כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מה בית הספר עושה בחרוזים?

    3 תגובות   יום שבת, 4/1/14, 18:20

    האם בית הספר מתאים לצרכים? האם הוא מתאים לתקופה?  

    שאלה שמעלה חיוכים ומחשבות על חלופה.

    מה בעצם קורה שם בבית הספר, שאיננו יודעים? מה הוא מעניק לילדים – הקטנים כגדולים?

    בראש ובראשונה הוא עוסק במוחם, מה שקוראים קוגניציה.

    לומדים את המקצועות הרגילים, השאר הוא במידה רבה פיקציה.

    לומדים בשיעור פרונטאלי, ואז צריך לעשות מבחן;

    אחרת מה יוותר אצל הלומד במרוצת הזמן...

    אבל, אומרים לנו המומחים, בכל מקרה הרבה לא יישאר,

    שכן צריך, די במהירות, לפנות מקום למבחן אחר.

    אצל הגדולים לומדים לבגרויות, עיסוק מובנה ונטול חירויות.

    רחוק מבחירה של ממש, הרבה מגרעות ומעט דבש.

    לוקחים תלמיד בוגר, בן חמש ועוד עשר, ואומרים לו: חביבי שנן.

    אם לא תתכונן – תמצא את עצמך אחר-כך מתלונן.

    אהה, אתה מתלונן כבר עכשיו? אולי בצדק, אבל אתה מקטר לשווא.

    שנים רבות לומדים ככה לבגרות, ועליך לקבל בעניין זה מרות!

    אתה טוען שמבזבזים את זמנך, כך זה מן הבוקר ועד חשכה?

    נכון, אתה יכול להעיד: לא עוסקים בעניינים חשובים מאד

    כמו איך פחות בחיים ללכת לאיבוד – ולמעוד.

    לא מטפלים, אתה אומר, בזהות האישית שלכם,

    שמורכבת מאתגרים וגירויים שמציפים את ראשכם.

    האם בית הספר ישוחח אתכם, חניכיו הבוגרים – על פילוסופיה, אקטואליה, פרוזה ושירים?

    כנראה שלא כי הוא צריך "להעביר חומר" – שתקלוט ותפלוט בצייתנות של, נניח, כומר...

    ובתוך כך שוכחים... שחינוך מיני, למשל, אמורים לקבל ממחנכים.

    עכשיו סוף-סוף "השכלת הפורנו" היא בשיח הציבורי, אבל מה לזה ולתלמיד העברי?

    ויש גם סמים, עישון, אלכוהול, יש פוליטיקה במשבר, וזה כמובן עוד לא הכל.

    השאלה לאיזו מציאות נתעורר כאן בעוד שנה, אינה על סדר יומה של הבחינה.

    גם מבט על ערכיה של המדינה היהודית, לא מרגש מאד את המציאות הלימודית.

    ולאיזו תרבות מכין אותנו בית הספר, האם הוא מכוון אותנו לקרוא סתם-כך ספר?

    שלא לדבר על הכשרה לקריירה עתידית, שבפירוש אינה משימה בדחיפות מיידית.

    כן-כן, עכשיו תור הבחינות בהיסטוריה, אזרחות, תנ"ך וביולוגיה.

    ואולי מועד ב' כי אני עדיין די מתלבט.

    ושלא נדבר על המורות והמורים, שעובדים, לא נעים לומר, כמו (הקלישאה הידועה) חמורים,

    ואחרי הכל אנחנו את חייהם די ממררים.

    נו טוב, זה הדדי:

    איש אותי לא שאל, לא עירב, כאן אני צב מק הקטן – זהו מעמדי.

    ואם לחזור אל הצעירים בגיל – העסקים בבית הספר בעצם די כרגיל.

    כאילו אין מסכים וסמרטפון לטפל בהם טיפול דחוף; בית הספר בעניין זה הוא עייף ושדוף.

    התלמידים אובדים בין עולם ריאלי לעולם וירטואלי,

    אבל בית הספר נותר אדיש; הוא – "לויאלי".

    כישורי חשיבה – "חשיבה מסדר גבוה" או "אסטרטגיות חשיבה" –

    כמו: שאילת שאלות, מיון, הסקה, טיעון, השוואה – את זה נותיר ודאי לדור הבא.

    ובסך הכל השיעור בינתיים די משעמם, אז אפשר קצת (ננסה?) פשוט לנמנם.

    או להעביר מסכים מתחת לשולחן,

    יש שיטות שונות שיעצרו אותי – בשאיפה – מלעשות בלגן.

    אז מה בסוף? קודם כל שיבוא השינוי מהר וטוב.

    השיטה המיושנת לא תעמוד לעד, והיא נדרשת שוב-ושוב למבחני בד

    גם אם כרגע היא עדיין כאן, עם הכיתה, הכסא והשולחן.

    מה שלא יעשה השכל תעשה בסוף התבונה, ויבוא שינוי גדול, אין ספק, של כל התמונה.

    פרדיגמה מעודכנת תחליף את הישן, כי בית הספר חשוב היום יותר מאי-פעם.

    חשיבה רעננה, מורים מועצמים וכיוצא בזה,

    כפי שאמר בזמנו החוזה: שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה,

    ואולי אפילו – אש יוקדת בחזה.

    לו יהי.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/2/14 22:36:

       

      אפילו בחרוזים זה לא עוזר?

       

      האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום ?

       

      התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

       

      לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

       

      הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

       

      ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.

       

      ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

       

      כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

       

      ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

       

      הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

       

      הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

       

      ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

       

      יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

       

      על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

       

      כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

       

      אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

       

      מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?

       

        5/1/14 21:24:

      אופי החינוך בבית הספר דורש זמן רב מאד לשינויים. אפילו אם מדובר בשינויים הכרחיים. המערכת מורכבת, המורים אמנם מאורגנים, אבל שלא כימי הבראשית של החינוך, כאשר הם היו אחראים לתכנים. היום האירגון נועד לשמירה על זכויות המורים. מהיכן תפרוץ המהפיכה בחינוך? התשובה לשאלה זו אולי תבהיר את הסיכויים לשינוי.

        4/1/14 21:41:
      יפה כתבת! אכן יש הרבה מה לשפר בבית הספר,אפילו התלבושת האחידה הייתה יכולה לתרום לסדר וכבוד בבית הספר. המורים גם חייבים לתת דוגמא אישית לתלמידים בהופעתם החיצונית ובפנמיותם עשירת הידע. יש לשים דגש חזק יותר גם על מקצוע התנ"ך,ממש מבאס כשתלמיד אינו יודע מה זה פרשת שבוע? ומי היה דוד המלך?.. יש ללמד גם מוסר,וכלכלה,איך לחיות נכון מבחינה כלכלית? איך לאכול נכון ולהימנע מהשמנה? ועוד הרשימה ארוכה.... תודה על הנושא החשוב שכתבת. שבוע טוב ובשורות טובות! .

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין