סופשבוע בכרך
בשבת האחרונה (שלשום) נסענו אחה"צ אחי, הוריי ואני לבקר אצל אחותי ומשפחתה, סוג של מסורת משפחתית כזו הנהוגה אצלנו אחת לשבועיים-שלושה בסופי שבוע. בתשע בערב מתקשרת אלי חברתי הטובה מאחד ממועדוני ההופעות התל אביביים ומזמינה אותי להופעה. " עיזבי, אין לי ראש לכוכים אפלים ואפופי עשן ", אני מלינה בתרעומת. " מה קרה לך, חן ! איפה את חיה, כבר הרבה זמן שאסור לעשן בהופעות ! בלי תירוצים, כבדה אחת, אני לא שואלת אותך, את באה וזהו. אני מודיעה להם לרשום את השם שלך בכניסה ".
איזה בושות, אני כ"כ לא בעניינים מרוב ששנים חלפו מאז שהייתי בהופעה חיה, שלא היה לי מושג שהסיגריות שם הן מחוץ לתחום. בתקופה שעוד נהגתי לפקוד הופעות במועדוני לילה היה הרבה עשן מחניק ומסריח, אני זוכרת ימים אחרים בזמנו כנערה מתבגרת, כשמועדון ה"לוגוס" המיתולוגי בנחלת בניימין עדיין היה קיים, הייתי שם בת בית. כאמור התקדמנו מאז, יפה מאד. אוקי, אני מתרצה, מה איכפת לי לקפוץ, הרי במילא אני לא משלמת, מקסימום אחתוך משם למיטתי כלעומת שבאתי.
אני מנתקת ודוחקת בהוריי לצאת לדרך כדי שאספיק לעבור בדירתי להחליף בגדים. למזלי הכבישים פתוחים, השעון מראה עשר וארבעים בשנייה שאני מוצאת חנייה מדוגמת מיידית ובקלות. אני טסה אל הכניסה למוזמנים מחשש שהתחילו בלעדיי, שם מקדמת אותי עלמה צעירה שאינה מוצאת אותי ברשימות שלה כאשר אני אומרת לה את שמי המלא. " חברה שלי מחכה לי בפנים" , אני טוענת בנימה אסרטיבית חסרת סבלנות ומציינת שהיא אורחת מוזמנת של XXXXX , אחד הנגנים. " ההופעה עדיין לא החלה" , היא מנחשת אותי. " את בטוחה שהיא אמרה לנו את שמך ? אולי את ה –plus one שלה ? " היא מציעה בנועם ומחייכת אלי בחביבות מרגיעה. " יכול להיות באמת שאני רשומה בתור ה*פלאס וו'אן* שלה", אני משיבה לה בטון מרוכך יותר ונוקבת בשמה המלא של חברתי הטובה. מסתבר שאכן כן, ובעודי מהרהרת כמה נעים לפעמים להיות במעמד של "פלוס אחת" , תוך שניות ספורות הדורמן מפלס לי את הדרך ואני כבר בפנים.
הם טרם עלו לבמה אבל ההמולה בשיאה ומחרישת אוזניים, חברה שלי לא עונה להודעות הטקסט או לשיחות הטלפון ממני, בפנים המקום הומה באנשים, ואני מסתובבת אנה ואנה רבע שעה בחיפושים קדחתניים למצוא אותה, עד שעולה לי רעיון שהיא בטח תתמקם בדיוק מול הבמה, על המדרגה, כי היא אוהבת לבלוט ולהיות סמוך למרכז העניינים. האינטואיציה שלי שוב מוכיחה את עצמה, צדקתי : אני משגרת לעברה חיוך בסיפוק כשהעיניים שלנו מצטלבות.
רשמית היה כתוב תשע וחצי, אבל הם התחילו אחרי אחת עשרה. תהרגו אותי, בחיי שאני לא מבינה את ההיגיון של האיחורים המופרזים הללו, הייתי משתגעת אם הייתי צריכה לחכות את הזמן הזה בפנים. "מזל שהגעתי עכשיו", אני מפטירה לחברתי כשהם סוף סוף מתחילים לנגן כעבור עשר דקות. מזמן לא נהניתי ככה, היתה הופעה יוצאת מן הכלל - מוסיקה מצויינת, סאונד מושלם, רקדנו ללא הפסקה, האווירה היתה מחשמלת, הקהל היה משולהב, הזמר הראשי אירח מגוון זמרים וזמרות שהם חברים שלו, חלקם ידועים מאד. לקראת סיום ההופעה אפילו היה איזה בונוס מפתיע כאשר הוא אירח שלישיית בנות אלמונית (בינתיים) שהוא וההרכב שלו מפיקים להן אלבום חדש שטרם יצא : הן שרות בתימנית לצלילים אלקטרונים של מוסיקה עכשווית עם השפעות אתניות, שילוב שהזכיר לי מאד את האלבום הבינלאומי שזכה להצלחה אדירה ברחבי העולם, והופק בזמנו לעפרה חזה ז"ל ספק באנגלית ספק בתימנית מהולה בקורט עברית : זוכרים את "אם ננעלו", "גלבי" וכל היתר ? אז בסגנון הזה, רק יותר איכותי, מתוחכם ומושקע מבחינת העיבודים וכלי הנגינה. אני מנחשת שגם סטייל מוסיקת עולם בפרויקט של עידן רייכל עם הקהילה האתיופית בארץ היווה השראה. תזכרו איפה קראתם על השלישייה הייחודית הזו לראשונה, ממש כאן אצלי בבלוג, כי אני משוכנעת שעוד נשמע עליהן יום אחד. אין לי ספק שהן תהיינה להיט רותח בתעשיית המוסיקה שלנו, ויש סיכוי סביר להניח שגם בחו"ל.
הקהל הורכב בעיקר מחבר'ה צעירים, תיכוניסטים וחיילים ברובם, אבל לנו זה ממש לא הזיז, להיפך, האנרגיות הרעננות שלהם הפיחו בשתינו נוסטלגיה מתוקה מהעבר, היו זמנים שגם אנחנו היינו פוחזות כמותם (היא יותר, אני הרבה פחות), כך שזה הרגיש טוב להתערבב ולהיטמע ביניהם, להידבק ולשאוב השראה מהרוח החיה שהם הפיצו לעברנו. תיכוניסט חצוף אחד הדליק סיגריה (פעמיים!) במהלך ההופעה, למרות שאסור, ועם המזל שלי הוא עמד לפניי, ניצב ממש סנטימטר ממני , אבל לבד מכך - לא נרשמו תקריות מכעיסות אחרות, וחוצמזה שהם נתנו שואו מעל שעתיים (!) ברציפות . כל הכבוד , אני הכי מעריכה אמנים שנותנים את הנשמה שלהם ככה מכל הלב, פשוט תענוג.
בתום ההופעה, בדרך לאוטו נתקלתי באיזה בחור יפה-עיניים שהתחשק לי לשאול אותו אם הוא רוצה להתנשק איתי, ובמקום זאת עידנתי את המשאלה הספונטנית שעלתה לי בראש כשאני מצנזרת אותה ובקול רם מבררת איתו בנונשלנטיות אם הוא מכיר איזה בר מומלץ בסביבה, כאילו היינו מכרים ותיקים ולא שני זרים באמצע הרחוב. הוא מחייך במבוכה קלה, ממלמל משהו כללי בביישנות ולא ממשיך לגלגל את השיחה לכיוונים שקיוויתי. אני מצידי יזמתי, עכשיו תורו. או שהוא לא מבין את הרמז או שאני לא מוצאת חן בעיניו, בכל אופן בסוף כלום לא יוצא מהאינטראקציה הקצרצרה הזו בינינו, ואנחנו ממשיכות משם לפלורנטין, לסיבוב ברים חטוף, חמש-שש דקות בכל אחד מהם, קצת רוקדות על הרחבה הקטנה במועדוני לילה אינטימיים שיש בהם מוסיקה ודי ג'יי, אבל מסתלקות חיש קל ועוברות הלאה, ככה באיזה שישה או שמונה מקומות, אני כבר לא זוכרת. זה היה קצבי ודינמי, לא נשארנו לשבת או לשתות משהו, רק נכנסנו להתבונן באנשים ולספוג את האווירה. שתיים ומשהו בלילה ומתחם פלורנטין תוסס ושוקק תנועה ערה, כל המקומות עמוסים לעייפה בבליינים וציפורי לילה.
בסוף אנחנו מקנחות בגלידה אלוהית עשויה בעבודת יד עם טעמים עשירים שלא מהעולם הזה בגלידריית בוטיק שמיימית הממוקמת בפינת הרחוב, יושבות בחוץ בצינת הלילה, מביטות על העוברים ושבים. הקיפאון של הגלידה המחליקה בגרון תואם להפליא את זה השורר בחוץ בשלוש לפנות בוקר, למעשה בפועל יום השבת חלף, סוף השבוע עבר ואנחנו מצויים בתחילת יום ראשון. אני כל כך אוהבת חורף, אלוהים, את ריח הגשם הטרי המרנין שמנקה ורוחץ את הרחובות, ממריץ את הנפש ואת האיברים בגוף, נוסך בי שלווה שלא תתואר. כבר שכחתי את טיבם הקסום של חיי לילה, אני לא זוכרת כמה זמן עבר מאז שיצאתי לבילוי לילי דומה. פתאום אני קולטת שזו השבת האחרונה שלנו לשנת 2013 , כי סוף השבוע הבא יהיה בעצם השבת הראשונה של 2014. " אין דרך טובה יותר לפתוח איתה את השבוע החדש ולסגור איתה את השנה " , אני מלהגת לחברתי באופטימיות החלטית מתפרצת כשאנחנו מסיימות לזלול. " זה לא במקום הסילבסטר, אנחנו באמת צריכות לחשוב מה נעשה ביום שלישי, אולי נצא לאיזו מסיבה ", אני מוסיפה תוך כדי שהיא קמה להשליך את גביע הפלסטיק הריק, ומהמהמת לעברי בשפתיים מכחילות, " ברררר, איזה כפור, חן, אני רועדת, בואי ניסע הביתה ".
(באודיו לעיל : אם ננעלו, עפרה חזה, זכרה לברכה)
(בתמונה : עפרה חזה, ז"ל, כנערה בתחילת דרכה המקצועית). |
