בפעם הקודמת שהייתי בשדה התעופה הזה הכול היה בסדר. הייתה לי משפחה, היה לי בית, הייתה לי עבודה וקריירה ברורה ומבטיחה, היו לי חברים ידועים ומוכרים: שלי, שלו, של שנינו. בפעם הקודמת שהייתי בשדה התעופה הזה הייתי מוכרת לעצמי: עניינית, ממוקדת, תכליתית. מתוקתקת. כל שוק הבשר הזה היה זר לי לגמרי. הכרתי את תל אביב של שעות היום ושעות הערב המוקדמות, בלבד. לא היכרתי את הלילה. עוד לא ידעתי מה שאני יודעת היום. בפעם הקודמת שהייתי בשדה התעופה הזה צעדתי, כרגיל, כמו כל שבועיים-שלושה, לבושה בחליפת העבודה עם תיק עבודה בלבד ביד, בשעת בוקר מוקדמת, אחרי טיסת לילה מייגעת שאליה הגעתי היישר מהמשרד אחרי יום עבודה מתיש. בפעם הקודמת, חיכה לי מישהו באולם הנכנסים והביא אותי הביתה.

שדה התעופה הזה זר לי לגמרי עכשיו. אני רואה הכול דרך מסך. הכול זז בסלואו מושן. האוויר צמיג ואני מפלסת את דרכי דרכו במאמץ. בחליפת העבודה המגוהצת, עם תיק עבודה בלבד ביד, כרגיל. בכלל לא כרגיל. תיק העבודה מרגיש לי מוזר. הוא לא שייך אלי. תכולתו, שהייתה כל עולמי בפעם הקודמת שהייתי בשדה התעופה הזה, זרה לי לגמרי. אין לי שום עניין בניירות האלה ובתוכנם. אני עוברת את כל התורים כמו בובה ממוכנת. הבדיקה האחרונה הסתיימה ואני באולם ההמתנה לטיסה. כמו תמיד, אני מגיעה אחרונה. מתעבת שדות תעופה וטיסות. נכנסת לאולם שבו אנשים רצים כאחוזי אמוק מחנות לחנות ומעמיסים על עצמם מותגים שאינם זקוקים להם. אבל לי יש הרגלים קבועים. אני קונה עיתון ומיץ תפוזים וקפה, ומניחה אותם על הדוכן שלאורך הזכוכית שממנה אפשר להשקיף על המטוסים.

בלי שום אזהרה, הדמעות מציפות את עיניי. קולחות. אין שום אפשרות לעצור אותן. מהעיניים, מהאף, על כל הלחיים, זולגות על המקטורן, מטפטפות על המכנסיים. בדידות כזו אי אפשר בכלל לתאר. אני מקנחת את האף, מוחה את הלחיים, המפית כבר רטובה לגמרי ואני לוקחת עוד אחת. לא מסוגלת להחזיק את כוס המיץ ביד הרועדת. לוקחת חבילת מפיות, משאירה על הדוכן את שתי הכוסות המלאות והעיתון. בצעדים מהירים ניגשת אל הדוכן שמוכר משקפי שמש. סוקרת במבט מהיר. לא מכירה את המותגים: תמיד קניתי משקפי שמש זולים בחנות הקטנה שבאלנבי מול השוק. אני קוראת לזבנית ומבקשת משקפי שמש כהים. הכהים ביותר שיש לך, בבקשה. כן, אני בטוחה שהן מקסימות, תודה, באמת, כן, כן. לא, לא צריך למדוד זוג אחר. זה הכהה ביותר שיש לך? אם כן, זה בסדר. אני לוקחת. כן, תודה, הקופסה הזאת תתאים. אהה. לא, זה לא למתנה. לא, אל תארזי, אני זקוקה להן עכשיו. כרטיס אשראי. לא מתבוננת בסכום. חותמת. מרכיבה. הקופסה הממותגת בתיק העבודה הזר. איש לא נגע במיץ שלי.

... אתה מבין, בגלל זה יש לי משקפי שמש ממותגות כאלה.