כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    סיכום 2013 - סרטי השנה של תרבות רעה

    3 תגובות   יום שני, 30/12/13, 12:03

    זהו, שנת 2013 מגיעה לסיומה ממש בעוד רגע. זו הייתה שנה מאוד הפכפכה, שזגזגה במהירות מסחררת בין טוב ורע, בין אושר ועצב. זו הייתה שנה שלא תמיד הייתי מאה אחוז עבור הבלוג, או אפילו לא שישים אחוז, וזה זה חבל לי. זו הייתה שנה בה הבנתי סופית כמה הטעם הקולנועי שלי רחוק מהמיינסטרים וכמה, האמת, לא ממש משנה לי מה יגידו עליי. אז אהבתי את "עלובי החיים". מאוד. אז מה? אז הגיע הזמן לסכם את שנת 2013 בקולנוע. 

     

    10.  "סוף העולם"

    וזה הרגע בו אני מכפף במקצת את החוקים. "סוף העולם" אמנם לא הוקרן מסחרית בארץ בשנת 2013, וזה כנראה החטא הכי גדול שמפיצינו עשו השנה, אך בעיניי הרשימה הזו לא תהייה שלמה מבלי סרטו המבריק של הגאון אדגר רייט. רייט ממזמן הפך את עצמו לאחד מן הבמאים הנערצים עליי ביותר, בחור בריטי שמביים קומדיות מבריקות כמו שאף אחד אחר לא יודע, שמייצר סרט מעולה אחרי סרט מעולה  כבר שנים, מבלי לאכזב. "סוף העולם" הוא הסרט הסוגר את הטרילוגיה הלא רשמית שלו ושל סיימון פג, טרילוגיה שהחלה עם "מת על המתים" (האהוב עליי ביותר), המשיכה עם "שוטרים לוהטים" ונגמרת בסרט לעיל. בכל אחד מן הסרטים האלו לוקחים רייט ופג ז'אנר מאוס כלשהו (זומבים, שוטרים והפעם חייזרים/סוף העולם) ועושים ממנו סאטירה מבריקה שבאמצעה סיפור אודות חברות טהורה. וגם הפעם, רייט לא מאכזב ותופס פנימה נוספת, גדולה הרבה יותר, בליבי. 

     

    9. "אנה קרנינה" 

    מאז שראיתי את סרטו של ג'ו רייט בינואר אני לא מצליח להוציא אותו מראשי. זהו עיבוד נוסף לספרו המפורסם של לב טולסטוי, וככזה לא ציפיתי ממנו לרבות. אך ג'ו רייט הצליח להפתיע אותי עם סרט מרהיב ומרגש שלא נחלש ולא במעט בכל צפייה, אלא אף מתחזק. רייט מביים את הסרט בססגוניות מרהיבת חושים ומסנוורת עם סרטים מרשימים וצבעוניים שעשויים ביד אמן ומעברים מבריקים בין סצינות המתרחשות כאילו על במה לאלו המתרחשות בחוץ, ב"עולם האמיתי". קשה להסביר עד כמה "אנה קרנינה" הוא סרט מרהיב ויפה, ולמזלו זה לא כל מה שיש לו להציע. רייט הבמאי מגובה בתסריט מפעים של טום סטופארד ובשחקנים שאני בדרך כלל לא אוהב, שמצליחים להפתיע עם תצוגות משחק לא רעות בכלל.  

     

    8. "רק אלוהים סולח" 

     

    פה אני עובר על החוקים לגמרי. את "רק אלוהים סולח" אני מכניס לרשימה כמה חודשים אחרי שזו פורסמה ולמרות שלאף אחד כבר לא אכפת. אבל לפני פרסום הרשימה צפיתי בסרטו מטמטם החושים של ניקולס וינדינג רפן רק פעם אחת, שלגמרי לא הספיקה לי. לאחרונה צפיתי בו שוב והבנתי שזה יהיה ממש על גבול החטא לא להכניס אותו לרשימת סרטי השנה. שנתיים אחרי "דרייב" המופתי, רפן וגוסלינג עושים זאת שוב עם סרט שהוא פאר של קולנוע מסוג אחר, קולנוע עצמתי, מפחיד, מרהיב ומסוגנן עד כדי כאב. 

     

    ''

     

    7. "פרנסס הא" 

    כמה כיף היה ללכת לקולנוע באחר הצהריים אחד ולמצוא את האוצר הקולנועי הזה. סרט קטן, עצמאי, שקט, שלכאורה לא קורה בו הרבה, בשחור לבן, בלי שחקנים מוכרים ממש, אבל אוצר. פשוט אוצר. נוח באומבך, במאי אינדי נפלא, כתב יחד עם גרטה גרוויג, שגם מככבת בסרט בתפקיד הראשי, תסריט קטן ואינטימי אודות בחורה מבולבלת בניו-יורק של ימינו, שרוצה להיות רקדנית, אבל לא ממש הולך לה, שרוצה שהכל יהיה בסדר עם בן זוגה, אבל לא ממש הולך לה ושרוצה להישאר לגור עם חברתה הטובה ביותר סופי לנצח, אבל לא ממש הולך לה. הדברים לא ממש עובדים לפרנסס ולאורך הסרט הקטן, אל הכה גדול הזה, היא עוברת בין חבורות, אנשים, מקומות ועבודות, בניסיון למצוא את עצמה. וכך הסרט, מבכוון או לא במכוון, הופך למראה של דור שלם. דור של צעירים מבולבלים שמחפשים את עצמם. 

     

    6. "כוח משיכה" 

    כמה כיף לחזות באירוע קולנועי חדשני ופורץ גבולות. ככה הרגשתי בעת הצפייה ב"כוח משיכה", שאני חוזה בסרט שהוא קודם כל מצוין, אבל גם שישנה משהו בקולנוע. אלפונסו קוארון המדהים, שמתחיל לגבש לעצמו חזות של מאסטר קולנועי מן המעלה הראשונה, חוזר אחרי שבע שנות היעדרות מאז סרטו המופתי האחרון ("הילדים של מחר"), אבל וואו, היה שווה לחכות. איזו תצוגת כוח של קולנוע בשיא הדרו, אילו צילומים מורכבים ומסחררי חושים, ארוכים ועשויים למופת. הסרט הזה הוא שילוב מושלם בין במאי חדשני ומבריק וצלם חדשני ומבריק שבעיניהם רואים רק איך אפשר לקחת את הקולנוע קדימה, אך להפוך אותו למעניין ומסעיר עוד יותר. וגם חתיכת סיפור הישרדות מדהים וסנדרה בולוק אחת, שהפתיעה אותי לגמרי עם תצוגת משחק מדהימה. 

     

    5. "מי מפחד מהזאב הרע" 

    סרט ישראלי או לא, דובר עברית או לא, זה לא משנה. "מי מפחד מהזאב הרע" הוא פשוט סרט גדול, בכל שפה. הנה, ראו את ההצלחה העצומה שלו בזירה הבינלאומית. אהרון קשלס ונבות פפושדו עשו את הבלתי אפשרי עם סרט הבכורה שלהם, "כלבת", שיהיה סרט הז'אנר הישראלי הראשון. ואחרי שהם הראו לכולם שזה אפשרי, הם הלכו ועשו עוד אחד, רק טוב וגדול הרבה יותר. השניים טוו תסריט מורט עצבים שהולך יד ביד עם הומור שחור מבריק ועל זה הלבישו פסקול מרעיד, צילומים מרהיבים ועבודת איפור שכזו עוד לא נראתה במחוזותינו, והכל מבוים ביד בטוחה של שני חבר'ה שיודעים את העבודה. וזה מבלי להגיד מילה אחת על צחי גראד, רותם קינן ודבל'ה גליקמן והמבער. את מבחן האש עשיתם כבר?  

