האיש הגיע לפני 8 שנים הכי קרוב שאפשר לבר מינן אבל לאסונו ליבו פועם ומוחו הפגוע חי. איש, כולל חכמי הרפואה המופלאים אינו יכול לקבוע אם אריאל שרון סובל או לא. אין אפשרות לשאול את דעתו בעניין החזקתו כצמח אך בניו, שאין לקנא בהם, אינם יכולים לסרב לטיפול רפואי גם אם החוק היה מאפשר להם זאת. אבא זה אבא.

זה המצב במשך 8 השנים האחרונות והתקשורת נזכרה במשך תקופה זו מדי פעם לרשום כמה שורות בכרוניקה הבנלית על עובדת היותו של ראש הממשלה לשעבר צמח. כעת, השינוי הדרמטי במצב כליותיו הקפיץ המונים משני עברי מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים. בצד הצופים והמאזינים - המוני מציצנים וחובבי תכניות ריאליטי הכמהים לצפייה בפצעים, חבורות, סבל נפשי ומסכנות (זה נותן להם הרגשת ביטחון שאצלם הכל בסדר בסדר טפו, טפו, טפו). בצד השני של המצלמות והמיקרופונים - חכמי רפואה שמוכנים להסביר לעם את מצבו הרפואי של אריאל שרון לפרטי פרטים. הם גם לא שוכחים להזכיר שהוא פייטר ונלחם על חייו ( חיי צמח, אללי). רק דבר אחד, שוד ושבר, הם שוכחים להזכיר: שחכמי רפואה לא קטנים מהם מבית החולים הדסה שבעין כרם לפני שמונה שנים, נתנו לראש הממשלה שרון מנת יתר של נוגדי קרישת דם שהפכו אותו לצמח. אז, בהדסה עין כרם, הופיע לפני המצלמות מדי יום הפרופסור לרפואה שניהל אז את בית החולים וסיפר לצופים המודאגים שאריק שרון נושם באופן "עצמוני" ( ולא אמר מילה על האבסתו בנוגדי קרישה ) - כפרס על כך הוא קיבל לידיו את ניהול המוסד לביטוח לאומי. כיום מופיע מדי יום הפרופסור לרפואה שמנהל את בית החולים שיבא ומספר פרטים פיקנטיים על מצבו הרפואי של אריאל שרון כשהוא מקשט כל משפט שלו בעילגות הלשונית האפנתית - "מה שנקרא".

ואילו אני הקטן יושב מול מסך הטלוויזיה, פני מכורכמים ולבי דואב על סבלו הארוך של אריק שנכנס אל הגיהינום בעודו חי ובעיני רוחי אני רואה את הכותרת הענקית של עיתון דרום אפריקני שמלפני מספר חודשים, כשנלסון מנדלה גסס: LET HIM GO.