דרכו של שר החינוך רצופה בכוונות טובות: הוא מבקש להיות זה שישפיע ויזכר בליבם של ההורים כמיטיבם ומושיעם מידי המורים מחד, ומעידך זה שימתג מחדש את הדימוי של המורה בעיניהם.

נהנתנות המורים מחופשה של חודשיים כבר טופלה בתחילת הדרך וכך גם מבחני המיצ"ב שהמורים ודאי המציאו לעצמם, גם היא מטופלת. ומה על בחינות הבגרות? גם זה כבר בטיפול. ודרכי ההוראות המיושנות של מורים (לא של בתי הספר שבחלקם הגדול אין ציוד תקין)? גם זה בטיפול. עזבו את המהות, התוכן, העיקר הצורה, אופן ההוראה, קיצור החופשה. ומה עכשיו? אסיפות ההורים.

כוונותיו של השר הן לבוא ולהושיע שוב את ההורים, מידי המורים, ולעשות שינוי רדיקלי! ומה הוא? עתה יהיו צדק, נינוחות, ועדנה בידי מורות מחוייכות, ששמות את הילד במרכז. לא עוד מורות קפוצות פנים וגליונות ציונים לא רלוונטיים. לא עוד הישגים חסרי משמעות. לא עוד תכנים מיותרים. עתה המורות יפגשו כל הורה לרבע שעה תמימה. כן. רבע שעה שתושיע את מערכת החינוך מכל הקלקולים מידיהם של מורים עצלנים או מורות חמוצות. שבע וחצי שעות לפחות יוקדשו עתה לפגישות הורים בכיתה ממוצעת של 30 תלמידים למחצית. מתי? בזמנו הפרטי של המורה ובסרט נע של רבע שעה ולא של חמש דקות. זהו שינוי מן היסוד ובא לציון גואל.

וכיצד הגה כבוד השר את התכנית המהפכנית? הוא מצותת לשיחות בין אנשים, הוא אוזן קשבת של קרובים, מכרים שכנים ומשפחה. הוא מכיר ויודע את השטח. יודע צדיק נפש בהמתו. מקשיב ומיד מגבש דרכי פעולה אקטיביות.

שתי תגובות של הורים מביא כבוד השר והנה נתגלתה הדיכוטומיה המניעה את העולם: ישנם שני טיפוסי מורים -  מחד אלו שיושבים חמורי סבר ומשליכים לעבר ההורה גליון ציונים שאותו ההורה כמובן מכיר, כי הרי כל ההורים עוקבים באדיקות אחר הישגיה העוללים. ואז, אחרי נזיפות מושלכים ההורה וילדו מן החדר כלאחר יד כי הרשימה ארוכה ויש 30-40 תלמידים בכיתה (גם זהו כנראה רעיון עיוולת ורוע של מורים לדחוף לכיתה אחת כל כך הרבה תלמידים).

ומנגד, מורים נינוחים, מחוייכים, שמוצאים כמובן רק באסיפת ההורים זמן לשאול את הילד איך הוא מרגיש? ומה שלומו? ומה מפריע לו?

ובכן, כבוד השר, עוד קולות מן השטח שאולי טרם שמעת: יש מורים שמדברים עם התלמידים שלהם כדבר שבשגרה. יש מורים שיודעים מה שלום תלמידיהם? איך הם מרגישים? וכיצד הם מרגישים בכיתה ולגבי הישגיהם?! יש מורים שאולי העייפות מכריעה אותם אחרי שביום הם מלמדים ואחר-הצהריים והלילה, ובסופי שבוע בודקים עבודות ומבחנים ומכינים מערכי הוראה, ואולי הם יראו מעט מותשים אחרי 12-13 שעות רצופות בבית הספר. לא כולם מזלזלים בעבודתם, בתלמידים ובהורים.

וכבוד השר... הורים ספורים ביותר עוקבים אחרי גליונות הציונים של ילדיהם. לחלקם הגדול אין מושג וחלקם האחר לא יודע להשתמש במחשב, או אין לו זמן לכך ובמקרים חמורים יותר – גם לא, עניין. חלק מן ההורים מגיעים חסרי סבלנות, עייפים אחרי יום עבודה, מחוברים לטלפון הנייד והדבר האחרון שהם רוצים זה להתקע רבע שעה תמימה מול מורה.

וכבוד השר, גם למורים יש זמן פרטי, משפחה, ילדים. או פעם היה. והמיתוג של החוויה פוסח על חלקם בתוך סביבת עבודה מיושנת, חסרת אסתטיקה ומשאבים, רועשת ודחוסה, סביבה שעוסקת רבות בצורה ולא בתוכן.

השאלה, אם יש צורך אמיתי להציל את ההורים והתלמידים כאחד מהמורות המאותגרות שלא יודעות איך לעבוד? שצריך ללמד אותן מה לעשות ואיך? כי ודאי אף מורה, לא העלתה בדעתה שיש ילדים הזקוקים ליותר זמן מאשר ילדים אחרים. ולא הקדישה לילד 15 דקות שיחה בשעה שהיה זקוק לכך. רק אתה כבוד השר, תלמד אותה איך לעבוד.

אם זה מה שחושב כבוד השר על המורות והמורים? מה הפלא שחשוב נורא למתג את החוויה להורים. כי איך מוכרים להורים את האמת? אז זהו שלא. מאכילים גם אותם במה שהם לכאורה רוצים לשמוע. כי גם ההורים כנראה, לדעת השר, מחפשים חוויה פלקטית, שלא עוסקת במהות, אלא בצורה. כן. 15 דקות תמימות זמן איכות ומערכת החינוך תעבור שדרוג. צריך להתחיל בקטן, לא? חוק פרקינסון עובד גם כאן.