אני מביאה מאמר בשם אומרו: הכל ציטוט. חשוב לקרוא, מאמר מעיתון הארץ 

גם אני מחרים את ההתנחלויות. לא עובר את הקו הירוק, לא קונה מוצרים שיוצרו באלקנה, לא משתף פעולה עם חוקרים מאוניברסיטת אריאל. ולא רק אני. בבועה שלי, החברים, השכנים, העמיתים לפיתוח הטכנולוגיה, החוקרים באוניברסיטה, עורכי הפטנטים, מהנדסי האלקטרוניקה, השכנה המשוררת - כולם חיים בתוך הקו הירוק ומתייחסים אל הקורה מעבר לו כאל מחלה ממארת שעדיף לא לדבר עליה.

לא תמיד היה זה כך. אהבנו מאוד לטייל במקומות האלה - לרדת מבתיר דרך נחל המעיינות, לטבול בחמאם אל מליח, לטפס בליל ירח למשואה, לעלות לרגל אל האירוס השחום בגבעה שליד כוכב השחר, לאכול ביריחו, לבקר את ידידנו הקדר בדהריה. לא עוד. היום הארץ הזאת היא ארץ הקלון, הכתם על המשפחה, החרפה ההיסטורית. שם נהפכה מדינת ישראל למדינת אפרטהייד, שם ילדינו מבצעים בשמנו פשעי מלחמה, שם הטרנספר פועל הלכה למעשה, שם בהיפוך מחליא יהודים הם גזע עליון, מורם ומוגן, והאחרים הם חסרי זכויות, חסרי זהות, מרמס לכל חייל, קצין, שב"כניק או סתם נושא תעודת זהות כחולה.

איך קרה הדבר? הרי מקובל לחשוב על היהודים כעל עם חכם וערמומי. בכוח הזרוע הצטיינו עמים אחרים: הרומאים, המונגולים, הטטרים, ועוד ממלכות ועממים רבים מני ספור, אשר למרות כוחם ועוצמתם נעלמו בערפילי ההיסטוריה בלי להשאיר שריד. אנו, היהודים, היינו לרוב ידועים כחלשים, נרדפים, "סבונים", לא מסוגלים להשיב מלחמה שערה. ודווקא אנחנו נותרנו כאן, ולא רק זאת, אלא הטבענו חותם בלתי יימחה בתולדות המין האנושי - אמוני, תרבותי, מדעי, וכלכלי.

דווקא התקופות שבהן ניסו יהודים לפנות לדרך הכוח הסתיימו בקטסטרופות בלתי נשכחות. זכור במיוחד מרד בר כוכבא, בעידודו ובתמיכתו של רבי עקיבא, שגרם להכחדה כמעט מוחלטת של עמנו. בתקופות אחרות פיתחנו, אנו היהודים, כלים רבים, מגוונים ומחוכמים, כדי לשרוד כחלשים בין חזקים: לימוד, השכלה ועיון, סבלנות והבנה של הכוחות העצומים שסביבנו, ופיתוח יכולת תמרון ושרידות ביניהם. בעידן ההשכלה יכלו יהודים לבנות על תשתית זו ולהצטיין במדע, ברפואה, בספרות, במוסיקה, במדיניות, בכלכלה, במשפט, במסחר. ארגז הכלים היהודי התמלא בכלים לרוב, אך עד קום המדינה כוח הזרוע לא היה אחד מהם.

היום המצב התהפך. התרוקן הארגז, נעלמו החוכמה, הסבלנות, המתינות והערמומיות. נותר הכוח הגולמי הגס שמחפש לו מוצא. מלחמת ששת הימים היתה האסון הגדול ביותר שקרה למדינה שלנו, שכן היא קיבעה אצלנו את התחושה שכוח הוא האשנב היחיד דרכו ראוי להסתכל על העולם. בריונות משולבת עם קורבנוּת היו לסימן ההיכר שלנו, ובנימין נתניהו למוביל המגמה הזאת.

הממשלה שלנו מביטה על איראן, וכל מה שהיא רואה זה פצצה. המדינה האיראנית, על 80 מיליון תושביה, ההיסטוריה והתרבות המפוארים שלה, שאיפותיה, הפער בין אזרחיה לממשלתה, הקשרים בינה לבין שכניה - אלא לא מעניינים אותנו. הממשלה שלנו מסתכלת על הפלסטינים, וכל מה שהיא רואה זה גוף חלש שאפשר לגרש אותו כמו זבוב, או לעקור אותו כמו רסיס מהישבן, במקביל לטיפוח תדמית מפלצתית שלו. על המיליונים שחיים בצלנו והנזקים שכיבושם גורם ויגרום לנו הס מלדבר, כי הפלסטינים נעדרי כוח.

הבדואים בנגב, הפליטים מאריתריאה, הקשישים, ניצולי השואה - אותם הממשלה כלל לא סופרת. בעבורה, וכנראה גם בעבור רוב העם התומך בה באופן פסיבי, אנשים ואנושיות לא כלולים בארגז הכלים, והמימרה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אינה חלק מהתשתית הרעיונית של מדינת ישראל. לעומת זאת פצצות, סיכולים ממוקדים, ושאר תשובות ציוניות הולמות - את אלה אנו מבינים היטב. כשמוצגת לנו תוכנית מדינית, שיש בה - כמו בכל תוכנית - יתרונות וחסרונות, סיכונים והזדמנויות – אנו ממהרים לפסול אותה על הסף: אם אין מכות זה לא שווה.

מה צריך לעשות אדם כאשר מתברר לו שמדינתו, מולדתו, ארצו האהובה, נהפכה למפלצת מפחידה ומבחילה, מסוג המדינות שאתה מצקצק בלשונך בצער כשאתה קורא עליהן, ומתברך במזלך הטוב שאינך חי בהן - כל הבוסניות, הסומאליות, הבורמות והרואנדות של העולם - על פשעי מלחמה שבהן, הטיהורים האתניים וההפרדה גזעית? במשך השנים נגמלתי מההזדהות המוחלטת עם המדינה. כאשר בני הבכור הגיע לגיל 18 היה לי ברור (גם אם בצער), שהוא חייב להתגייס לצבא. כמה שנים אחר כך, כאשר בני הצעיר הגיע לגיל גיוס, השתדלתי מאוד לא להחליט בשבילו. היום כבר איני בטוח מה הייתי מייעץ לנער על סף גיוס.

אחי אזרחי ישראל, שמעו לי. אני פטריוט ציוני, חקלאי המעבד את אדמתו במו ידיו, נצר למקימי רחובות, אוהב עמו, ארצו ואדמתו, קצין בצבא הגנה לישראל, מדען וטכנולוג, שומר חוק, משלם מסים, אזרח שאכפת לו. דעו לכם שהמדינה שלנו, בשמנו, עוסקת בטיהור אתני, מקימה משטר אפרטהייד, ושולחת את בניכם ובנותיכם לבצע פשעי מלחמה. חד וחלק.

ושלא תחשבו שאני איזה סמולן מוטרף שתומך בערבים. כלל וכלל לא. אני אוהב יהודים, אוהב ציונים, אוהב את ארצי, ארץ ישראל. כיהודי אני שואף שתהיה כאן מדינת מופת, אור לגויים, מרכז של מדע, תרבות, כלכלה, בריאות, צדק, שוויון ומוסר. אי אפשר? בלית ברירה אני מוכן להתפשר על מדינה "מתוקנת", נורמלית. אבל הבהמיות הנבערת הזאת? הלאומנות הגזענית החשוכה? הטיפשות המדינית והבזיון המנהיגותי, שלטון הכנופיות? האומנם זה הגורל המגיע למדינת היהודים? האם זה גורלו של החזון של בנימין זאב הרצל, של זאב ז'בוטינסקי, של דוד בן גוריון, של סבא שלי?

נהפכנו למדינה מוקצית, מאוסה, מדינת הטיפשות והרשעות, קרובה יותר לבורמה מאשר להולנד, לסומליה מאשר לקנדה, מדינה שבמו ידיה גורמת לכישלון הפרויקט הציוני ולהפיכתו לאפיזודה נוספת, קצרה ועצובה, בהיסטוריה העגומה של העם היהודי.

הבה נלמד עוד שפה מעבר לשפת הכוח. אני מתחיל בהולנדית.

הכותב הוא הבעלים של יקב מישר במושב מישר

האם ישראל הפכה למפלצת? ענו למחבר המאמר