מסכת העונשין הצפויה למפר הצו האלוהי, נראתה כפתרון מושלם לחנך מאמינים (1). הרי רק מטורף יהמר בחייו ובחיי ילדיו באי ציות. הבעיה, שעם כל הכבוד לפחד מעונש, כותבי הטקסט שכחו שהם עובדים בשביל השם – ולא להפך. איש לא יכול לחייב את השם לעבוד במלאכת השיטור שהם יעדו לו, ולכן ההנחה "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו"  לא תמיד עובדת. לעתים היא עובדת במהופך – לעתים מי שמסוגל לראות רק את טובתו שלו ולהתעלם כליל מכללים כלשהם מצליח לעשות חיל, בעוד ש"פתי" שמקפיד על הכללים לא פעם מוצא את עצמו במעמד של "פרייאר".

אחת הדוגמאות המקראיות הבהירות ביותר מספרת על אדם שעבר על האיסורים החמורים ביותר: האיסור ללכת אחרי אלוהים אחרים, והאיסור להדיח אחרים לעבודה זרה. איסור שגורר אחריו לא רק מוות בסקילה, אלא הרג כל אנשי העיר שאנשיה התפתו ללכת אחרי אליל אחר (דברים י"ג). אולם מה אם אותו אדם לא רק הדיח, אלא גם בנה מקדשים לאלילים? מה דינו? ולא רק זאת, אלא שהקים אותם דווקא בעיר הקודש - ירושלים? ועוד מכספי המסים של בני ישראל? השאלה היא האם בכלל קיים אדם מטורף עד כדי כך, שיפר בצורה כל כך בוטה את דברי האל? ובכן יש. המדובר בשלמה המלך כפי שמסופר עליו במלכים א פרק יא: " וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת...  וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים...  וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים...  אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן.  וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן.

אדם מאמין היה מצפה שהאל ימלא את האיומים. ששלמה יהיה "אך עשוק וגזול”, שהוא יוכה ב"שחפת”, "בקדחת”... שהוא וזרעו יושמדו (דברים כ"ח). אפס אף אחת מהקללות הללו לא יצאה לפועל. להפך, שלמה חי לו בשלווה ובנחת עם אלף נשותיו, דבר לא היה חסר על שולחנו. הוא נהנה מכבוד מלכים ונחשב אפילו לחכם באדם. זרעו נחשב עד היום למובחר, ואפילו המשיח אמור להגיע ממנו... והשאלה היא מה קורה פה? איפה השכר ואיפה העונש?

ואולי הדרישה לשכר ועונש המתמקדת בעונש היא קטנונית. מדוע שלא נשמח בחלק השני של המשוואה – שהצדיק מקבל שכר על פועלו. על ההנחה הזאת של "צדיק וטוב לו" צורף לתנ"ך הסיפור המופתי של איוב. למען הסר ספק איוב הוצג במילים הבאות: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע“. צדיקותו של איוב הייתה כל כך מופלאה שהאל החליט להמר עליו מול השטן. האל התערב שאיוב יישאר נאמן לו גם אם גורלו יתהפך ויהפוך לגורל מר. מכאן ואילך נוחתים על ראשו של איוב סדרה של אסונות.

אם האפשרות ש"רשע מבורך” מטילה ספק באמונה בשכר ועונש, מקרה של "צדיק מקולל" הופך את "השכר והעונש" לחוכא והיטלולא, לדבר חסר ערך. גם לבעיה הזו נמצא פתרון מבריק – חכמת הבדיעבד: אם גורלו של אדם שפר עליו סימן שהוא צדיק, ואם הוכה האדם באסון, סימן שהוא רשע. את החכמה הזאת לא צריך להציג באריכות שכן היא נפוצה גם בימינו. כמו עייטים העטים על הפגר, כך גם חלק מגדולי הדור מאתרים משפחות שהתרגש עליהן אסון ומטיחים בהם דברי אשמה – על כך שבמו פועלם (אי שמירת שבת, אי הידור המזוזה) הם גרמו לאסון. אפשר להאשים את אותם גדולים בחוסר טאקט אבל לא במקוריות. שכן אותם דברים בדיוק נשמעו גם בתנ"ך מהגרון של "הרעים" - חבריו של איוב שבאו לנחמו. הנה לדוגמה דברי הצדיק אליפז התמני: "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲו‍ֹנֹתֶיךָ... אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא.   עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם”. (איוב פרק כב).

למרות שחכמת הבדיעבד יכלה לשקם את כבודו האבוד של "השכר והעונש" היא גובה מחיר כבד, אפילו מאוד כבד. היא הופכת את תורת השכר והעונש מ: "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו" – ל: "מצליח הוא צדיק, נכשל הוא רשע”. מכאן שהאדם לא צריך לציית לתורה כלשהי כדי להפוך לצדיק – שכן הצלחתו מגדירה אותו ככזה. המפתח לחיים מוסריים כבר איננו הקפדה על כללים (כפי שמורה התורה) אלא הצלחה. התובנה הזאת לא פסחה על מחברי המקרא וכך נכתב בספר איוב:  "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב.  וְעַתָּה... לְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב”. לטובת רעיו של איוב אפשר לומר שהם למדו את הלקח ביקשו סליחה ולא חזרו להפיץ את חכמת הבדיעבד. לצערי אי אפשר לומר את אותם הדברים על "אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי" של ימינו.

(1)  קודם לפרק: שכר ועונש פרק א