     

    ''

     

    4. "צל הימים"

    בביקורת שפרסמתי אודות הסרט כתבתי שזה מישל גונדרי כמו שאני הכי אוהב אותו. ואני עומד מאחורי המשפט הזה, מכיוון ש"צל הימים" הוא מנה מרוכזת ומופלאה של גונדרי עם כל המאפיינים שהופכים את הקולנוע של הבמאי הצרפתי המטורלל הזה לאחד מן המעניינים והטובים ביותר. קולנוע מלא בהמצאות ויזואליות מבריקות ונהדרות, דמויות מעט אוטיסטיות בהתנהגות שלהן וסיפור אהבה מאוד מוזר, אבל גם גדול מאוד. גודנדרי מתבסס הפעם על ספרו של בוריס יאן ומוציא ממנו מטעמים והופך אותו ליצירה קולנועית פנטסטית שמזגזגת בין אושר גדול לעצב רב. סמי יצירת מופת גונדרית ומופלאה שהפכה את השנה הזו לקצת יותר טובה. 

     

    3. "אסירים" 

    איכשהו, למשך שבועות ארוכים, הצליח הסרט הזה לעוף לי מתחת לרדאר. בסופו של דבר חבר טוב שלי גרר אותי לראות את הסרט, ועף לי המוח. לא ידעתי כיצד לאכול את הסרט הזה. מספר ימים אחר-כך חזרתי וצפיתי בסרט הזה בשנית והבנתי שמדובר בסרט האמריקאי הגדול של השנה, לא פחות, וסרט, שלמרות שהפחיד וצמרר אותי עד דמעות, ארצה לחזור ולחקור אותו שוב ושוב. ארון גוזיקובסקי טווה תסריט מפעים ומפואר, מלא בטוויסטים ורגעים גדולים, שלא מתפשר ולא מפחד. דניס וילנב הקנדי מביים את התסריט באפלוליות רבה ועם הברקה אחרי הברקה והרבה מאוד ביטחון. יו ג'קמן מוכיח לי פעם נוספת למה הוא אחד מן השחקנים האהובים עליי עם הופעה ראוית אוסקר ולצידו מצליחים להתבלט ג'ייק ג'ילנהול, פול דנו ומליסה לאו הנהדרים. סרט ענק.  

     

    2. "מנועים קדושים" 

    מה זה היה? רגע, מה?! וואו, המוח שלי התעופף אל מחוץ לאטמוספירה! מה? אין לי מושג איך להגיב לזה. כמעט שנה עברה, ועדיין אין לי מושג איך להגיב לזה. איך להגיב לניסוי הקולנועי האוונגרדי והשאפתני הזה. לפעמים כשאני צופה בסרט אני חושב שיש לי מעין הארה לגבי מה הולך שם, אבל אז אני מבין שאני טועה. ואז שוב אני חושב שהצלחתי להבין מה לאו קראקס הגאון מנסה להגיד לי, על העולם, על הקולנוע ועל האנושות, אבל אז הוא מראה לי עד כמה טעיתי. זה סרט שצריך לתת לו לשטוף אותך, לעטוף אותך בקולנוע מן הסוג הניסיוני והמדהים ביותר. תנסו לחפש את המשמעות אם תרצו, אבל אני כמעט בטוח שאין כזו. בכל פעם שאני חוזר לצפות ביצירת המופת של לאו קראקס הוא בועט את מוחי הרחק הרחק ושוטף את ראשי החלול במראות סוחפים ומרהיבים ובכוח קולנועי שאין שני לו.  

