כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    מתוך שיחות שגונבו לאזני(1) - או במה היא טובה יותר?

    8 תגובות   יום שני, 6/1/14, 10:58

    מתוך שיחות שגונבו לאזני (1) -

    או, במה היא טובה יותר?


     

    ''

    פרט מתוך היצירה 'ספר אובייקט' - דיוקן בשירת אגם - נורית צדרבום 2004


    פה אני שומעת מילה, שם אני שומעת מילה.

    לפעמים במקרה ולפעמים שלא במקרה.

    פה זורקים לי איזו שאלה, שם מפריחים אמירה. כאן עולה משהו מעניין וגם שם. כל אלה הופכים להיות בעבורי הגיגים, וכמובן גם סיבה למסיבה. כל דבר כזה הופך להיות חומרי יסוד במטבח המחשבות שלי - ומהם אני מבשלת תבשיל. לרוב את התבשיל אני מציגה במרחב הווירטואלי המתחרה והנגיש כל כך, הלא הוא הפייסבוק הידוע.


    אלא מה? הפייסבוק הוא כזה כאן ועכשיו. נגעת נסעת. ראית, לייקת (או לא), רצת הלאה, זה רץ הלאה, הכל שם זורם ונבלע בבטן הפייסבוק שאין לה תחתית. אם לא ראית, אם לא היית שם במקרה באותו רגע, לא ידעת. ולפעמים סטטוס חשוב (בעיני כמובן) הפסיד הרבה מקהל קוראיו הפוטנציאליים, ואני מרגישה. חבל.


    אבל, בשביל זה יש לי בלוג, והבלוג גם אם הוא לא מגיע להמון רב, וגם אם לא רבים קוראים בו, הוא נשאר שם, יציב קיים, כל הזמן. תמיד יש סיכוי שהוא שוב יפציע.


    ואולי בכלל הכל עבודה בעיניים, ואולי הכל עורבא פרח. אבל ידי קלה המקלדת, והצורך להנציח את הרהורי אשר בדרך כלל נקשרים לעסקי האמנות שבהם אני מתבוססת עד כלות, הוא שריר וקיים. לכן, החלטתי להביא לכאן מדי פעם, אוסף מתוך דברים שאמרו מאחורי גבי, או דברים שאמרו לי, או דברים ששאלו אותי, או שאלות שהמצאתי לצורך העניין - כל אלה מלווים במחשבות שלי ובתשובות שלי. ומאחר שחלק גדול מהדברים האלה כבר עלה בדרך זו או אחרת בפייסבוק, הצטברו גם דעות מעניינות ותגובות של אחרים, שגם אותם אשלב כאן לבין לבין.

     

    אז אם יש מי מביניכם שמעניין אותו לקרוא על מה שנקרא 'חפירות'. אני מבטיחה שיהיה מעניין, לפחות מנקודת הראות שלי. ולא משנה כמה אני לא אובייקטיבית. אתם מוזמנים להציץ.

    פתחתי דלת אז תכנסו.

     

    והנה הדוגמא הראשונה, והיא מובאת כאן מצוטטת כלשונה כפי שהופיעה בסטטוס שלי:

     

    "לפני מספר ימים, בעת שהייתי באירוע אמנותי כל שהוא, שמעתי שיחה - ולא במקרה כנראה. הם התווכחו. הם דברו עלי. עמדתי עם גבי אליהם, ייתכן שהם לא ממש ראו אותי (אפשר לחשוב שאני כל כך בלתי נראית), והתקנתי את אזני למצב הקשבה.

    אחד אמר: "היא ציירת בסדר, אבל היא יותר טובה כמשוררת. שם\ במילים כוחה החזק".

    ואילו האחר השיב לו מתנגד בכל כוחו שלו: "מה פתאום השירה שלה לא רעה, היא הרבה יותר טובה בציור - ובאמנות פלאסטית".

    הסתובבתי, חייכתי, והחלטתי להתערב בשיחה. וברוח צחוק אמרתי, כדי שלא ירגישו לא נעים על זה ששמעתי את דבריהם, "תקשיבו, אני אפתור לכם את הבעיה. נדמה לי שאני המשוררת הכי טובה בין הציירים, והציירת הכי טובה בין המשוררים".

     

    כולנו צחקנו, והמתח התפוגג.

    בקיצור, כאילו אמרתי. תעזבו שטויות אני לא ממש טובה לא בזה ולא בזה.

    אבל, צחוק צחוק. זה לא אומר שזה באמת מה שאני חושבת. את זה אמרתי רק לצורך העניין, וכדי שתהיה אווירה טובה וקלילה. בלבי אפילו נהניתי לחשוב שזה מה שמעסיק אותם. לתת לי ציונים, להחליט במה אני יותר טובה. ולא, הם לא חשב
    ו שאני לא טובה. הם רק רצו לדעת במה אני יותר. עוד אחזור לעניין הזה אבל בינתיים, אנצל את הבמה הזאת לומר מה אני חושבת על עצמי ועל כל העניין הזה.


    האמת. אם הם היו שואלים אותי. או שמא במקרה אתם שואלים אותי. אני אומרת לכם בנחישות (גם אם זה נשמע לא צנוע - תסמכו עלי, יש לי ניסיון רב) אני פשוט טובה בשניהם. גם בזה וגם בזה. וזה אפשרי. מי שחלק מתנות, חילק לי את שניהם (ועוד כמה) ומאותו רגע שהבנתי שקיבלתי מתנות, לקחתי את זה ברצינות ואני עובדת. עובדת בזה קשה והרבה ובנחישות. כי בשביל מתנות צריך לעבוד ולהגיד תודה.

    אז זהו חברה, אל תתלבטו, ואל תתלחשו מאחורי גבי. קבלו את העובדה שאפשר להיות טוב גם בזה וגם בזה. ולא רק, אלא גם שזה מפרה את זה. זה פשוט מאד, כל אחד מהתחומים האלה הוא שפה לביטוי. אני במקרה יודעת לדבר בשתי השפות האלה ואת זאת אני עושה. ולא, אני לא יושבת לי מדושנת עונג על ערמות של זרי דפנה. אני ממשיכה ללמוד את השפות, כל הזמן לומדת, כי שפות זה דבר חי, לומדת ומשתמשת.

    והאמת מה זה בכלל חשוב במה אני יותר טובה?


    ואם אני בכלל טובה?


    ומי כאן צריך לחלק ציונים?


    ומי בכלל יודע או מבין מה זה טוב?


    מהם הקריטריונים לטוב?


    יש הרבה מה להגיד על זה. לא כאן המקום. אבל, כשזה טוב אז כולם מרגישים ורואים.

    בכל מקרה לא זה מה שחשוב בעיני, כנקודת מוצא. חשובה בעיני העשייה. ואני מאמינה שעשייה אמיתית, אותנטית, עקבית, שיש בה ממין הסקרנות שלא נגמרת, ושאפשר לטבל אותה ברגש ושכל - היא החשובה. במילים אחרות - 'הדרך'.

    אז אני הולכת, במסלול הזה. זו הדרך שלי. וכדי שאוכל לעתים להביט לאחור, אני משאירה עקבות וסמני דרך (יצירות). כי כבר למדתי שכדי לקבל עתיד צריך לעתים לזכור ולאזכר את העבר". 

     

    ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

     

    אז זהו, זה היה הסטטוס כלשונו, ובמסגרת המגבלות הבלתי כתובות של הפייסבוק, רצוי לא להאריך שם יתר על המידה (דבר שמאד קשה במקרים מסוימים). כי כמו שאמרתי, שם זה מהיר ועצבני. אבל מה? שמחתי לגלות שהסטטוס הזה צבר הרבה מאד עניין. איך יודעים? שם המציאו את הפטנט של ה 'לייק' (אהבתי) - פטנט שהיום אתה שואל איך העולם התקיים עד שנת 2010 בלי ה 'לייק' הזה. ובכן , הרבה מאד לייקים היו שם, כולל גם תגובות מילוליות, מטעם אלה שהנושא באמת קצת גירה אותם לפתח את השיח.

     

    חייבת להודות, שאחת הסיבות שאני 'משוטטת' כמעט דרך קבע בתחנות השונות ברשת (פייסבוק, 'דה מרקר') זה בדיוק בשביל לעורר עניין ושיח במה שקשור לאמנות בכלל ואודה ולא אבוש לאמנות שלי בפרט. כבר אמרתי אמנות זו שפה שצריכה שמישהו יפתח בעבורה את הפה - כלומר, יחשוף אותה. אז אני שם בשביל עבודותיי, שלא אחת אמרתי שאני שפחתן החרופה מלכתחילה ובדיעבד.

    ובכן, התפתח שיח והנה כמה מן התגובות שצצו ועלו שם.

     

    כותב ומגיב למשל ישראל ליטמן : הו, משהו הכולל קו ומלה מלים וקוים וזה מדגים העניין : את חושבת משמע את קיימת את גורמת לחשוב משמע את קיימת את מציירת את גורמת לאהוב את כותבת - את מחממת את הלב - - -מכאן יוצא שגם המחשבה החשיבה כשלעצמה בין אם היא מפורסמת ובין אם לאו - היא ע ש י י ה ...ובוודאי ה ד י ב ו ר   ! חיוך

     

    כך כותב ליטמן שדרכו להגיב היא על דרך החשיבה הפילוסופית.

     

    דימונה יניב כתבה משהו מעניין מאד :ואני מציעה, ציירי לך שיר וכתבי לך תמונה!

    זה כמובן הביא אותי למחשבה עתיקה ומדוברת והנה אני מצטטת משפט יודע של המשורר היווני סימונידס שאמר כבר במאה השישית לפני הספירה "הציור הוא שירה אילמת והשירה היא ציור מדבר".


    וזה כמובן מביא אותי לספר קצת וממש בקצרה, שאכן התחומים האלה אצלי לא מופרדים כלל וכלל. הם מחוברים ובפעמים רבות עובדים יחד ובמשולב ובמשותף ובהפריה הדדית. כך למשל אפשר למצוא ברבים משירי אזכור ודבור על ציור, כמו שגם רבים מצויירי משלבים שירה וכתב. ודוגמאות לכך תהיינה רבות בספר שירה שלי שייצא בזמן הקרוב ואשר בכלל אקרא לו 'ציירת'.


    סתם דוגמא לטעימה קלה על מנת שדברי לא יימצאו כאן כאמירה שאינה מבוססת. הנה קטע משירי שנקרא 'הציור האחרון' ( נכתב די מזמן)

     

    הציור האחרון /נורית צדרבוים


    "הַצִּיּוּר הָאַחֲרוֹן הוּא הַמּוֹרֶה הֲכִי טוֹב שֶׁלָּךְ"

    כָּךְ, הַמּוֹרֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי לְצִיּוּר. אָמַר וְהָלַךְ.

     

    הַצִּיּוּר הָאַחֲרוֹן מַנְהִיג אוֹתִי מוֹרֶה לִי דֶּרֶךְ

    מִילָתוֹ הִיא בְּרִית שְׂפַת תְּמוּנָה. וַאֲנִי

    נוֹשֵׂאת בְּעוּלָם שֶׁל מִכְחוֹל מַצָּע וְצֶבַע,

    תָּרָה בִּשְּׁבִיל הַבַּד בֵּין נִבְכֵי מִּרְקָם

    הוֹלֶכֶת לְאֹרֶךְ קַּו שֶׁמּוֹתֵחַ קְצוֹתָיו לִהְיוֹת

    הַסְּגֻלָּה לְאֹרֶךְ יָמָיו. מַסָּע חֲנִיכָה לְעוֹלָם לֹא תָּם

    בֵּין מִסְגֶּרֶת מְתוּחָה עַל עֲצְמוֹת צִיּוּר נִקְרָם.


    יָדַעְתִּי אָז כְּמַאֲמַר הַמּוֹרֶה שֶׁהָלַךְ,

    הַצִּיּוּר שֶׁגָּח עַכְשָׁו מִבֶּטֶן תַּנּוּר אֵשׁ הַיּוֹצֵר

    נוֹשֵׂא עַמּוֹ אֶת כָּל תּוֹרָת הַיֶּתֶר וְהַהֵתֶּר -

    מוֹרִי הַמְּשֻׁבָּח אִם רַק אֵדַע לָלֶכֶת אַחֲרָיו.


     

    זוהי למשל דוגמא של שיר שלי שבו אני מתכתבת עם עולם הציור שלי, וזו רק דוגמא אחת, הנושא הזה מסתובב חפשי בהרבה מאד משירי. והנה עוד אחד לדוגמא, רק עוד הוכחה קטנה לכך שגם כשאני משוררת את שפתי שפת הציירת אינני נוטשת, זו מלווה אתי בארצותיה של אלה וזו בארצותיה של אלה. נעה אני ונדה.

     

    הקו שהלכתי אחריו / נורית צדרבוים


    צִיַּרְתִּי קַו אָרֹךְ מְקֻטָּע

    הָלַכְתִּי אַחֲרָיו בְּגִיר בְּצֶבַע

    כְּדֶרֶךְ אָדָם וְטֶבַע.

    נָטָה לְצִדּוֹ, כָּפַף, הָפַךְ בֵּין הַזְּמַנִּים

    וְנִשְׁבַּר לְזַגְזֵג בַּפֶּחָם וּבַפּוּךָ.

    הָיָה לְצֶלַע, הָיָה לְבֶלַע

    נִשְׁפַּךְ כַּחֲתָךְ זָהָב, הוּתַך

    וְנֶחְתַּם בְּכַף יָדִי – קַו חַיִּים.

     

    וכמובן שהשיר הזה, כמו כל טקסט, משתמש בחומרים שלקוחים משפת החומר שפת הציור, אך כדרכה של יצירת אמנות הוא רק מטאפורה והוא בכלל אומר דברים אחרים. על שיר צריך לומר, שמה שאתה קורא זה לא רק מה שיש.

     

    והנה תגובה של מישהו אחר, שכנראה מאד אוהב אותי ואוהב את מה שאני עושה

     

    יאיר בן חיים שעוקב הרבה מאד אחרי העשייה שלי ולא רק במרחב הווירטואלי כותב כך: "גמבזה וגמבזה, המתלחששים בסופו של יום מתפוגגים עם טיפשותם. יש אנשים שהם לא ממש על הקרקע, הם קצת מרחפים באוויר, לכן קשה להם לזהות בתוך הדיסקט הרפה שלהם את המילים הנכונות. את גמבזה וגמבזה וגם בשקט יכולה להגיד אני גם בָּזָה לאנשים שכל עניינם זה לקטלג ולתייג אנשים".

     

    נראה שיאיר כועס. כי מה פתאום,(לדעתו כמובן) אנשים בכלל מטילים ספק? ליאיר ברור, לשמחתי הרבה, שאני טובה גם בזה וגם בזה. זה כל כך ברור לו שהוא ממש כועס על אלה שלא רואים זאת. ומיד יוצא בקצפו עליהם ואף לא מהסס לכתוב זאת קבל עם ופייסבוק. אני כמובן חייכתי לעצמי, קלטתי את המלחמה שהוא יצא אליה להגנתי. אבל כמובן שלא נסחפתי כמוהו, ולא אינני חושבת שאנשים הם רפי שכל, וגם אינני בזה להם. משחק מילים יפה, הוא עשה שם בן חיים, אבל אני לא בזה. שידברו. שיחשבו. משהו הרי צריך לעשות, ובעבורי זה לחם. כי מזה יוצא לי בסוף רשומה וקרקע מוצקה להרהורים לגופו של עניין.

     

    אבל, יש שם בשכונה שלנו בפייסבוק גם אנשים רחמנים בני רחמנים שיציאה כזאת על בני תמותה מכעיסה אותם, ואפילו שהם אוהבים אותי ואת יצירתי מאד, אין הם מוכנים לשחוט את כל האחרים.


    כמו למשל אירית סלע, שכך כתבה: "יאיר למה? הרי גם בשמך וגם בעשייתך מאיר אתה וגם נורית בשמה הן פרח היא והן נורית מאירה ,אל לכנות אותם טיפשים או לחכות שיתפוגגו ,לפנות אליהם להפנות אותם לשבילים הנכונים=לשבילי המילים של נורית למשל. תחשוב על זה".


    כן זו אירית, והיא פשוט ממליצה ומציעה לנקוט בצד הבונה ולא בצד הפוסל. היא מבינה ומסכימה שכנראה שיש אנשים שאינם מכירים מספיק את יצירתי. והיא כן. היא מכירה על בורייה. מבלה בלילות בשבילי האתר שלי, קוראת בשקיקה את שירתי ומגיבה עליה, תולה בביתה ציורי שלי, קוראת מאמרים. כולה צימאון לקבל עוד ידע. סקרנית ויצירתית. במקרה נתקלה בעבודתי ומאז ממש כדבריה מטיילת בשבילי האתרים והמילים שלי. ומה היא בעצם אומרת ליאיר? לא צריך לפסול את מי שלא מכיר, פשוט להמליץ לו לנבור, ללמוד לקרוא והיא בטוחה (וזו כמובן דעתה) שמי שיכיר את החומרים האלה כבר לא תהיה לא שום התלבטות.

     

    דווקא נחמד השיח הזה שמתקיים ביניהם משום שמתוכו ותוכנו ניתן ללמוד עוד כמה דברים. למשל מה אירית חושבת על דבריו של יאיר, מה היא חושבת על אנשים (בניגוד לדעתו של יאיר) ומה היא חושבת על עבודתי. היא כל כך סומכת על עבודתי, שהיא מניחה שמי שיגיע לשם וכבר לא יתלבט. אבל, אירית לא מסיימת בזה היא מוסיפה עוד תבלין לתבשיל המצויין של מילותיה ומגיבה גם לדבריה של הפסלת הנפלאה בתיה גזית שאומרת כך: אוהבת את המתנות שקבלת. התברכת שאת יודעת להשתמש היטב בשתי מתנות אלו...."

     

    כמובן שתודה לבתיה על הפרגון הנהדר והפשוט. ועל כך אירית מוסיפה מטעמה כמו שאמרתי ואומרת : "חחחחחחחחחחחח ומה שבטוח ששליטה וירטואוזית בשפה יש לך ואת עושה בה כשלך ובלי לשאול רשות ובחוצפתי כי רבה אראה לחברי מתנות נוספות שלך". ואז היא שולפת תמונה דיוקן שלי מצולמת ומדביקה אותה בהמשך לתגובה שלה. אבל, כאן אעצור ולא אסחף גם לזה, כי באמת לא באתי לכאן כדי לשיר לעצמי שיר הלל.

     

    רק עוד דבר אחד פיקנטי שאינני יכולה להימנע מלומר אותו. וכאן מותר לי. כאן בבלוג שלי, זה הבית שלי, זה המקום שבו זכותי לספר מהרהורי לבי, ואם אני בוחרת אז גם הפרטיים והאישיים ביותר. אז הנה דבר פיקנטי. אותם השניים שדנו בי, ושניסו לקבוע מדד, במה אני טובה יותר, מוכרים לי היטב. אחד מהם מתעניין יותר בעולם השירה. משורר משהו. ואחד מהם מתעניין יותר בעולם האמנות הפלסטית. צייר משהו. וראו זה פלא. המשורר מביניהם חשב שאני ציירת טובה יותר, ואילו הצייר מביניהם חשב שאני משוררת טובה יותר. פסיכולוגיה בגרוש הייתה אומרת שכל אחד מהם רצה להרחיק אותי משדה פעילותו, אולי כדי שלא אפריע לו? יש מצב. לא? אני לא יודעת מה הם חשבו. אני הבנתי שזאת בעצם מחמאה (וגם אם זו בחירה אישית להאמין בכך, זכותי, לא?). כן, הפסיכולוגיה כשהיא מפשיטה אותנו ממערומינו היא מגלה הרבה, ובין גילוייה היא נוטה לומר שלפעמים כדי להגדיל את עצמך אתה מקטין את האחר. חומר למחשבה. 

     

    וצריך לציין, שעל אף שכולם הגיבו לי שם בסטטוס בסוג של הבנה ואמפתיה. לפעמים אפילו, כפי שעולה מתוך הניחומים, הם לא ממש קלטו, שאני מספרת כל זאת בחיוך רחב, ובכיף. ובסך הכל מצאתי לי עוד משהו לעשות ממנו תבשיל ריחני.


    באתי כדי להראות שאפשר להיות יוצר שעוסק בשתי השפות האלה. ייתכן שגם אפשר להיות טוב בשניהם. ואני מכירה ציירים רבים שכותבים שירה מצוינת ומשוררים רבים שמציירים מצוין. זה אפשרי. ובאשר אלי? יש כאלה שהחליטו לדון בזה. כפי שכבר ראיתם בראש דבריי כאן.


    יכולתי להוסיף כאן עוד ועוד ממן התגובות המעניינות שעלו בסמוך לאותו סטטוס. אבל בימינו המעבר ממרחב אחד למרחב אחר זה רק עניין של לחיצה על קישור. אז אם יש מי מביניכם שסקרן ורוצה לדעת עוד קצת יותר על מה דברו שם מוזמן פשוט ללחוץ כאן - ומנהרת הזמן שהזמן לא משחק בו בכלל תפקיד תוביל אתכם ישר לשם.

     

    ואני אחזור לנושא, או ללבו של הנושא עצמו, בשאלה איך הדבר מתקיים אצלי?


    איפה באמת נמצא הגבול בין כתיבה ליצירה פלאסטית?


    האם הגבול הזה קיים אצלי?


    האם אני חוצה את הגבולות?


    האם אני דוחקת את גבולות לקצה?


    למה?


    האם יש לזה ביטוי ביצירתי?

     

    הרשומה הזאת כבר מספיק ארוכה ולכן לא אתעכב כאן לדיון מעמיק בשאלות שהצגתי כאן. יש יש על מה לדבר כאן והרבה. פשוט אפנה אתכם לכמה מהרשומות הקודמות שלי ובהן ניתן לראות עד כמה התחומים האלה קיימים אצלי ועובדים במקביל, כמו שאמרתי - זה טוען את זה, זה מפרה את זה וגם מה שאראה כאן אם דרך קישור ואם בדוגמא ישירה הוא ממש על קצה המזלג ממה שבאמת יש לי. כי כמו שאמרתי אני חיה בשתי ארצות אלה, עוברת את הגבולות חופשי, גם דוחקת את הגבולות לפעמים. וברור לי שב ד.נ.א שלי יש פשוט דרכון עם ויזה לכל החיים לטייל חופשי בארצות אלה.

     

    רשומות שלי שמצורפות כאן ( רק צריך ללחוץ) מציגות ומסבירות את העניין בהרחבה ועם דוגמאות רבות.

    'האם יש לאמנות מילה' 

    מה עניין דיוקן לעניין אגם - ומה שם לא גווע?

     

    העבודה שמצורפת כאן זו עבודה שהוצגה לאחרונה בתערוכה שאותה גם אצרתי '4X4 הדפס +' ( 4X4 - זה לא רק ככב שטח - זה שם הרשומה) עבודה זו משלבת תחריט, הדפס, כתב ודימוי - וניתן לראות גם בה כיצד המילה, הכתב, האות והשירה מצאו להם אכסניה בתוך עבודת ציור/תחריט. ככה זה אצלי וזה לא משנה במה אני טובה יותר. מה שכן משנה זה שאני עושה כי לי אין דרך אחרת. הדרך שלי היא להיות בדרך ולעשות.


     

    http://cafe.themarker.com/image/2941124/

    הדפס /תחריט/ קולאג' /כתב ודימוי - נורית צדרבוים 2011 מתוך התערוכה 'הדפס +

     


    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים
    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/1/14 12:26:

      צטט: ***ורד*** 2014-01-08 07:44:04

      התמודדות מלבבת עם מצב קיים .
       

       

      הסתובבתי, חייכתי, והחלטתי להתערב בשיחה. וברוח צחוק אמרתי, כדי שלא ירגישו לא נעים על זה ששמעתי את דבריהם, "תקשיבו, אני אפתור לכם את הבעיה. נדמה לי שאני המשוררת הכי טובה בין הציירים, והציירת הכי טובה בין המשוררים".

      תודה ורד יקרה. סיכמת את זה יפה ונכון. אהבתי

        8/1/14 07:44:

      התמודדות מלבבת עם מצב קיים .
       

       

      הסתובבתי, חייכתי, והחלטתי להתערב בשיחה. וברוח צחוק אמרתי, כדי שלא ירגישו לא נעים על זה ששמעתי את דבריהם, "תקשיבו, אני אפתור לכם את הבעיה. נדמה לי שאני המשוררת הכי טובה בין הציירים, והציירת הכי טובה בין המשוררים".

        7/1/14 23:49:

      צטט: שולה ניסים 2014-01-07 16:35:26

      נראה לי הישג לא רע בכלל אם מדברים ומתווכחים עלייך. הדבר הכי רע שיכול לקרות לאדם יוצר זה התעלמות מוחלטת. אז תשמחי בדיבור הזה. אני מאושרת להיות עכשיו מחוץ לפייסבוק. (שני הכרטיסים שלי שם מושבתים נכון לעכשיו) הפייסבוק הוא לא חזות הכל.

      שולה, אתחיל מהסוף. פייסבוק הוא לא חזות הכל. כלום לא חזות הכל. את צודקת. אבל פייסבוק זו חזות וגם חזית. אנשים שעוסקים ביצירה ורוצים לחשוף אותה ( כי זה מה שיצירה צריכה) בעבורם פייסבוק זו עוד במה, או סוג של גלריה, או סוג של כתב עת. מקום שבו ברגע שקבעת את מסגרת החברים שלך והגדרת את עצמך ואת תחום העינין שלך, אתה הופך להיות איש יחסי הצבור והשיווק של עצמך, ולא נזקק לשירותים של אחרים. אבל, את צודקת. שום דבר אסור שישתלט על האדם. לכן המינון זה שם המשחק. וחבל שסגרת את הכרטיסים שלך. את בהחלט יכולת לנהל את עצמך שם כך שמצד אחד מפרסמת את החומרים שלך ומצד שני לא משתעבדת. ובאשר לנושא שהעליתי כאן. את חמודה את מנסה לנחם אותי. אבל אני חייבת לספר לך שלא הרגשתי רע מזה שהם דברו, וגם לא ממה שהם אמרו. להיפך זה הצחיק אותי והיה נחמד ואת צודקת אם מדברים עליך סימן שמשהו קורה. ברור שאי אפשר לרצות את כולם, וגם לא צריך. העיקר שאני שמעתי וכבר היה לי חומר מצויין לעוד פוסט. ותודה שבאת לכאן והגבת.

        7/1/14 23:44:

      צטט: ~בועז22~ 2014-01-07 06:28:16

      כמו רבים מאמות המידה בחיינו, גם "טוב" היא

      יחסית...

      אם יש משהו חשוב שה-WWW לימד אותי, ברוב

      טובו (סליחה על הרשעות הצינית...), זהו המונח

      עצמו, יחסיות.

      למדתי שאין דבר כזה שנקרא, גבולות. למדתי שבני-אדם

      מוצאים רוב הנאה לחרוג אל מעבר לגבולות המעטפת

      הפרטית שלהם, בזמן שהם נמצאים ופועלים בתוך המעטפת

      הציבורית.

      למדתי שה"פרטיות" עצמה איבדה חלק ניכר למדי מפרטיותה...

      נכון, ה-WWW הפכה להיות פלטפורמה דרכה אדם מציג את

      עצמו (ואת מרכולתו..., גם אם הוא לא אמן...) לעולם. מצד שני,

      זאת אותה הפלטפורמה ממש בה אותו אדם קונה (או שלא...) את

      מרכולתם של האחרים...

      ולמרות זאת..., בבלוג שלך, כאן, נשמר דו-שיח (בינך לאחרים)

      ברמה מעט יותר מסוגרת (פרטית?...). הפייסבוק, אף שהוא נפוץ

      יותר, הרי שאני חושש דווקא מנפיצותו..., שהרי נאמר: "מי שנכווה

      מרותחין, שומא עליו להישמר מפושרין..." - בא לומר, בתור מי

      שכבר יצא לו להיכוות מנוכחותו ב"קפה", הרי שהפייסבוק הפושר

      מעלה בי חששות רבים מכוויות שטחיות המביאים לכאבים נוספים 

      גם אם הן פחותות-ערך...

      ובאשר ל"טיבך" את -

      הפשטות המורכבת (או, המורכבות הפשוטה) ביצירותייך (שירים

      וציורים, כאחד...), אין לה ולא-כלום למידת הנאתי מהן.

      ההנאה הגדולה שמתקיימת בי היא מחשיפת ההשראה ומהמחשבות

      המלוות את תהליך היצירה עצמה. אלו, מביאות אותי (בתורן...)

      לא פעם למחשבות משל עצמי, ו..., כן, גם להשראה.

      כאן ב"קפה", לפחות לטעמי, מתקיימת מעין "כיתת-אמן" ואילו שם,

      במרחבי הפייסבוק - מתקיים האמן, שהרי אם הוא לא שם, הוא לא קיים,

      אליבא ד'משתמשיו הותיקים והחדשים כאחד...

      כאן, במסגרת המסוגרת-משהו, קל לי יותר להתבטא..., המקום חביב

      עליי, הוא אינטימי יותר, חברי יותר, נעים יותר...

      בועז היקר, קראתי וחייכתי, וקראתי שוב והנהנתי. וכל זה קרה כאן במרחב הפרטי הזה שהגדרת אותו כל כך יפה 'כיתת אמן'. אמרת כאן כל כך הרבה דברים חשובים ומעניינים, ואני לא רוצה לפספס אותם. קודם כל, אתה הרי יודע שאני רואה אותך מציץ ומשקיף כל הזמן שם, במרחב הוירטואלי הנפיץ הזה שקראת לו. בא, מציץ ומשאיר עקבות. ותמיד כשאני רואה אותך שם אני מחייכת עד שמחה אפילו.       איך שהוא אני תמיד שמחה לדעת שאנשים שדעתם חשובה לי, שהם סקרנים אמיתיים נעצרים ליד העבודה שלי. ואתה צודק, כל כך צודק זה מרחב אחר וזה מרחב אחר. שם זה המקום שבו אתה מייצר לעצמך קהל מבקרים צופים שכאילו חולפים ב"גלריה" נותנים הצצה, לעתים מגיבים. ונכון, זה אחר ושונה מהמקום הזה כאן. גם אני מתייחסת אליו, אל המקום הזה כאן כסוג של חדר/כתה/ מקום שמתכנסים בו בעלי העניין, וכשם שזה מקום שבפוטנציאל שלו הוא חשוף, וכל מי שרוצה יכול לבוא ולראות, אני עדיין רואה בו המקום האישי שלי, שבו אני אומרת את עצמי, ויודעת שמי שמכיר וכבר הורגל, יבוא אולי ויציץ. אולי יתסקרן, ואולי גם ימשיך לפתח את השיח. וגם אם לא אז זה בסדר. בקיצור, כמוך בדיוק אני מבחינה בין שני המקומות. ואתה לפחות עומד מאחורי הגיגיך ומילותיך, עובדה. שם את חולף משאיר סימן. כאן אתה נכנס לכתה ואומר את מה שעולה בלבך.    דבר נוסף ששימח אותי כמעט יותר מכל, הוא האצבע ששמת על מה שאתה אוהב בשיח שאני מנסה לנהל כאן, ביומן הרשומות שלי. אכן, כל ענייני הוא להשתמש ביצירתי ובתהליכי היצירה כדי לספר על אמן פרטי( אני) איך הוא עובד, מה הוא חושב, מה עובר עליו באמצע, בצד בדרך. כשאני מקווה שהקוראים אולי גם ימצאו את עצמם בין ובתוך הדברים. שמחתי שמצאת לנכון לשתף כאן את הרהוריך, שהם תמיד מעניינים ותמיד גם כתובים טוב כל כך. 

        7/1/14 16:35:
      נראה לי הישג לא רע בכלל אם מדברים ומתווכחים עלייך. הדבר הכי רע שיכול לקרות לאדם יוצר זה התעלמות מוחלטת. אז תשמחי בדיבור הזה. אני מאושרת להיות עכשיו מחוץ לפייסבוק. (שני הכרטיסים שלי שם מושבתים נכון לעכשיו) הפייסבוק הוא לא חזות הכל.
        7/1/14 06:28:

      כמו רבים מאמות המידה בחיינו, גם "טוב" היא

      יחסית...

      אם יש משהו חשוב שה-WWW לימד אותי, ברוב

      טובו (סליחה על הרשעות הצינית...), זהו המונח

      עצמו, יחסיות.

      למדתי שאין דבר כזה שנקרא, גבולות. למדתי שבני-אדם

      מוצאים רוב הנאה לחרוג אל מעבר לגבולות המעטפת

      הפרטית שלהם, בזמן שהם נמצאים ופועלים בתוך המעטפת

      הציבורית.

      למדתי שה"פרטיות" עצמה איבדה חלק ניכר למדי מפרטיותה...

      נכון, ה-WWW הפכה להיות פלטפורמה דרכה אדם מציג את

      עצמו (ואת מרכולתו..., גם אם הוא לא אמן...) לעולם. מצד שני,

      זאת אותה הפלטפורמה ממש בה אותו אדם קונה (או שלא...) את

      מרכולתם של האחרים...

      ולמרות זאת..., בבלוג שלך, כאן, נשמר דו-שיח (בינך לאחרים)

      ברמה מעט יותר מסוגרת (פרטית?...). הפייסבוק, אף שהוא נפוץ

      יותר, הרי שאני חושש דווקא מנפיצותו..., שהרי נאמר: "מי שנכווה

      מרותחין, שומא עליו להישמר מפושרין..." - בא לומר, בתור מי

      שכבר יצא לו להיכוות מנוכחותו ב"קפה", הרי שהפייסבוק הפושר

      מעלה בי חששות רבים מכוויות שטחיות המביאים לכאבים נוספים 

      גם אם הן פחותות-ערך...

      ובאשר ל"טיבך" את -

      הפשטות המורכבת (או, המורכבות הפשוטה) ביצירותייך (שירים

      וציורים, כאחד...), אין לה ולא-כלום למידת הנאתי מהן.

      ההנאה הגדולה שמתקיימת בי היא מחשיפת ההשראה ומהמחשבות

      המלוות את תהליך היצירה עצמה. אלו, מביאות אותי (בתורן...)

      לא פעם למחשבות משל עצמי, ו..., כן, גם להשראה.

      כאן ב"קפה", לפחות לטעמי, מתקיימת מעין "כיתת-אמן" ואילו שם,

      במרחבי הפייסבוק - מתקיים האמן, שהרי אם הוא לא שם, הוא לא קיים,

      אליבא ד'משתמשיו הותיקים והחדשים כאחד...

      כאן, במסגרת המסוגרת-משהו, קל לי יותר להתבטא..., המקום חביב

      עליי, הוא אינטימי יותר, חברי יותר, נעים יותר...

        6/1/14 17:52:
      תודה זיוה. שלום לך. ברוך בואך
        6/1/14 16:34:
      אוהבת את שני השירים ואת הציורים.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין