בזמן האחרון אני עסוקה במחשבה טורדנית שלא מפסיקה להציק לי: אני רוצה לצבוע את השיער לחום. זה נשמע שטחי נורא, לבזבז שעות ארוכות מחייך במחשבה על דבר כה מטופש ובר שינוי בחזרה למצב הקיים ובכל זאת, המחשבה הזאת לא מניחה לי. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שהצורך הזה לשנות משהו חיצוני בעצמי, נובע ממקום הרבה יותר עמוק מזה: משהו בחיים שלי צריך להשתנות. יש קלישאה כזאת שלפיה שנייה אחרי שבחורות מסיימות מערכת יחסים ארוכה, הן מוצאות את עצמן או עושות שופינג או קובעות דייט בהול עם הספר שלהן. ובכן, לא סיימתי שום מערכת יחסים ארוכה (או קצרה לצורך העניין) וגם לא התחלתי אחת. אני מדשדשת במקום בהרבה מובנים (עבודה, לימודים וכן, גם אהבה) ואני מרגישה שאם השינוי לא יתחיל מבחוץ, יתכן שהוא גם לא יקרה מבפנים.
עוד מגיל צעיר הייתי זיקית שיער מטורפת. יעידו על כך אנשים שמכירים אותי עוד מימי התיכון העליזים (והעליזים פחות). בכל חודש בממוצע הייתי מגיעה לבית הספר במראה חדש, ובדרך כלל יותר משוגע מהקודם לו. אפילו תמונת המחזור שלי של סיום התיכון, הייתה של הפרצוף שלי מרוח על קופסא של צבע לשיער של לוריאל. הראש שלי ראה כמעט כל צבע אפשרי על ספקטרום הצבעים: סגול, שחור סיני, בלונד ברבי, ג'ינג'י, חום, שטני, פסים ורודים, פסים כחולים ועוד אלפי צבעים בדרך. כל חודש או חודשיים הייתי משנה את המראה שלי לחלוטין. יתכן שזה נבע מחוסר ביטחון ויתכן שזה נבע מזה שאני נוטה להשתעמם ממש בקלות.
כל צבע מזכיר לי תקופה אחרת של חיי: הטבעי מזכיר לי את הילדות התמימה, סגול מזכיר לי את תקופת הצבא (הקצרה עד מאוד שלי), שחור מזכיר לי את החבר ההוא שאהב את המראה הגותי, חום מזכיר לי את ההופעה של פיל קולינס והבלונד ברבי? הוא מזכיר לי כמה מאות שקלים מיותרים שהשארתי במספרה רק כדי להראות כמו אפרוח שחישמלו אותו כמה ילדים זבל.
הרומן שלי עם השיער שלי הוא ישן נושן ובלתי מוסבר. אני אוהבת את השיער שלי אהבה לא פרופורציונלית, אהבה שהיה ראוי להוציא עליה סכום לא מבוטל של טיפולים פסיכולוגיים כדי להבין מהיכן היא נובעת. כל גזירת סנטימטר מהקצוות מלווה בבהלה נוראית ועל כן אמא שלי נתנה לי את הכינוי "שמשון הגיבור".
כבר הרבה מאוד זמן שאני נראית אותו דבר. אני כבר לא הילדה המשוגעת מהתיכון שמשתעממת בקלות ומנסה כל צבע שיש על המדף.בשבע השנים האחרונות בערך אני בלונדינית. שבע שנים בהן אני נראית אותו הדבר והשיער כבר לא מסמל עבורי שום דבר מיוחד והוא לא מלווה שום זיכרון. יש הטוענים ששינוי מתחיל מבפנים ואני טוענת הפוך: לפעמים השינוי מתחיל דווקא מבחוץ.
לאחרונה ערכתי סקר במסגרתו שאלתי כל עובר ושב בחיי מה עדיף: בלונד או חום, וכל אחד ענה לי תשובה אחרת. רק תשובה אחת, הביאה אותי ככל הנראה לכתיבת שורות אלה (ולכתיבת הפוסטים השבועיים בפרט). כששאלתי את רעות, החברה היחידה שמצליחה לסבול בסבלנות משוועת כל שיגעון שנולד כאחת לשבוע במוחי הקודח אם היא חושבת שכדאי לי לצבוע את שיערי לחום, היא ענתה "אני מכירה אותך בלונדינית, אז זאת הסיבה לדעתי בגללה עדיף שלא". שאלתי בחזרה אם זאת סיבה לגיטימית בעיניה והיא ענה שכן, כי יהיה מוזר. שנייה אחרי כן שינתה את דעתה והחליטה שלפי מר פוטושופ, חום דווקא מאוד מיוחד והולם אותי.
הדיון הקצרצר שניהלנו גרם לי להבין דבר מאוד פשוט: לפעמים, כל שצריך זה שמישהו יסתכל עלינו אחרת, לא כמו שהוא רגיל לראות אותנו, כדי שמשהו ישתנה. גם אני כבר שכחתי מה זה שינוי בחיי. גם אני, כבר לא זוכרת את עצמי אחרת. כבר שבע שנים שאני אותו אדם שדורך במקום. אני אותה הבחורה, עם אותם החלומות (שטרם התגשמו), עם אותן האהבות ואף עם עוד כמה קילוגרמים עודפים, שמדשדשת במקום ואין לה שום אומץ או אמביציה מספיקה כדי לשנות את המצב הקיים.
עם זאת, אני במקום בחיים שלי שבו אני נורא רוצה זיכרונות חדשים, תקופה חדשה. בינתיים, אני שוב ושוב מנסה לאזור אומץ להרים טלפון לספר שלי ולקבוע תור לשינוי המיוחל. בין לבין, מצאתי את עצמי מסתובבת בין מדפי הצבע לשיער בסופר פארם, בוהה בצבעים המרהיבים ומדמיינת אותם על ראשי. בעבר, הספיקה לי דקה אחת כדי לבחור את הצבע החודשי והפעם, אני כבר כמה חודשים מסתובבת עם המחשבה המעיקה הזאת במוח.
מה קרה שהפעם אין לי את האומץ לקבוע תור ופשוט לצבוע? התשובה היא שאני תוהה אם אני זקוקה לצבע חדש כדי לקבל את האומץ לשנות משהו בחיים שלי. השינוי באמת מתחיל אצלי מבחוץ, או שאלה נסיבות החיים של ילדה מתבגרת, שהובילו אותי לבלות שעות ארוכות עם החומר השורף הזה על הראש? אולי הפסקתי להמציא את עצמי מחדש כי נבלעתי אל תוך שגרה נוחה?
אני לא יודעת.
אני גם לא מצליחה לענות על השאלה הכל-כך מעצבנת הזאת: חום או בלונד?
משהו בחיים שלי צריך להשתנות. |