     

    ''

     

    1. "כחול הוא הצבע החם ביותר" / "כנס העתידנים" 

    כן, כן. תקראו לי פחדן, לא החלטי. מה שתרצו. אבל האמת היא, כשהגעתי אל רגע האמת, לא הצלחתי לבחור בין שתי יצירות המופת האלו. שניהם סרטים שנכנסו לי כל-כך עמוק אל הלב והמוח ומאז הצפייה בהם לא עוזבים, מדי פעם גורמים לי לבכות בעת אני נזכר בהם או להתרגש מן מראות שתוקפים אותי מהם. "כחול הוא הצבע החם ביותר" הוא סרטו זוכה דקל הזהב של עבדלטיף קשיש, שהתקבל בעין רעה מאוד בארץ, ושאותי תפס לא מוכן וסחף אותי לתוכו. זהו אפוס אינטימי אודות התבגרות, ראשוניות ואהבה, שהרעיד אותי לגמרי ורגש אותי בצורה בלתי רגילה. קשיש הופך אותנו, הצופים, לחברים הטובים והקרובים ביותר של הגיבורה שלו, אדל, בכך שלארוך שלוש השעות בהן רץ הסרט הוא מראה לנו כל אספקט שלה מקרוב ובאופן מדויק עד כאב, כך שבסוף הסרט, אני, לפחות, הרגשתי כמו הכרתי את אדל כל חיי. ואיזו תצוגת משחק גדולה מהחיים נתנה לנו אדל אקסרקופולוס. "כנס העתידנים" הוא סרטו החדש של ארי פולמן, סרט שהופק בכמה מדינות במקביל, שמאחוריו עומד צוות ישראלי אך הוא דובר אנגלית ומשחקים בו שחקנים אמריקאיים, סרט שהוא חציו אנימצה וחציו לייב אקשן. יצירה שאפתנית שלא ראיתי כמותה השנה, או בשנים האחרונות בקולנוע. יצירה שעוד תתגלה כחשובה ופורצת דרך וכזו שיכולה לשנות את האופן שאנשים מסוימים מסתכלים על קולנוע, כמו שקצת קרה לי בעת הצפייה הראשונה ביצירה המפוארת וגאונית הזו. זה שלא יכול להיות שום דבר אחר מאשר סרט השנה בשנה בה הוא יוצא או סרט העשור בעשור בו הוא יוצא. והמשפט הזה רלוונטי לשני הסרטים. 

     

    ציון לשבח ל: 

    "אהבה", "שש פעמים", "הנוער", "פסיפיק רים", "גטסבי הגדול", "עלובי החיים", "חלום אמריקאי" (ביקורת ביומיים הקרובים), "לינקולן", "כוננות עם שחר", "יסמין הכחולה", "העולם ע"פ דנקן". 

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/2/14 16:51:
      אפשר וגם אפשר להכניס אותם. הם יצאו אצלנו, בישראל, ב-2013. איפה שהם יצאו בשאר העולם לא משנה, משנה מתי הם יצאו פה. תודה רבה, אני שמח לשמוע.
        16/2/14 02:27:
      עוד לא צפיתי ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" מכיוון שאין לי אפשרות כזו, אך צפיתי בכנס העתידנים והוא סרט נפלא. את המקום בתוך היער ואנה קארנינה לא אהבתי, יומרניים מידי לטעמי. כל השאר אכן סרטים מעולים, כח משיכה וכנס העתידנים בהחלט הסרטים הטובים ביותר שיצאו השנה. מסכים עם כל מילה. אגב, אני יודע שזה מעצבן, אבל חשוב לדייק אילו סרטים יצאו השנה ואילו שנה שעברה. גם אני נורא רציתי בסיכום שלי להכניס את "מנועים" ואת "כוננות עם שחר "אהבה" ועוד לרשימה, אבל טכנית זה לא אפשרי, עם כל האהבה. אגב, אני כמעט בטוח שהגבתי פה בעבר. טוב, אני והזכרון שלי. סיכום לא רע בכלל, נקווה לטוב בשנה הבאה.

      ארכיון

      פרופיל

      ריצ'ארד.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין