לקיימברידג' יש צבע ורוד. זה לא ממש צפוי. כפר אנגלי, דשא עתיק, חומות אבן, טקסים. בית התה The Copper Kettle בקינגס פרייד באמת לא משהו, הרצפה קצת דביקה, התה דלוח, העוגיות לא היו מעולות גם ביום שבו אפו אותן. אבל הקולג' שנשקף מהחלון שווה את זה. הוא ורוד. וגם הדשא שלידו, ורוד. והערפל הקל הזה, האוויר הקריר והרטוב הזה, שמלא טיפות זעירות שמגיעות אליך מכל הכיוונים בבת אחת, ומספיגות אותך בלחות לא מוגדרת ובהדרגה, במתינות בריטית כזאת, – גם הערפל הזה הוא ורוד. מזכיר קצת צמר גפן סוכר. הספרים תחת זרועי אפופים גם הם בוורדרדות הזאת. יש משהו טיפשי בספרים ורודים, אבל מה לעשות, זה מה שקורה בקיימברידג'. קשה לקרוא בספרים ורדרדים מול החלון הזה. ההזיות צפות ועולות עד שהתה, שמלכתחילה היה פושר, נהיה ממש בלתי ניתן לשתייה.

ככה זה אושר.

משם, ברגל,לכוון הגשר על הקאם. מימין יש בית קפה של הרשת הזאת שמנסה להיות איטלקית. יש להם שולחן קטן ליד החלון שפונה לרחוב, ואת השולחן הזה אני אוהבת. כי ישבתי בו, ושתיתי קפה של בוקר, לבד, ביום שאחרי. הייתי כל כך מאושרת. זה הציף אותי. שנים, שנים של מחנק, של עול מכאיב, ירדו מעליי בבת אחת. הייתי קלה. ריחפתי. אז התבוננתי בפעם הראשונה בתשומת לב בענן הזה, של הטיפות שבאות אליך מכל הכיוונים בבת אחת, וראיתי שהוא ורוד.