נקודת הג'י
לראות שנית שורות שנכתבו מכבר
הדיו דהה כמעט
ומשהו הצהיב הניר המקמט
וריח של עבר
הוי מגעה הקל, הוי שלטונה הרב
של יד הזכרונות
הנה נתן האות, ואך נתן האות-
והרחוק קרב.
{רחל}
פוסטים פופולאריים
-
באיזה טעם את אוהבת
29/6/09 | 2967 צפיות
-
כשאלות מתרגזות רדיאטורים מתפוצצים
27/2/09 | 2293 צפיות
-
נשיקות
13/9/09 | 3999 צפיות
-
תולה את נעלי הריצה
16/11/08 | 10167 צפיות
-
כשפנדה נוחת בחצר...
4/1/10 | 2175 צפיות
-
הכימהון שהביא לשיגעון
20/8/08 | 2251 צפיות
פוסטים אחרונים
- יום אחד 6/6/11
- נכון.. 2/6/11
- אולי היום... 22/2/10
- טיפה בים 8/2/10
- שלוש תמונות זיכרון 26/1/10
- ספר אנושי 10/1/10
המכתב
| אהובי.
הרבה זמן שרציתי לכתוב לך, ארבע עשרה שנים ליתר דיוק. מהיום ההוא בשלהי הקיץ בו ארזתי את עצמי במעט חפציי ומגולגלת בשטיח פרסי שקבלתי בירושה מהסבתא המתה שלי. ארבע עשרה שנים, מאז באה המונית לקחת אותי לשדה התעופה, לחזור הביתה. הדמעות שלנו שהתערבבו בתוך הנשיקה האחרונה שאנשק אותך. נשיקה מלוחה. נשיקה שניסתה לצרוב בתוכה את הטעם המיוחד שהיה לך. נצמדתי אליך ולתוך תוכך.בפעם האחרונה. נדחפתי לתוך המונית..מביטה בך מהחלון האחורי עומד ובוכה..ומנפנף בידך לשלום. עד שנעלמת מעיניי..עוד ניסיתי לאמץ את עיניי לראות אותך עומד שם ..שאזכור את פנייך שאזכור אותך , אהוב שלי. לא חשבתי אז בגיל 26 שזה סוף. התחלה של סוף... אהוב שלי, קרעתי בלבי קריעה כמו אבלים. בשדה התעופה בארץ המתין לי האחד שאהב אותי חמש שנים בהמתנה. ושם עם העיניים הנפוחות מבכי של 12 שעות טיסה ארוכות שלא מצאתי נחמה, עד שלבסוף נרדמתי לשינה טרופה. שם הוא המתין וזר פרחים גדול בידו האחת. בכריעה מוזרה של אדם שחבוש בגבס יד ורגל..אחרי תאונה, הוא בקש את ידי שאהיה לו לאישה. כמובן שלא יכולתי אפילו להעלות על דעתי את האפשרות הזו באותם רגעים. צחקתי לו..ובזתי לו..ושנאתי אותו, וליבי יצא אליו. לך , לך הביתה. דבר איתי עוד חודש.אמרתי. אהובי, אני זוכרת איך הכרנו..ערב קר אחד {תמיד היה לי קר בקנדה}, בת דודה שלי הזמינה חברים לארוחת ערב בריאותית. וגם אתה היית שם. אתה אמרת שראית אותי מיד. אני ראיתי אותך קצת אחרי..קראת לי לבוא אחרייך..יצאנו למדרגות לעשן..כדי לאזן את הבריאות של הארוחה. ובמדרגות דיברנו על כל מיני..ואני באקט ילדותי ומתגרה השווצתי לך בשפגאט מרשים על מעקה המדרגות. אתה טוען שבאותו רגע, התאהבת בי. התאהבת בי בגלל רוח הנעורים והשובבות ושמחת החיים שבי. הדברים התגלגלו מהר מאוד, למחרת התראינו שוב.ולא נפרדנו מאותו רגע. עזבתי עבורך את כל התוכניות שלי ללימודים ביפן, הכל נטשתי את ביתי ביפן וחבריי וחפציי. עברנו לבית מקסים ליד הפארק. נרשמתי ללימודי תיירות ובנוסף למדתי בערבים צילום. אתה בדיוק היית בסוף התואר השני תחילת השלישי בספרות אנגלית. היית יפה מפנים ומבחוץ אהובי. הנפש שלך הרגישות שלך, העדינות שבך.יכולת האהבה שלך. אני זוכרת את הלילה הראשון שעשינו אהבה. אתה יודע כמה זמן לא עשיתי אהבה... להזדיין זה לא נחשב. אני מזיינת או שמזיינים אותי..אבל לעשות אהבה..אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה, עשיתי. זוכרת את הלילה שלחשת לי באוזן שאתה אוהב אותי...הרגשתי איך כל הגוף שלי נשאב ליקום אחר..איך חום גדול הציף את עורי בערת בי בכל נקב בגופי ..הסתכלת עלי..ודמעות שקטות זלגו במורד הצוואר..ואתה ניגבת אותן בידייך הגדולות והמנחמות. אתה היית לי העור שמכסה על עצמותיי , המגן שחצץ בין העולם שבחוץ לפצעים שלי. ידעת שהמון רב של אנשים גורם לי כאב פיזי לא מוסבר, שהייתי חשה את בלילת האנרגיה שלהם ישר לתוכי בלי יכולת הגנה , היית המגן האנושי שלי, לפעמים היה נגמר לי האוויר עד עילפון. אהבת לראות אותי מפלרטטת, מקצה החדר, בידיעה ברורה שלעולם לא אהיה של אחר מלבדך. בכל ליבי האמנתי בך. בטחתי בך.היינו כלכך יחד. וידענו להיות לחוד. כלכך הרבה אמונה, שמעולם לא שאלנו אחד את השניה שאלות מיותרות. אהבו אותי אחרייך, אבל לא אהבה מכילה ומקבלת בנדיבות. לא נטולת ביקורת. נטולת התחשבנות, נטולת חולי ואובססיה. אהבה כזו , אהובי של פעם בחיים. ובכל זאת, הפריד בנינו חלום אחד. ילדים. אני רציתי, אתה לא. אני זוכרת את החתונה שלנו במנזר הבודהיסטי. יפה וטהורה. חתמנו על כתבי אהבה חוצי דתות, עדות, אדמות וימים. חתונה נטולת אינטרסים דתיים צבועים. אתה אהובי, היית החבר הכי טוב שלי, יכולנו לדבר על הכל, לצחוק מהכל, להבין ביחד הכל. בלילות היית קורא לי ספרים באנגלית, דואג לכסות אותי ולשבת קרוב בתוכי. היית אוהב לגזור לי את הציפורניים, ולמרוח לי לק. אהבת לחפוף את שערי באמבטיה. ולהכין לי כריכים בבוקר ללימודים. היית מגהץ את בגדיי, טענת שאני לא מגהצת מספיק טוב, האמת שנאתי לגהץ. גם את חסרונותיי אהבת, גם את המשפחה המטורפת שלי אהבת. אמרת שהם שלוחה שלי, וכל מה שקשור בי אתה אוהב. גם כשעליתי במשקל והייתי לגור גריזלי קטן והתלוננתי ללא הפסקה , עדיין אהבת אותי..צחקת ואמרת שיש עוד קילוגרמים לאהוב..ככה בלי לשים לב נוספו לך 13 ק"ג לאהבה. אהובי, אתה מבין שהאהבה הזו הייתה נדירה. אני זוכרת את ההריון שלי..וכמה לא רצית, וישבנו במטבח והסברת לי כלכך ברכות, למה בעצם החלטת לעולם לא להביא ילדים לעולם.{דבר שעמדת בו עד היום, אחריי הלכת ועיקרת את עצמך, כך ששום אישה אם תבוא אחריי לא תאלץ לבחור בחירה קשה כלכך}. אהבתי אותך, ולכן גם וויתרתי. ילד בן 15.5 היה צריך להיות לנו. ילד שאני חושבת עליו הרבה. במרחק השנים אתה הצטערת על כך, ואני הייתי מוכנה לוותר על ילדים למענך. אבל היה זה אחרי שלמדתי הורות מהי. והלכתי רחוק, עד בנק הזרע להביא אותו אלי. ואני יכולה לומר לך אהובי. אני לא ראויה לילד המדהים הזה. האהבה שלו אלי, היא כמו אהבתך.נטולת תנאים מוקדמים. אהבה טהורה. אבל אתה מכיר אותי, אני קבורה עמוק באדמה. אני רוח רפאים. כמה מעט אנשים אשר האירו עלי בזרקור האהבה שלהם. לרוב אני זו שהאירה בהם , באש הבוערת בי. עד שכבתה יום אחד בגיל 28. הם אמרו תת תזונה גופני קשה, אני טוענת שהיה זה תת תזונה נפשי עוד יותר קשה. הייתי מורעבת למזון עבור הנפש שלי.
הלב שלי מקומט בפינה חשוכה בגופי. היו פעמים שהוצאתי אותו, גיהצתי עד שדימם, חרוך בקצוות , ככה עצביי החשופים.שרופים. חרוכים. נתתי לאנשים באהבה, נתתי עד שלא נותר דבר לתת. עשר שנים שאיני נאהבת ואוהבת אהובי. עשר שנים הם כמו נצח לשורש שזקוק למים. אחרי עשר שנים לא ניתן שלא להביט פנימה ולבדוק. היכן אתה. ולגלות שאינך עוד. חדלתי מלהתקיים. היו לילות שהתחננתי לשעון החול..תן לי ללכת. אני באמת שסיימתי כאן.סיימתי הכל. איזה שיעור עוד נותר לי..איזה? בוודאי שיש. הבן שלי, אנחנו שיעור טוב אחד לשניה. אני מחנכת אותו היטב, ערכים, תרבות, ספרים אני קוראת לו מיום שנולד. אהבת אדם. קבלה ונתינה בנדיבות לב, לקבל את השונה, ולאהוב מהלב ולא מהראש. נפש יפה יש לו. היית אוהב אותו עד מאוד.
כלכך הרבה דברים קרו אהובי. רציתי לספר לך. פגשתי איש אחד, הוא דומה לך. כמו שהיית כשנפרדנו. אני רואה את זה אצלו. אנחנו לא באותם זמנים, לא באותם קיומים מקבילים. נדמה שהגעתי אליו קצת מאוחר מידי. הוא חצה את חייו. אנחנו בשלב החיים שלגופינו שריון אבירים מפואר..מכוסה קשקשים חדים. הלב שלי מרגיש אותו. הלב שלי חושב אותו. ואני לא יודעת איך לגעת בו. איך לגשת. מה לומר. פעם היה לי קל הרבה יותר. הכל היה יוצא. הייתי מצחיקה..אותך תמיד הייתי מצחיקה עם השטויות שלי. הייתי נעמדת מולך..עושה עבורך הצגה שלמה..במיוחד כשרציתי משהו. מעולם לא סירבת לי..אמרת שאין דרך יותר מקסימה מזו. מעולם לא הלכנו לישון ברוגז. הייתי הבוטוצלי-וומן שלך, כך קראת לי. היית עושה עם הידיים לסמן חופן מלא..במבטא איטלקי מצחיק לוחש לי בוטוצלי וומן שלי. הוא באמת דומה לך, אהובי. אני לא חושבת שהוא רואה אותי. נכון יותר, הוא אינו רואה לתוכי. אולי אני קצת מפחידה אותו. אבל אני לא מופתעת . כולם רוצים את השקט שלהם מגיל מסוים, לא לקחת סיכונים. לא להתערבב יתר על המידה. לא להיחשף אם אין צורך. קשה לאהוב בגיל 40, צריך הרבה אומץ. אני לא בטוחה שלי יש את האומץ הנדרש לכך. אולי רק לאבק ולנקות חלודה.. אני קצת עייפה אהובי, אני כותבת לך מזה שעתיים, מעלה מתוכי את הזיכרונות. ואני קצת עייפה מקצב החיים. לו רק אפשר היה לבקש פסק זמן. רק רגע. לעצור. להביט לשקול להחליט מתוך אמונה ושיקול דעת. זו שעת הפחדים שלי, הבחילות שלי. שעת המים החמים לטהר ממני את מה שדבק ולא מרפא, אינו ניתן לאיחוי. אני תמיד האמנתי שניתן לתקן הכל. אני לא מאמינה בזה יותר. למרות הקלקולים הרבים שקלקלו בי, הייתי נאיבית. אתה ידעת, ולא שאלת מעולם שאלות על השעות ההזויות .
הוא עייף, האיש ההוא. קצת כמוני, אני לא שקטה. אבל שותקת המון. אני נחמה טובה לכל לב שיודע. לו יכולתי להחזיר את הזמן לאחור, הייתי עולה שוב על המונית הזו. ולו הייתי כמו שהכרת, הייתי אוהבת את האיש הזה. אבל גזרתי את ליבי מעלי. ולא אעשה דבר למען ההווה שלי. אולי , אולי בעתיד. כי אני אהובי. רק היסטוריה להמונים. גלריה מהודרת ומפוארת. פינת הנדירים מלאה. ולא נותר מקום, אפילו לא לתת מודע. ככה, הכל גלוי. הכל חשוף. הכל חשוך. אני אחייך, עד שגרגר החול האחרון ייפול בשעון החול שלי. יקר שלי. אני רוצה להיצמד אליו , חזק חזק. אני רוצה להושיט יד ולגעת בו, ללטף את כולו. כלכך מתסכל הרצון הזה. האי יכולת הזו, לגשת בפשטות, רק להיות. יום אחד. שעה אחת.
אהובי מה זה נצח, הוא חולף מהר. מעולם לא ממש נפרדנו. אתה ואני ועל הנייר אני עדיין אשתך. והוא. אני אחכה לו. לעולם לא נגשר על הפער. ולא אהיה שלו. ואהיה שלו. ואיתו אעשה אהבה. וידיו בידיי שלובות.
אולי נפסיק לפחד, ככה לפני גיל 50 ..אז במילא הזקנה מתחילה..לפצפץ סדקים, במורד הגוף, ומעלה הראש. שהזמנים יהיו אחרים, אהובי. כמו פעם. שיכולתי להיות הלהבה שסוחפת אחריה את ההמון. תמיד אמרת לי שאי אפשר שלא לאהוב אותי, היום אפשר לאהוב אותי, אבל אני קצת דוקרנית והרבה מפחדת, ומעט חשדנית. אני חיילת קרב מנוסה. קצת קשה המחשבה שהחיים דומים לשדה קרב. אהובי, תנוח דעתי..ואירגע עכשיו. אכתוב לך בקרוב ואספר לך הכל..גם עליו אספר..ועל מעשה האהבה אספר. ... אני חושבת שאתחיל בכך.. שאניח יד אחת על ליבו..ואגע.. אחר כך נראה.. כי מחר אהובי..יום חדש. יורד הגשם..והוא ישטוף הכל.. גם אותי..ישטוף ויכה עד אהיה.. נקייה..ושורשיי רוויים. |
תגובות אחרונות
-
שיר_שטוטית
בתגובה על יום אחד
-
ארזעמירן
בתגובה על ספר אנושי
-
שיר_שטוטית
בתגובה על נכון..
-
blue b
בתגובה על אולי היום...
-
ארזעמירן
בתגובה על סקס, שטויות וסודה לשתיה
-
.gandalf.
בתגובה על רומר וגוסיפ
תגובות (111)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני אחזיר את המילים לפוסט של מעל הגשר..את תאהבי אותו כנראה לא פחות.
זה היה באמת סיפור אהבה מקסים.
ותודה על התזכורת.
אני שמחה שזה עלה שוב.
רק צמרמורת ודמעות,מדהים,אמיתי,קורע.
חומר שעושים ממנו סרטים. שכותבים עליו שירים.
זה עלה בגלל תיקונים קלים בגוף הפוסט - כנראה.
{כש..וכאלה}
זו אכן קריאה בלב. ולאהוב פעמיים ככה זה יותר ממה שאני יכולה לדמיין שמתאפשר לו לאדם.
אין לי יומרות מיוחדות להרגיש כך שוב.
ואולי רק בגלל שאני לא מוכנה בשלב הזה של החיים לפנות לזה מקום. או שהמקום מתפנה כשהאחד מגיע.
כך או כך, כמו שאת יודעת. אני שלמה כלכך במקום שאני נמצאת בו.
אין לי מושג איך זה עלה שוב
אבל קראתי שוב,
אז זו היתה קריאה ממקום שונה
היום עשית לי קריעה בלב
ואף על פי כן נוע תנוע....
דווקא כי את יודעת איך זה מרגיש ואיך זה יכול להיות.
!!!!
תודה תודה. אחד המיוחדים.
ידעתי מה אני כותבת לך, אהובה.
מלאך-עולם.
והיום..., היום כתבת על המתים החיים שלך, ועל הסדקים של המצבות,
והפרידה מהחיים המתים, כדי להגיע לחיים החיים.
אבל כאן.
כאן.
במ-כתב הזה
ישנו, נוכח מוות אחר. אין לו מצבה
אבל עדיין יש בו את הילדה הקטנה ההיא,
ואת הילדה הגדולה ההיא,
ואת האישה, חשופה
ואת האהבה האחת.
ואת זו שכתבת-
לא הפעם. לא הפעם.
אהבות גדולות מהחיים, נכתבות על מצבות. מתות וכל כך חיות.
וכל כך מהרגות.
ובכלל, עוד לא אמרתי מאום...
אינאני, נכתב בתודה אלייך.
שאת.
לך.
בך.
הנה לך הלנה.
ערכתי בו תיקונים מעט.כתיב.
זה ומעל הגשר אלה האהובים עלי. אולי בגלל שהאנשים אהובים כלכך.
איזה כיף לשמוע...זה אחד האהובים עלי.
{גם הפוסט וגם הגבר}
אני כבר לא זוכרת איך הגעתי אליך
ולפוסט המדהים והקורע הזה...
אני כן זוכרת כי מעולם לא קראתי פוסט ארוך
בצמא ובסבלנות אין קץ...
ריתקת אותי, לגמרי !
תודה
ושבת מבורכת לנו.
הפסיעות שלך..רכות.
מיתו אהובה.
וכך ראוי.
שניים מופלאים,
מימדים אחרים, יקומים נקיים.
אני מזדככת אתכם.
תודה על שניכם. אליכם. בכם.
ולרי היא חברתי החדשה .
מרגש..מקווה שנרגעת זה מכבר מהסערה שפקדה אותך...
היי ולרי,
הזדמן לי היום לבקר בכרטיס שלך... מאחר ש"המכתב" נכתב לפני 6 חודשים לא בטוח אם את עדיין חוזרת לקרוא הערות, לכן בהתנצלות מראש בחרתי לכתוב לך ישירות ומקווה שלא פרצתי לחייך האישיים, אם כן אז אכן מתנצל! אכ בכול זאת בחרתי להביע את מה שעל ליבי...
ולרי, את כול כך אצילה, 3 פעמים חזרתי וקראתי את מילותייך, כול כך התרגשתי, טלטלת אותי עם איזה חזק ורועם הלוך ושוב, החזרתי אותי כמה שנים טובות אחורנית למערכת שהייתה לי...עד לאחרונה כאשר דיברתי אליה ...התייחסתי לתקופה שלי בגן עדן. איזו עומק, רגש ועוצמה במילותייך ! אכן את אישה מקסימה מבפנים וכנראה גם מבחוץ, אחד הדברים היפים ביותר בעיני אלה הן ערכים כגון כנות ויושרה עם עצמך, וכלפיו שאותה את מביעה, אכן מרענן וכול כך יוצאת דופן! אכן מתרשם מבחורה, יותר נכון "ליידי" בכול רומח אברייך, אינטליגנציה יוצאת דופן... ואם תרשי לי בווידוי אישי – הזלתי דמעות גם בשבילך! סליחה, אך כנראה שהילד בי עדיין שטוף רגשות... כול בקשתי היא אלייך... וכול זאת במבט לטווח ארוך, אנא כתיבי את המכתב באנגלית... ולא, זה עוד עלול לשבת על מצפונך...ליבך הרך והרגיש לא ישא זאת אלא אם כן תביעי לו זאת במכתב...אכן אולי נסחפתי במילותיי...אך חושב שבתת הקרה נסחפתי איתך בעולמך...כוכב על אומץ ליבך, על הכנות, הפגיעות וכמובן גם על כשרון הכתיבה
godess no doubt
...
עוצמות. חתיכת חיים קיפלת במכתב הזה.
תודה.
אני לא יכולה איתך.
הכל חזק לי מדי!
סגול עמוק
בוודאי שיש לי אש.
לגבי המכתב הזה, רציתי לתת בו את כל מה שהרגשתי בחודשים שהייתי איתו ומה שהרגשתי אחרי שעזבתי אותו.
אבל זה באמת היסטוריה.
פרט לזה שבסוף גם הלכתי לאן שרציתי ללכת.
מכיוון שהסתקרנתי קראתי הכל הפעם...
ועדיין עומד על מה שכתבתי...
תחשבי על זה...
ודרך אגב
יש לך אש?
בגלל שלא קראת הכל, אתה אומר שמי שלא מסתכל קדימה מסתכל אחורה.
אחרת היית יודע שאני כבר מזמן קדימה.
והסערה הזו לא קיימת כבר 13 שנה, רק זיכרון יפה.
לפעמים כדאי לקרוא הכל.
מודה.
לא קראתי הכל אבל הבנתי הכל...
ועל זה אני אומר:
מי שלא מסתכל קדימה- מסתכל אחורה.
טיפ קטן שאולי יעזור אחרי הסערה...
אני קראתי, אבל יודעת שכאב שאני חוויתי לפני 16 שנים הוא כאב שבסופו של דבר העצים אותי מאוד. :-) וטוב שזה זכרון היום.
אני אומרת תמיד שיש אנשים ששמים את האנדרטה שלהם בסלון, ונשארים שם ויש כאלה...שלא צריכים סימנים:-) הזכרון מספיק.
זה פוסט שכתוב מקסים .
את זוכרת שזה היה לפני 14 שנה?
הכאב הוא רק זכרון.
רציתי לכתוב לו מזמן.
וברור.
איזה כיף לפוסט הזה.
כגודל הכאב שאת מתארת כגודל העוצמה שבך.
ישר כח! בטח שמגיע לך.ברור.
:)
הסיפור שלך ממגנט כמו הכתיבה. כל כך הרבה כנות וחשיפה ורגש ואהבה בוקעים מכאן. ואת עוד מדברת על תת-תזונה רגשית?
נפלא, למרות הכאב.
עכשיו הצלחתי ..
ו16 דקות
ויש לך יממה שלמה עד שתחזור.
24 שעות חלות מהרגע..ולא לפי השעון.
כן, יש כאן הכל וממני.
אני יכול להבין למה זה הפוסט האהוב עלייך
באמת ...יש בו הכל מכל .
כאב..ופרידה
עצב ... פגישה ושמחה
הכל
והכוכב יתאפשר רק מחר (למרות שזו יממה חדשה כבר 17 דקות)
ירמי, אתה וודאי יודע שהדברים שקורים במקרה, הם הדברים הטובים ביותר.
אני כמו נפוליאון, אוהבת לכבוש.
טוב שאפשר עוד להפתיע אחרי שנתיים..אתה לא חושב?
שמחה ששאבתי אותך.
ולרי
הרגת אותי לגמרי עכשיו...
סתם נכנסתי לבקר, לראות מה קורה עם חברה יקרה
ופתאום שאבת אותי אלייך ולתוך עולם שלם שלך, שאת רובו איני מכיר.
את נותנת הצצה פתוחה לגמרי לעבר, להווה
את מכניסה לתוך עולם המחשבות והרגשות
את סוחפת בסגנון בו את כותבת ומעבירה אליי ואל האחרים את הכל.
תודה.
וחיבוק ונשיקות (אם מותר לי...)
אני התרגשתי.
הלוואי ותצליחי לפתוח שוב את ליבך למי שנמצא שם בהווה...
העיקר שבסוף הגעת...כי זה באמת הסוף.
אולי, אני חושבת על הדרן.
לפחות זה לא פוסט רפאים.
תבוא לבקר.
לא יודע איך הגעתי אליך, אבל לא רוצה לעזוב שבוי בקיסמך.היכולת שלך לכתוב ולתאר גרמה לי לקרוא כמה פעמים את הסיפור, עשית לי את זה.נהניתי
אני אוהבת לראות איך החתולות שלי מנהלות תקשורת שקטה. הכל במבטים, נגיעות, תנועות גוף. למרות שגם להן יש אי הבנות.
ואת ילדת טבע...
אנחנו מבינות היטב..זה מה שיפה.
את אוהבת להיות ערה בשעות שגם אני אוהבת להיות ערה..רק חבל שצריך לקום בבוקר לקחת את הבן שלי לגן.
לפעמים הייתי רוצה להשאר במיטה עוד כמה שעות. אבל בשקט. משהו שאין לי.
ולגבי החיות..דווקא לא בשקט..אני מדברת לחתולים ולכלב שלי. ויש את הכלב של השכנה..הוא מדבר איתי חזרה. היא צוחקת, היא אומרת שהוא לא מדבר עם אף אחד ככה..אפילו לא איתה.
אמרתי כנראה שאת לא מדברת איתו ככה.
שחייתי בקנדה, הייתי שלושה חודשים בצפון עם האינדיאנים, באחד מהשיטוטים שלי ביער, נתקלתי בזאב התיישבתי על האדמה, הסתכלתי עליו, הוא עלי..התחלתי לדבר אליו..הוא נשאר עומד שם מסתכל עלי..10 דקות..ככה שאני מדברת אליו והוא מסתכל עלי..נשבעת לך שהוא נראה מבין מה שאני אומרת לו.
אם הייתי משקיעה עוד קצת הוא גם היה בא אלי.
זו הייתה תקופה מאוד יפה להיות שם, בטבע..בלי כלום.
ולרי, אני כבר מכורה. בראש שלי רצות סצינות נהדרות...
ואוהבת אנשים משונים, בטח. הם מעניינים אותי.
והכי הכי חיות. לא צריך לדבר. הכל בשקט...
יש סכנה כזו שתתמכרי.
כדאי לצאת החוצה לשמש..ולדבר גם עם אנשים שנראים לך מאוד שונים ומשונים.
זה נותן לך מבט נוסף שאת באמת מיוחדת.
אני אוהבת לדבר לחיות, אני בטוחה גם שהם מבינים אותי..אחרת לא הייתי מקבלת מהם כלכך אהבה.
לא צריך. את המכתב כתבת לאיש שבלב שלך, הוא כבר שמע.
בחיי לפעמים אני חושבת שאני חיה רק בראש שלי. הלו? מישהו נמצא שם בחוץ? ה-ל-ו!
הרסת אותי מצחוק.
פעם נהגתי לדבר לעצמי, המון.
כמעט והפסקתי עם ההרגל המגונה הזה.
לפעמיים בלילה לפני שאני נרדמת אני מדברת לעצמי. נשבעת לך זה נשמע כמו שפה קדומה.
חבל שהאיש היקר הזה..לא יקרא את המכתב הזה.
אולי אתרגם אותו לאנגלית ואשלח לו.
אחותי, אני לא יכולה להגיב פה, כי זה כמו להגיב לעצמי...
ועם עצמי אני מדברת יותר מדי...נשיקות
נקרעתי כל הדרך מההתחלה עד הסוף
אוף !!
שולחת לך כח , המון המון של כח .
וגם קמצוץ של אהבה (ואולי קצת יותר )
קבלי גם את השמש שזורחת לי היום .
אעשה הכל - רק תחייכי !
אוף !
כאילו כל מילה היא עוד חיבוק אחד.
לא יכולים להפסיק -
ועם זאת החיבוק הוא רק של הזיכרון.
יצורים עצובים אנחנו
בני האדם.
ולרי,
אחרי כל התגובות כאן, מה שנשאר זה לצטט את אלתרמן בשירו "כלניות"
"אשרי האיש אם בין סופה לרעם
פרחה לו כלנית ולו רק פעם"
הגיע הזמן להוריד את השריון ולגדל את הנרקיס שבפנים
ולמצוא כלניות חדשות.
למכתב המרגש הזה יש כבר כוכבים הרבה
ובצדק
גם אני הוספתי אחד
ויש לי כל כך הרבה מה לכתוב, מגילה שלמה
הדלתות המסתובבות של החיים.... פעם כתבתי על זה פוסט קצר, עם סרטון מהסרט קאזבלאנקה.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=300957
האם היו החיים להיות אחרים? אם היינו מחליטים אחרת? אם מישהו אחר היה מחליט אחרת?
ואיך אפשר בכלל לשפוט והרי מי שאנחנו היום הוא תוצאה של אותה החלטה. אם היינו מחליטים אחרת, היום היינו נהיים לאנשים אחרים ואולי אם היית נשארת שם באהבה הזו, היום היית מצטערת...
אינני יודע לאיזה אישה היית נהיית אם היית נשארת שם בספור ההוא.....
אבל האישה הזאת שבמכתב, היא אמיתית
ונוגעת ללב
והמכתב עורר בי רגשות שונים ( איני רוצה להשתמש במילה סותרים)
פליאה, השתוממות, שמחה ואושר אפילו, על האפשרות לחוות אהבה כזו ענקית וטוטאלית
ועצב על הגעגועים, הנוסטלגיה ועל כך שלא היה הפי אנד
אבל יש הפי אנד אמיתי בחיים?
תודה על ששיתפת
אם כי את לא כתבת בשבילנו
כתבת לעצמך
כדי לברר לעצמך דברים
לספר לעצמך
כדי להבין
וגם כדי להיזכר
ויש לי עוד הרבה הרבה לומר ועוד אחזור ....
בום... טראח...
שרפת אותנו בסערה
בחרת בכינוי ראוי
'אלת האש' היקרה
אין ספק שהצלחת להעלות את גובה הלהבות
לשיא חדש
מדהים!
אני יודעת.
תודה שבאת.
"...אבל אתה מכיר אותי, אני קבורה עמוק באדמה. אני רוח רפאים..."
את יודעת.
תודה שאת.
אכפת לי?
מה פתאום..את תשתי מרטיני, אני וויסקי..אני לא משתכרת כלכך מהר.
וסקס על הדלפק..אוולה..בהחלט..מזכירה לי פעם במסיבה..של יום שישי כולם היו מבושמים במידה טובה..פתאום הצמידה אותי אישה לבר והדביקה לי נשיקה צרפתית..הכל יכול לקרות..
תגידי איכפת לך קפה בבוקר, וויסקי לך בערב ולי קוסמופוליטן או אפפל מרטיני, וויסקי חזק עלי קצת, אני משתכרת מזיפ אחד, גם ככה אני לולו בלי כלום
וה-סקס? אפשר על הדלפק בלי לדבר?
ממש כמו הסופה שמשתוללת בחוץ..ומאיימת להעיף את ביתי..הקט.
אם היו נותנים בידי את הבחירה..ממש ברגעים אילו הייתי נמצאת במקום אחר..מכורבלת היטב בגוף אחר..ורק שומעת את הנשימות..פעם שלו ופעם שלי..כמו מוסיקה מרגיעה.
תודה באת
שהיית
שהשארת
שאת.
וואאוו!!
הגוף נרעד ונמתח בי עד אלייך.
הזכרת בי הרבה...
מיוחדת ש-את,
כמה יפה את מבפנים ומחוץ .
ריגשת,נגעת,טילטלת
ב-ממש ובעוצמה אדירה.
את נוגעת (כך גם כותבת) בתנועות רחבות,
יש בך רצון עז (כך חשתי ) לטרוף את החיים ,
ללגום מהם ב-שלוק אחד וזה נפלא .
אל תאבדי את הרעד הזה
המיוחד שלך מבפנים .
את שווה את זה והרבה יותר.
הארתי *
נעים להכיר
אנימל:)
פוסט כל כך חזק וכואב,
מרגש ביותר,
דובי
רגע..גם נושא הקצוות לא ברור..קצה אחד..שני קצוות..וזה אומר שני קצוות טובים ולא טובות..אבל המוסכניקית..והמנצחת..זה שני קצוות..טובים..של נשים טובות..אבוי..הברק גרם לי להלם חשמלי..וגם לשבץ מוחי..
תעזבו אתכם מקפה...זה לחנונים..אני רוצה חבורה עליזה..על איזה בר אפלולי..והרבה וויסקי משובח לקיבה..לנשמה..נוכל לדבר על הרבה סקס...על הדלפק.
למה לחכות למחר הנה הצלחתי לככב אותך
אהבתי מאודדדדדדדדדדדדד, אומנם לקחתי יום חופש מהחזרות כדי לקרוא את כל הפוסט אבל היה שווהההההה
הנהגם לי בא לשתות אתך קפה עכשיו...
איזה פוסט עצבנייייי וחזקקקקק
מבטיח להגיע עם כוכב מחר שיתמלאו לי מחדשששששש
תשאלי את ג'ינג'ית כשאני מבטיח אני מקיים
וקום זה מקום טוב להיות בו..כי שם יש את כל המחשבות הכי טובות..והם מרחפות בחלל פתוח..ואפשר לקטוף אותם..אחת אחת..
והכוכב שלך..נשלח בדואר רשום.
מוסכנית טובה..יכולה לתקן את מה שהתקלקל אצל אשרוב..אבל בכל זאת..אתה יודע למצוא מוסכנית טובה זה כמו למצוא מנצחת טובה..{על תזמורת}..שתי קצוות טובות..ואני יכולה לנסות..אבל רק תיקוני חשמל..וקצת צבע..וקצת פתיחת סתימות..ולנקות אבק ממשטחים רכים..אני יודעת לעשות..שלא לדבר על דברים שכן קשורים לסקס..ממש קוסמת.
כשרון את ..צריך שתיים לטנגו
ושתבואי לבקר בארץ הקודש החוטאת ..נשתה לנו קפה..למרות שאני אישית מעדיפה וויסקי נקי..ככה..
לא לקחתי ברע..ממש הזדעזעתי ..מהמזעזע ..נו טוב..
חזרתי אלייך שוב כי אתמול בלילה פשוט בכיתי מהסיפור הזה שלך
ורק רציתי להגיד לך כמה את יפה וכמה את מוכשרת וכמה רגישה וכמה אינטיליגנטית וכמה בא לי לשתות איתך קפה עכשיו!!!
נו אז מה...
נו טוב,
לא היית אמורה לקחת את זה ברע.
למה מנוע חדש? תאכל קצת שמן, תוציא קצת עשן, קצת יותר לאט, חמם ת'מנוע יותר
ואז נוסע יופי. (הפעם לא מתכוון רק לסקס).
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
חברה שלי....הסדקים שבך הם נכס....הם הרגישות והפתיחות לתת ולקבל ....להרגיש
לכאוב ולאהוב....רק דרך סדק כזה יכולה רוח האהבה לחדור
חשבת פעם איך נראה לב שלם?-אטום -סגור- חסר הבעה ורגש...
שברייך הם נישמת אפה של האהבה...
ואני מחבק אותך חברה שלי
על שאת מה שאת...תמשיכי...
כתיבתך יצרה אצלי ואקום
וכל המילים התפזרו לשמים
ואת יודעת הכל אפור ורטוב עכשיו
וגם המילים שלי עכשיו
אבל את יודעת מה ?
קטפתי לך כוכב אחד
מדהימה
איזו אישה עצומה את
איך הבאת לנו אותך מהתחלה ועד הסוף
שנבין שנדע
היית צריכה להוציא , אמיצה ונפלאה
המילים שלך עשו לי דמעות וצמרמורות והבטן שלי התהפכה
בקיצור עשית בי שמות
ריתקת אותי בכל מילה ומשפט, הייתי איתך, חוויתי את הפרידה את המבט, את הזיכרון את ההוויה המדהימה שלך בתוך הסיפור הקורע והעצוב והנפלא הזה.
וכן בסופו של דבר אשכרא זכית
לאהבה שנדירים זוכים בה
זכית כי הכרת גבר מדהים ברובו אבל אידיוט בחולשת היותו בסופו של גבר.
זכית ביכולת להוציא את זה החוצה להקיא מהקרביים
ולראות את האור שיש בקצה של המנהרה.
זכית
ואנחנו בעיקר
זכינו בך כחברה.
תודה שהזמנת
ריגשת אותי נורא.
אוהבת ומחבקת חיבוק גדול גדול גדול וחם
את ..היא ההוכחה שלי ..להרבה דברים..שהגעתי לכאן..וקראתי את התגובות שלך..הרגשתי את ההזדהות..ואת האהבה..וידעתי שאני רוצה לדעת מי מאחורי המילים..וכנפגשנו וישבנו והזמן חלף מהר מידי..ידעתי שצדקתי בתחושה שלי..וכמה קל..לאהוב נשים..אהבה אמיתית..
את אוצר..מיא. אוצר נדיר ביותר.
אני לא חושבת על ההחמצה..אני חושבת על ההארה..על היכולת להביא את הכל למקום חדש..עם הבונוס של השנים שנערמו מאז..
עם הבגרות..עם הכל..כולי..אם לא הייתי מאמינה שזה אפשרי..הייתי מזמן בולעת את הבית מרקחת שליד הבית..וחוזרת לגן עדן.
רק האופטימיות שלי..ממלאת בכל יום את החול שאוזל..ומזל שכך..
המחמאות גם.
אתה...נשמה מקסימה.
ממתינה לך בדרכים לנסיעת רוח..פרצים..בטוח שאחרי נסיעה ינשרו ממני אי אילו חלקים שבורים.
יש באתר הזה עוד אנשים שכותבים לא כך..אבל לא פחות טוב..אולי אפילו טוב יותר ממליצה שיטוט לילי..אוצרות רבים תמצא/י..
זה לא חייב להיגמר..ואם אכן זה נגמר..מכל סיבה שהיא..ולא אכנס לרשימה..יש את אלה שלא יודעים לאהוב..ולכן האהבות האלה..אין להם סיכוי לשרוד..אבל כשאתה אוהב אהבת אמת והיא נגמרת..היא ממשיכה להתקיים...במימד אחר..ואתה יודע מה..אני מוכנה לקחת את הסיכון בזה..כי רק החוויה שווה כל אוברול שאעשה אחרכך...אני רק משתבחת עם השנים.
ואין בי חרטה אפילו לא בגודל ראש סיכה..על כל מה שחוויתי איתו ואחריו..עם האושר ועם הכאב שהיה בגודל האושר..הכל הכל..לא אמחזר..אעשה חדש לתפארת.
כתבתי בתגובה לבלוג שלך ובסוף מחקתי והעדפתי לכתוב לך באופן אישי, פרטי.
כי אני מרגיש ממש שותף לכאבך, לסבלך .... יחד עם זאת לתקוותך האבודה....
וזה מה שכתבתי...
יקירתי שורפת הלבבות
מעלה באש את הנשמות
קורעת רגשות וחוצבת דמעות.....
אין לי אלא לחזק את ידייך ולקוות עבורך שתמצאי את מקומך, אהובך, אהבתך....
גם אני אהבה נכזבת שכזו חוויתי
ומתוכה, מתוך הכאב לאהוב את האדם באשר הוא אדם למדתי.
אבל אהבה, אהבת עולם - רק אחת ויחידה יש ולעולם לא תהיה אחרת שתאפיל, תמחוק ותשכיח אותה.....
מי ששיחק לו מזלו - התחבר לאהבתו זו ויחיה איתה עד עולם באושר.
את ואני חווינו אותה לתקופה מאושרת בחיינו - אך נידונו לגעגועים ושרעפים לעולמים.
אהבה זו - אהבת האמת אותה חווינו - לא תחזור
ורק נותר לנו לשים אותה כאידיאל - ולשאוף להגיע קרוב אליה כמה שנוכל אם האחרים בחיינו.
עם משפחתנו... ילדינו .... איתם נגיע הכי קרוב.
עם בני/בנות זוגנו...? בספק. תמיד הם יהיו בצילה של אותה אהבת עולם.
ואז זה נגמר.
ולך תמצא מנוע חדש, עכשיו שאתה עצמך זקוק לאוברול.
עולם הולך ונעלם...וזה רק חצי ממלאי הזיכרונות..
תודה זולה..אני רואה שאת ערוכה היטב לחורף שבחוץ..רק אני לא מוצאת כובע ראוי..
כנראה..שלא אהבת יום אחד בחייך..באמת מזעזע...
קראתי את הסעיפים...
לא ההוא ולא זה הם אידיוטים..אני בוחרת אותם מיוחדים..חכמים מבפנים..רגישים עם חוש הומור..ועוד תכונות עילוי מיוחדות.
והאהבה..עומדת יפה וטהורה..העלבון היחיד שלה..הוא פחד..לא יותר ולא פחות.
כי כשאתה אוהב מהמקום הכי עמוק בגופ שלך..אין לי מילים לתאר את זה ארז..זה מנוע יותר גדול מכל מה שאי פעם אדם יוכל להמציא...זה בחינם..זה בריא..זה נמצא בשפע רענן..אנשים לא יודעים מה לעשות עם זה..איך לאכול את זה..איך להאכיל את זה..זו העיה.
כי אם לא הפחד. אני עכשיו הייתי הולכת אל "ההוא" ואומרת לו..ש..אומרת לו כל מה שאני רוצה ..בלי לפחד..בלי לחשוב..בלי כיסויים..אין ערבויות, אין בטחונות..זו לא קופת חיסכון..אבל שווה כל רגע של החיים רק לחוות זאת שוב..פעם אחת נוספת..אחת..ולא רוצה דבר עוד.
1. אם תסלחי לי, בתור התחלה אשתמש בז'רגון המקצועי של בילי מוסקונה: ההוא היה אידיוט!
2. גם הנוכחי אידיוט! אבל פחות (לפחות הוא לא מעקר את עצמו).
3. זה רק מוכיח היטב מה שאני תמיד טוען (ותכף מיא תתנפל עליי, אבל מילא): האהבה היא עלבון לאינטליגנציה.
4. את ראויה לילד ועוד איך.
5. ראי סעיפים 1-4.
כתבת באריכות
שיתפת וריתקת
וציטטתי את יקירתי שתימצתה...
אכן עולם ומלואו
תודה*
היי חברה מדהימ שלי..
איזה שפאגט הנשמה שלי עשתה
מילותייך קרעו ופיסקו את סגור ליבי...
חשבתי להתייחס לקטע או למישפט מהסיפור אבל זה בלתי אפשרי
משפט רודף משפט והאחד חזק ומכה יותר מהאחר....חטפתי בום לפנים ובפנים מהעוצמה שפרצה מנישמתך ובאה לידי ביטוי בכתיבתך המוחצת...
ברור לי שנישמתך מדברת, .....כמעט הרגשתי את נשימת הבל פיך בזמן שנפתח לזעקה עמוקה וכואבת...
אבל ברור לחלוטין שטוב שכתבת כך את משחררת...תוציאי תרפי שחררי את עצמך מכבלייך ותמשיכי הלאה לאושר שמחכה לך...
כי מחר אהובי..יום חדש.
יורד הגשם..והוא ישטוף הכל..
גם אותי..ישטוף ויכה עד אהיה..
נקייה..ושורשיי רוויים.
שמח שבסופו של כאב...את רואה את הנקי שיוותר אחרי הגשם...
ואת יפה ומוארת שכמותך תצמחי מחדש משורשייך הדוויים למציאות חדשה
שתכיל בך עולם מלא מציאות של אהבה.....
אגב: אמא שלי שהיא כרגע בת שיבעים.....התחתנה לפני כשנה וחצי...פעם שלישית...עם גבר משכיל כבן 74....ואיזה רומן ואיזו אהבה....ממש כמו שאהבה צריכה להיות על כל ריגושיה ומקסמיה...שהרי לאהבה אין גיל ....
אז על מה את מדברת?...שהרי אם כתבת בצורה כל כך מרגשת....ברור שיש בך יכולת עמוקה של נתינה וקבלה...וחום אש להבה...המקלדת כאן נמסה מהלהט שבך למרות הסערה המקפיאה בחוץ....ויש לך שנים רבות לאהוב....ואני כבר אוהב אותך...
שולח לך חיבוק גדול ואוהב.......
איזו פעימה יפה יש לך! ומנעד המילים, סוחף והרגשתי את הסחף שלך, ת'מערבולת ותעצב..
מתוקה, בכל גיל אפשר לאהוב, אפילו להתאהב..
רק תרצי, פתחי ת'שערים בנפשך לאהבה, אומץ וכל מה שאת מרגישה שחסר לך בנפש
"קשה לאהוב בגיל 40, צריך הרבה אומץ. אני לא בטוחה שלי יש את האומץ הנדרש לכך. "
בוכָה...
איזו אהבה נדירה, של פעם בחיים.
לפחות זכית לה...מה שאין להרבה אנשים
הכתיבה שלך סוחפת ומרתקת , כשרון מדהים.
מאחלת לך שגרגרי החול ימלאו את שעון החול שלך
וירדו באיטיות....
שליבך שוב יחזור לפעום בשמחה ולהתרגש.
אל תשכחי שתמיד אפשר לאהוב, גם אם לא באותן עוצמות .
אתה אבירי..
אבל כמו שאמרתי..הייתי עולה למונית ההיא שוב..גם מנקודת מבט עכשווית..אנחנו הולכים קדימה..וזיכרונות זה טוב לעבר..החיים נמצאים כאן ועכשיו.
זה נכון..אבל אני מאמינה שעוד אחזור להרגיש אותה שוב..אזכה בה שוב. אבל צריך לזרוק את השיריון המזוגג לפח הקרוב..כבד לי.
סליחה..זו לא היית את..אבל בכל זאת מוזמנת לבקר שם..
תמיד רציתי לעבור לנשים..אולי עכשיו..זה הזמן..
מה שבטוח..תקבלי ממני הרבה מכתבי אהבה..שלא תוכלי להפסיק לאהוב אותי.
אני עובדת על הכישרון..וגם על הגישרון..ואפילו התרגשתי מהכוכב הזוהר שהשארת מאחור..בפעמיים אבא. יפה הכוכב..הזה.
אכן עולם..ולא מלואו כלל ..עוד יבואו ימים..לקראת השמונים..העליזות.
נסחפתי בעצמי..
יקרה...:)
אין לי מילים...הכנות והכאב השתיקוני...
לככב ? הייתי מעדיף להיות סופרמן ולהחזיר עבורך את הזמן לאחור...:)
רק טוב
D
*
מרגש, מקסים, אמיתי
כמה נדירה התחושה...על אף הקושי, זכית
יש כאלה שלא יחוו לעולם...
כוכב
מקסימה את
גרמת לי להתאהב בך
עולם ומלואו.
סחפת אותי...