אני פה מתחרפנת והוא רק משחק. כותב בריחוק קז'ואלי, כמעט בזחיחות. למה אני לא קשובה לטון הזה. אולי מהסיבה הפסיכולוגית הבנאלית; העברה נגדית. הסיפור עצמו נורא, קטסטרופלי, והטון שליו ומתון. ואולי הסיבה אחרת. פרוזאית יותר. אני צריכה מהסיפור הזה משהו, אולי כמו שע' אומר, אוזן עצומה, איזו דו-משמעות איומה, אני צריכה אוזן עצומה מגודל אדם, ואני מוצאת אותה באוזן העצומה, המכוסה, הישנה, של המאורה.
        3/1/14 21:13:

      לא אתרברב ואומר שעשיתי מעשה-עורמה זה בכוונה תחילה,
      זהו רק אחד משיירי נסיונות-נפל רבים שעשיתי בשעת הבנייה,
      אך בסופו של דבר דומני כי רצוי להשאיר חור זה בלי לסתמו.

      איך לא שמתי לב לזה. הפתח-לא-פתח היה כישלון שלו, שהוא הפך למלכודת. מלכודת משונה, שהתחכום שלה אפקטיבי רק עבורו, יש להניח שאף אחד לא יחשוב שהפתח מרמז על קיומו של פתח אחר. כמה מטורף כל זה. הוא מנסה לחפור את המאורה שלו, בדיוק כמו אחד מאויביו הפוטנציאליים, ומגלה חיש מהר את הסלע, נוטש את החור, חופר את המאורה ממקום אחר, שנשאר הכי לא מוגן שיש, ומתייחס לחור הנפל הקודם כאל מעשה עורמה. איש לא שותף לכל הפיתול הזה חוץ ממנו. הוא גאה בחור המדומה כמעשה חללי לגמרי; הפך אותו בראשו מניסיון שנכשל לסוג של הטעיה. יותר מזה, הוא מודד את המאורה באלף פסיעות מהחור הנכשל לחור הממשי, כלומר, הוא השתמש בחור הראשון כנקודת קצה שנייה למאורה. איך להבין את זה.

        1/1/14 22:58:
      הזולת תמיד ייסורים, תמיד נכפה, תמיד מושא כמיהה, גם כשהוא בהישג יד. ותמיד ערוכים לכבודו שני הפתחים, האחד הגלוי שלא מוביל לשום מקום, והאחד סמוי שמוביל לחורבנו של בעל הבית. ועל פניו, אם המאורה היא הכתיבה, המרחב כפול-הנוכחות, הרי היא-היא המקום הנכון, המקום שבו באמת, בלי אשמה, הזולת הוא פנטומי, שבו מותר וצריך שהוא יהיה פנטומי לא צריך להעמיד פנים שמכירים אותו "באמת", לא צריך לשלם את מחיר ההיכרות ההדדית, להישמע לצו הפנטום הנגדי שהוא אתה.
        1/1/14 22:48:
      במישור המיידי, זה דיבור ישיר לקורא. מישהו מאזין לדיבור הזה. כמו הדו"ח, רק בלי נמענים מלוזלזים כמו אנשי האקדמיה. בכל מקרה, עם הקורא הוא עושה בפרק הראשון הזה את כל הריקוד: מסביר, מתבדח, מחזר, מקונן. זאת המכילה של הדיבור. בתוכה הוא מנהל משא ומתן עם נמען אחר, האויב הנסתר, והנה גם איתו הוא עושה אותו מו"מ בדיוק: משאיר לו שני פתחים, מזהיר, מודאג, מייחל, מתכונן, מתלונן. וכל הזמן הזה זו מאורה בבנייה, למעשה. הוא לא מפסיק לבנות אותה, לתחזק.
        30/12/13 19:39:

      אך טועה מי שסבור כי מוג לב אני ורק מתוך מורך לב אני בונה את המאורה.
      כאלף פסיעות מן החור הזה נמצא פתחה האמיתי,
      מכוסה שכבת אזוב שניתן להסירה,
      מובטח ככל שניתן כלל להבטיח משהו בעולמנו זה.

      (ובכל זאת מחשבה, רק כי טורדת, למה שמישהו יחשוב שהוא מוג לב, האם המאורה עלולה להתפרש כביטוי לפחדנות, היא התגלמות החרדה, מסתור מפני המפגש החזיתי עם העולם, ולכן הוא מודיע מיד חגיגית שהפתח האמיתי של המאורה הוא חור שרק אזוב מפריד בינו לבין החוץ, שבזה בא לידי ביטוי האומץ שלו, שמי שימצא את הפתח האמיתי, הוא בפוטנציה סופה של המאורה ובמשתמע סופו שלו עצמו? כלומר, אומר, הפתח שנועד להטעות הוא הפתח הפחדני, אחיזת העיניים של הסלע הקשה, ואילו הפתח האמיתי כולו מזמין, כמעט קוס רך, רק תיפלו פנימה. "אלף פסיעות", זה המון, זה רחוק מאוד, מרחק בלתי נתפס, וזה מסתמא גודל המאורה, מפתח שווא לפתח ממש, אלף פסיעות. "שכבת אזוב שניתן להסיר", מעלה על הדעת פאה, מרבד, לטאטא מתחת לשטיח, אבל יותר מזה מעלה על הדעת תחבושת על פצע, ועוד אזוב יש לו איכויות של ריפוי. אז המאורה היא המחלה.

        30/12/13 19:31:
      אחד הייאושים הגדולים הוא לתפוס שהעמוד הראשון הזה, ואפילו פחות ממנו, כבר מחזיק את הנובלה כולה. הכל נמצא פה, גם הסוף. מכאן זה רק ואריאנטים, שהות, נוכחות, בתוך מאורה שכבר קיימת עד גרגר החול האחרון. מצד הסיפור עצמו זה לא ייאוש, בכלל לא, להפך, יש בזה רחבות ונדיבות עצמית שלא תיאמן, בטח כשחושבים על הפרגמנטים הקצרים, המהודקים, צליפת שוט אחת. רק מצד התבנית זה מייאש: הוכרזה תבנית הבדידות האחרונה, ועכשיו אני מדבר. ואני עוד זוכרת את חוויית הקריאה הקשה, הסלעית, הגיהנומית במובנים רבים, זה סיפור שכולו קבר. אבל הסיבה האמיתית לייאוש קשורה לעצמי, לכיפה אדומה שלי, שמצד הסיפור עצמו אין בית ואין קבר, להפך, נוף מפולש של אפשרויות, אבל מצד עצמי, אמרתי הכל כבר בפרגמנט הראשון.
        30/12/13 09:51:

      "אי-שם, אט-אט, חרש-חרש, עולה האויב ומבקיע דרכו אלי" -


      אולי זה כל הסיפור. לבנות מאורה שהיא מקדש ללבדיות, ובו בזמן היא כמיהה, בור, לנוכחות של אחר, שהוא תמיד אויב, בעצם קיומו כאחר, כמחליף-עצמך, ולכן ככה שני הפתחים, האחר הרמאי, כביכול רמאי, זה שמזמין להיכנס אבל לא מציע אלא אבן סלע קשה אטומה, והאחר אזובי ופריך שממנו אפשר ליפול פנימה. אחד הכניסה אליו תהיה עם ידיים, ולכן תיכשל, השני הכניסה אליו תהיה מקרית, בלי ידיים, ולכן תהרוס הכל. ובמרחב היחידאי - מרחב הדיבור עצמו - האויב האמיתי הוא לא זה שייפול למאורה מלמעלה, הזולת, אלא זה שמבקיע דרכו מלמטה.

        29/12/13 18:37:
      זה כמעט הגיוני, וגם אופטימי, אבל אם זוכרים את הסיפור כולו, דומה שהחרדה רק הולכת וגוברת ככל שהיא הולכת ומתממשת בחומר, בקירות המאורה עצמם. הסיפור נגמר בלי שהיא נפטרת, או נפתרת. עוד לא קראתי לעומק את המאמר ששמת, אבל מה זה "חרדה שקופה וברורה מאליה"? יש בכלל חרדה כזאת?
        29/12/13 13:47:

      ואולי ככה נפטרים מהחרדות, בדחיסת בשר לתוכן. מתי החרדה היא בעיה, גוזלת משאבים ואנרגיה, כפי שטוען פרופסור כהנמן כאן, כשהיא שקופה וברורה מאליה, אז היא גוזלת הכי הרבה אנרגיה, יותר נכון המאמץ להתעלם ולהשעות אותה מהמיינד, ואילו כאשר מתקפים אותה וממלאים בשר היא הופכת לסתם עוד ידיעה שאפשר להעביר למחסן, כלומר לא להיפטר לגמרי, רק לשים אותה בצד ולהשתמש באנרגיה העודפת. במילים אחרות, ק. לא מבקש להיפטר מהחרדה, רק לרכב עליה בשקט.

        28/12/13 21:15:
      אולי זו כאילו השאננות של הכותב, שחושב שאם ילזלז את החרדות ייפטר מהן, בעוד שלמעשה הוא מתקף אותן, דוחס בהן בשר.
        28/12/13 21:13:
      :) טוב שלא הבאת את הקודם, אני מרגישה שעברו קילומטרים רבים רבים של זמן מאז, זה סיפור חדש ואחר לגמרי עכשיו. אני חושבת איך הוא כתב "חיי עומדים בשיאם" בעוד שאת הסיפור הזה כתב על ערש דווי ממש. זה היה כמעט הטקסט האחרון שלו. כאילו המאורה היא הקבר. בונה את בית-החיים, בהפוכה. ועל שני הצדדים שציינת, בין החרדה לשבעות הרצון, הוא אומר - "חשבונות מייגעים הם אלה, ופעמים אין כל טעם להמשיך ולחשב חשבונות זולת עצם ההנאה שנהנה השכל השנון מעצמו". שזה המשפט שדקר לי את העין הפעם. בין החור הכוזב לחור הממשי, בין החור שנועד להטעות, שאם חופרים בו מגיעים לאבן סלע קשה, לחור הרך, שאם חופרים בו נופלים, צוללים אל קברו - המחשבות הן שעשועי מוח מיותרים, סוג של משחק שח עם עצמך, אלא שאנחנו כבר יודעים שהמשחק הזה יוליד את הרחש.
        28/12/13 18:01:
      ואפילו עכשיו, שחיי עומדים בשיאם, אין לי שעה אחת של מנוחת נפש מלאה. - כמה נוגע ללב ומצחיק, על מה הוא מתלונן בעצם, על התקווה שהופרכה, ההבטחה לעתיד שכאשר יגיע לשיא חייו יזכה סוף סוף במנוחה, כי השיא הוא עצירת התנועה בסוף העליה ולפני הירידה, והנה גם בשיא אין מנוחה.
        28/12/13 17:53:
      ראשית תענוג לקרוא שוב את הפתיחה הזו, היא עדיין רעננה וטריה כמו בפעם הראשונה, הלכתי לקרא את הגרסה הראשונה שלך, וגם חשבתי להעתיק לכאן, אבל התמונה גדולה מדי והטקסט נשאר בחוץ, ההבדל העקרי שכאן חלקת לפסקאות והקריאה בהירה יותר, אולי בגלל השורות הארוכות יותר. הפעם גם שמתי לב שהכישרון שלו היה בהצגת שני הצדדים ללא אפליה, את החרד והשבע רצון, מעין ריקוד מצד לצד במעמקי הנוירוזה, ככה הווא יצר את הדיבור הגדול הזה.
        28/12/13 14:36:
      הפעם באתי אליו מהכיוון ההפוך. אחרי שיעור על חרדת הסירוס הפרוידיאנית, ועל הדיבור הפמיניסטי הנגדי, שטוען, איכשהו, שכל הסירוס הזה הוא סיפור גברי-פטריארכלי שתלטני, שהוא כמעט סוג של קנאת-פות, כי מה היא חרדת הסירוס אם לא דיבור כולו סביב האין, החסר, הזין שאיננו, החור, ומכאן אלף מחשבות על שאלת החור, החור שהוא פה, החור שהוא דיבור, לעומת הדיבור שהוא פאלוס, משמע תותב-זין, הזין המילולי, המטאפורי, ואם יש דיבור שהוא הדיבור של החור הטבעי, הקוס, במובן המטאפורי כמובן, ואם חור כשלעצמו הוא באמת "חור", כלומר, כדי להגדיר אותו כ"חור" יש לקחת כנתון ראשוני את מה שחסר בו, או שאולי בלי הלזלוז החור הוא לא חור, אלא מקום, פשוט מקום, שלאו דווקא מחכה למילוי או חדירה, וזה בלי לקחת בחשבון את כל החורים האחרים, פי הטבעת, הפה, ומוזר שעל הנחיריים והאוזניים לא מדברים, אבל על העיניים כן, שהם חורים ממולאים בחומר צמיגי ופגיע ומעורר חרדת-עקירה, שהיא לטענת פרויד גלגול של חרדת הסירוס, עידון שלה, וככה וככה בלי סוף מחשבות משתגעות מסביב לחורים שאינם חורים, החורים שתובעים אוטונומיה, חור שהוא שפע, עולם שהוא כולו רק חור, ולכן אינו "חור", נזכרתי בבת אחת בחור של קפקא, המאורה בעלת שני החורים, החור המדומה, החור שנועד להטעות את האויב הפוטנציאלי, והחור שהוא הכניסה האמיתית, שהא גם פתח מילוט וגם נקודת התורפה, והוא מכוסה אזוב רך כדי להסתוות לרק "מקום", מקום סתמי שעוברים על פניו בלי לעצור, ואם כל ה"מאורה" הזאת היא לא רק דיבור על עצם הדיבור, הדיבור ההסוואתי לעומת הדיבור האזובי, והתחשק לי לחזור אליו באצבעות, לכתוב אותו מחדש עכשיו, לראות מה נהיה, ועד שסיימתי להעתיק כבר אמרתי הכל, כלומר עצם ההעתקה מלה מלה, פסיק פסיק, כבר ייתרה את כל השאר, עד שבאת, כן. :)
        28/12/13 11:21:
      וואלה, חזרת למקורות, איזו הפתעה, בטעות קפצתי לבקר, היה רשום אצלי שהמקום ריק.

      פרופיל

      ק'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין