0
| הוא עמד מול המחסום ולא ידע איך לעבור אותו. התישב על אבן והתבונן בו. השעות חלפו ושום דבר לא קרה, במחשבות לא ניתן להזיז הרים. אולי אפשר, אבל אני לא יודע כיצד, אולי הוא נמצא רק במחשבתי. נזכר בדברים שאמרו לו, ״המגבלה היחידה שלך מתחילה במקום שדימיונך נגמר״. גיחך לעצמו, עוד אמירות שפר, זה עניין פשוט, יש מולי קיר של סלע מוצק. איך אני יעבור אותו. אין לי פיתרון. אני אשב ואחכה, אולי יצוץ לי רעיון. השעות חולפות ובן אדם נוסף מגיע למחסום, מביט ביאוש על הקיר ומתיישב לידו. ״זאת בעיה קשה, אתה כבר הרבה זמן פה״. ״המון זמן, אני פה כבר מהבוקר ולא מצאתי דרך לעבור את המחסום״. ״אולי נחשוב ביחד ונצליח למצוא פתרון״. הם ישבו והתווכחו, העלו הצעות ופסלו את כולן. הזמן חלף והמונים אנשים הצטרפו, חגיגה שלמה, ראשי מדינה, נשיאים, שגרירים. כולם הפעילו לחץ על כולם וגלשו למעשי אלימות וזוועות. עד שיום אחד הגיע ילד קטן למחסום והביט במבוגרים שנלחמים אחד עם השני. הרים את עיניו לשמים ואמר, ״חבורת מטומטמים״. הלך לאחור ועקף את המחסום בשביל אחר. מהצד השני צעק לעבר האדיוטים. ״חבורת מטומטמים, אם יש לכם בעיה, תעקפו אותה, תשאירו אותה לימים אחרים. תמשיכו לחיות, אל תנסו לשנות דבר, אל תנסו לשבור את הקיר עם הראש, טיפשים״. אז, ביבי, אובמה, אבו מאזן וכל ״החכמים״ מרחבי העולם, תעזבו אותנו במנוחה. תנו לנו לחיות בשקט, אל תנסו לשנות דבר, לא תצליחו לשבור את המחסום. במקום לנפץ את המחסום, תחשבו איך לשפר את חיי האזרחים שחיים משני צידי המחסום. אלון |