שבוע לתוך שנת 2014, הנה מגיע הפוסט המסכם של השנה שנותרה מאחור. שנה שמכילה כמה הפתעות גדולות לטובה, לצד אכזבות, במיוחד בגזרת סרטי הקיץ. רשימת המועמדים מגוונת ומכילה מערבונים, סרטי אקשן, קומדיות שחורות, סיפורים אמיתיים, מחזה של שייקספיר בעיבוד מודרני ומה לכל הרוחות שלא היה אפסטרים קולור. אני הולך לחפור לא מעט בפוסט הזה (כרגיל), אז בואו נתחיל.

לרשימת המועמדים המלאה

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

אני בדרך כלל מקדיש את החלק הזה של ה"טקס" לסרט שלא אהבתי, אבל זכה משום מה להצלחה ביקורתית לא מובנת לי. היו מספר סרטים שמתאימים לקריטריון הזה, כולל "לינקולן", "אהבה" ו"כחול הוא הצבע החם ביותר", אולם התואר מוענק השנה לסרט שגם אני חושב שהוא טוב. הוא פשוט לא כזה טוב.

כח משיכה אכן מדהים מבחינה טכנית. האפקטים מרשימים, עריכת הסאונד מדויקת, הבימוי שווה מועמדות, התלת-מימד מוצדק ומומלץ והמתח לא פוסק. מצד שני, הסיפור נדוש, סנדרה בולוק מעולם לא הייתה שחקנית טובה בעיני ועם כל הנסיון להיות מדוייקים מדעית, הסרט מכיל לא מעט צרופי מקרים שקשה להאמין שיקרו בתוך פרק זמן כה קצר. כל זה, כנראה, לא היה מפריע לי אם הדמות הראשית הייתה כתובה טוב יותר. דוקטור ראיין סטון נעה בין היסטריה לבין יותר היסטריה וגם כשהיא מבינה מה עליה לעשות, היא צריכה את מפקד המשימה שיסביר לה וירגיע אותה. בתור דמות נשית עצמאית, היא תלויה באופן מוחלט בהדרכה של גבר וכשמשהו משתבש, הוא משתבש במלוא העוצמה, ללא שמץ של עידון. כח משיכה הוא אחלה סרט לקולנוע, אבל אני לא חושב שהוא אחד הסרטים הגדולים של השנה, כפי שמבקרים וצופים רבים מגדירים אותו. הבמאי אלפונסו קוארון והצלם עמנואל לובצקי הם צמד שתמיד כיף לראות אילו אתגרים יציבו זה לזה, אבל כסרט שלם, כח משיכה לוקה בחסר בכל הנוגע לדמות שממלאת את המסך רוב הזמן.

העיצוב הטוב ביותר

ההתלבטות הייתה אמורה להיות בין שני סרטים שמבטאים את הסוריאליזם במלוא הדרו. "צל הימים" הוא חגיגה של משחקי מילים שכלא דובר צרפתית, לפחות חצי מהם עברו לי מעל הראש, מה שלא הפריע לסרט להיות מרהיב לצפיה. "כנס העתידנים" יוצר ניגוד בין עולם אמיתי אפור ורציני, לבין עולם מצויר מופרע שלא מפסיק להשתנות. שני הסרטים עשו עבודה טובה בבריאת עולם דמיוני המשתלב בשלנו, אולם הפרס הולך לסרט שבכלל לא מנסה להמציא דברים.

חלום אמריקאי הוא סרט תקופתי שמתרחש בסך הכל שלושה עשורים וחצי בעבר. לא נדרשה בניית ארמונות ושכונות עוני מאפס, או קרינולינות ושריוני מתכת מסורבלים. כל מה שמעצבי הסרט עשו, היה להביט בתמונות משפחתיות ישנות ולראות כמה מגוחכים אנשים נראו ב-1978. החולצות הפתוחות לגברים, המחשופים העמוקים מדי לנשים, השרשראות, הסלסול והשיזוף הלא טבעיים, רק הראש של בראדלי קופר הוא עבודה לצוות שלם של מאפרים ומעצבים. בסרט שמתמקד בהונאה, כל הדמויות מרמות במראה החיצוני. בין אם זה איפור כבד שמסתיר קמטים, או סידור השיער כך שיסתיר קרחת טבעית. המסר של הסרט, לפיו השקר הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, מועבר מהשניה הראשונה, בה כריסטיאן בייל דואג להלוואה וחסכון ומתגבר עם כל דמות שנוספת לסיפור. חלום אמריקאי לא מביט בנוסטלגיה על שנות השבעים ולא מנסה לייפות את עידן הדיסקו. הוא רואה בהן תקופה דלה ומכוערת ביחס להיום ומוצא יופי דווקא במבנים ישנים יותר השומרים על יופיים גם כאשר הם זקוקים לשיפוץ מיידי. החיבה של דיוויד או. ראסל לדמויות לא יפות, מגיעה כאן לשיא ונשאר רק לתהות האם במאים אחרים ילכו בדרכו ויכערו שחקנים יפים על מנת להוציא מהם דמות מציאותית יותר.

הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר

זה קצת לא חכמה, אבל אם יש במאי שמתמחה בהתאמת פסקול לסצנה, זה קוונטין טרנטינו. "להרוג את ביל" זכה בפרס הזה לפני תשע שנים וכעת מצטרף אליו ג'אנגו ללא מעצורים. טרנטינו הושפע עמוקות מסרג'יו לאונה לכל אורך הקריירה שלו, אז מובן מאליו שכאשר יביים מערבון, ישלב בו מוזיקה של אניו מוריקונה, האחראי לנעימות המפורסמות מטרילוגיית האיש ללא שם. מאחר ושם הדמות הראשית לקוח גם הוא מסדרת מערבונים, טרנטינו שלב בפסקול גם את שיר הנושא של ג'אנגו המקורי. עדיין, את הפרס הוא מקבל לא על הדגשת ההשראה ליצירת הסרט עצמו, אלא על המגע האישי שהוסיף לו.

בניגוד להרבה סרטים שמתרחשים במקום ובתקופה, ג'אנגו ללא מעצורים מעביר היטב תחושה של שהיה בדרום ארצות הברית באמצע המאה ה-19. הוא עושה זאת בעזרת שירים מקוריים שנכתבו בהשראת שירי העבדים (Freedom מדמה ברקע רעש של כלי עבודה המכים לפי קצב) ושירים ותיקים שעוסקים בחופש (Ain't no Grave של ג'וני קאש, המשלב רעש שלשלאות כחלק מהמנגינה). בנוסף, כדי להזכיר את השפעת הבלאקספלויטיישן על יצירת הדמות הראשית, נשמעים שירי היפ הופ ופאנק המזכירים כי גיבור הסרט הוא בכל זאת אדם שחור וזה סיפור ההפיכה שלו מעבד לאדם חופשי. מוזיקה שקיומה התאפשר בעקבות שחרור העבדים, אותה שרים אפרו-אמריקאים עשירים כמו RZA, ג'ון לג'נד וריק רוס, לצד ג'יימס בראון וטופאק זכרם לברכה, משמשת כלי עזר לסיפור. היא לא משתלטת או נאבקת בתמונות, אלא משתפת איתן פעולה ומעצימה אותן, בדיוק מה שפסקול של סרט אמור לעשות.

האפקטים הטובים ביותר

זו אמורה להיות הבחירה הקלה ביותר. אין אדם שראה את כח משיכה ולא התלהב מהאפקטים המדהימים שבו. האופן בו שחקנים אשר צולמו באולפן שולבו בסביבה מדומה לחלוטין של החלל החיצון, תוך שימוש באשליה של העדר כבידה ואנימציית מחשב אמינה להפליא. כח משיכה הוא אכן יצירת מופת בכל הנוגע לאפקטים. אז למה השם שלו לא מודגש כמו אצל שאר הזוכים?

כי את הפרס החלטתי להעניק, לאחר התלבטות רבה, לאיש הפלדה. האינטרנט גדוש ויכוחים על כל פרט ופרט בסרט. נראה שקשה למצוא אדם שלא שנא אותו או חושב שמדובר באחד הסרטים הטובים של השנה. אז קודם כל, נעים מאוד. חוץ מזה, כל האפקטים המדהימים שציינתי שקיימים בכח משיכה, נמצאים גם באיש הפלדה, אבל הם משרתים מטרה הפוכה. הם לא נועדו ליצור אשליה של שהיה אמיתית בחלל, אלא להגביר את עוצמתו האפית של כל שוט שני בסרט. זה סרט שבאמת חשב לעצמו איך לגרום לסופרמן להראות סופר, בלי שיסתובב כל הזמן עם פיג'מה חייזרית וגלימה. ההרס הסביבתי באיש הפלדה, הוא מהגדולים שנראו בקולנוע. מתחרה רק בפסיפיק רים (שגם ראוי לציון לטובה) ובסרטים של רולנד אמריך. אפשר לומר הרבה דברים רעים על הבימוי של זאק סניידר, אבל ברגעים אפיים הוא מבין. כשסופרמן עף באיש הפלדה, זה באמת נראה כאילו הוא עף. כשהוא בחלל, הוא נראה בחלל בלי צורך במשקפי תלת-מימד. החלליות נראות כאילו הן מכילות טכנולוגיה חייזרית אמיתית וכשמשהו נהרס, בין אם זו תחנת דלק, או בלוק בניינים, הוא נהרס בדייקנות, עד לרינדור האחרון. מסיבה כזו או אחרת, איש הפלדה לא העפיל לרשימת הסרטים שיכולים להיות מועמדים לאוסקר על האפקטים. בזמן שהצוות שאחראי לאפקטים של כח משיכה יעלה לקבל את הפרס מטעם האקדמיה, אני אזכור היטב שאיש הפלדה עשה את זה לא פחות טוב, רק בסרט הרבה פחות מוערך.

הקומדיה הטובה ביותר

מכל הקטגוריות השנה, דווקא זו הייתה הצמודה ביותר. מתוך שבעה מועמדים, שלושה היו בשלב מסוים על סף זכיה, אבל בסוף נבחר רק אחד מהם. בעוד סוף העולם ומי מפחד מהזאב הרע מכילים הרבה רגע קומיים נפלאים, בית ספר למפלצות הוא הסרט שבנוי כקומדיה ללא ערך מוסף ועושה זאת בצורה האופטימלית. אין בסרט אף דמות שאינו ממלאת תפקיד במארג הקומדיה ומייצרת בדיחה, אפילו אם היא אמורה להיות רצינית לגמרי. קלישאות הקולג' מנוצלות היטב לבדיחות רקע, בעוד הכתיבה השנונה ממלאת את מרכז הבמה. את היחסים המשעשעים בין מייק וסאליבן ראינו במפלצות בע"מ, אחת הקומדיות החביבות עלי מהעשור שעבר, אבל הם זוכים כאן לשדרוג כאשר השניים מתחילים כיריבים המייצגים גישות שונות לחלוטין בדרך להצלחה. בטייק חצי מכוון על נקמת היורמים, החלוקה לאחוות של חנונים וספורטאים מייצרת מתח אותו בחרו היוצרים, בצדק, לתרגם ליריבות קומית מהסוג הישן, כמו סרטון של לוני טונס. תוספת של אחוות שעצם קיומן הוא רגע קומי, כמו אחוות הגותיות, הופך את הסרט הצבעוני והגדוש בפרטים, למסע מבדר בעולם שבו כל פרט קטן, עשוי להיות חשוב להמשך העלילה, או לפחות להפקת אחד הרגעים הקומיים של השנה.

שחקן המשנה הטוב ביותר

תמיד נחמד לגלות כשרונות חדשים בסרטים ישראלים. אפילו שאני לא חושב שהוא הסרט הישראלי הטוב של השנה, בית לחם יזכר אצלי תמיד בתור הסרט בזכותו נחשפתי להייתאם עומרי בתפקיד בדאווי. אין הרבה נבלים אמיתיים בזירה המקומית, מה שהופך את הדמות לעוד יותר בולטת לטובה. בדאווי לא הופך לגורם משמעותי בעלילה עד לשלב מאוחר יחסית, אבל הבניה שלו לקראת אותו רגע, היא מצוינת. הוא פרחח שנפל לידיו הרבה יותר כח ממה שמישהו היה רוצה שיקבל. הישראלים רוצים להוריד אותו כי הוא טרוריסט. הפלסטינים שונאים אותו בגלל מוצאו. מה שנשאר לבדאווי כדי להישאר בעמדת כח, זה להיות האיש הכי רע בסביבה והייתאם עומרי נהדר בתפקיד הזה. הוא מצליח לעורר חיבה כשהוא עצבני ולהיות מאיים כשהוא מדבר ברוגע. כמו מאפיונר קלאסי, בדאווי של עומרי הוא דמות שעצם הנוכחות שלה, מעידה שמישהו עשה צעד לא נכון. אם אתה נתקל בפרצוף שגורם לך לקלל מיד את ההחלטה שלך לצאת היום מהבית, זה סימן שבחרו בדיוק את השחקן הנכון לתפקיד.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

בכל שנה יש לי התלבטות האם לעשות הפרדה בין גברים לנשים בקטגוריות המשחק או לאחד את המינים. ההתלבטות נובעת מכך שאין הפרדה בשום קטגוריה אחרת ומשחק הוא משחק, בלי קשר להרכב הכרומוזומים של המבצע. אלא שאז אני רואה כמה מועמדים יש בקטגוריית שחקן המשנה, לעומת מיעוט המועמדות בקטגוריה הנשית המקבילה ומבין שראוי להפריד כדי שאנשים ישימו לב לכל שם ברשימה הקצרה. כל ארבע המועמדות השנה ראויות, במיוחד לאור זאת שרובן השתתפו בסרטים שלא אהבתי ועדיין, גרמו לי להעריך אותן יותר מאשר את היצירה עצמה.

הזוכה היא ג'ניפר לורנס, על משחקה בחלום אמריקאי. זה לא סוד שהיא שחקנית טובה, אבל לראות את חלום אמריקאי חודש אחרי משחקי הרעב, מבהיר עד כמה מגוון הדמויות שהיא מסוגלת לגלם הוא רחב. אם קטניס אברדין היא נערה כריזמתית ורצינית שמעדיפה להיות שקטה ויעילה במקום למשוך תשומת לב מיותרת, רוזלין רוזנפלד היא מהות תשומת הלב המיותרת. לא ברור עד כמה היא מנסה לפגוע באחרים (היא בהחלט אוהבת לאיים) ועד כמה היא פשוט טיפשה מכדי להבין את הנזק לא היא גורמת. מה שבטוח הוא שעם זמן מסך מועט יחסית, כל רגע של רוזלין על המסך הוא סימן לצרות. ג'ניפר לורנס, מקסימה ומודעת לעצמה ככל שתהיה במציאות, מגלמת בחלום אמריקאי את האדם הכי דוחה, הכי וולגרי והכי אנוכי שמסוגל להראות טוב בשמלת ערב. כמו מליסה לאו ב"פייטר", דיוויד או. ראסל מרשה ללורנס להתפרע עם הדמות ולהיות האחרונה שהיינו רוצים לפגוש במציאות, אבל היא כתובה ומשוחקת כל כך טוב, שאי אפשר שלא להבין מאיפה כל הכאב והכעס מגיעים. האם היא פרחה סתומה, או הנוכלת הגדולה מכולם? בזכות ג'ניפר לורנס, התשובה נותרת בגדר תעלומה.

השחקן הראשי הטוב ביותר

אפרופו אנשים שממש לא צריכים אותי כדי שמישהו ידע שהם שחקנים טובים, ההופעה של טום הנקס בקפטן פיליפס הזכירה לי עד כמה הוא מומחה בלמלא זמן מסך. האדם עליו מבוססת הדמות שנוי במחלוקת בשל התעלמות כביכול מהוראות בטיחות והסתבכות מיותרת שהביאה לסיכון חיים. הסרט קפטן פיליפס מעדיף לקחת עמדה לפיה הוא עשה כמיטב יכולתו והטעויות שעשה, היו טעויות אנושיות שכל אחד היה מסוגל לעשות. הוא לא בדיוק גיבור, אבל הוא בעל תושיה וכישורי השרדות שמזכירים את אלה שהנקס הפגין בלהתחיל מחדש. בדומה לרוברט רדפורד בהכל אבוד, קפטן פיליפס מאלתר מתוך ידע אמיתי ולא מתוך צרופי מקרים. טום הנקס נראה כמו אדם בעל נסיון תאורטי בהתמודדות מול פיראטים, אבל כמו אדם אמיתי לחלוטין כאשר נדרשת ממנו התמודדות עם מבחן שסוחט ממנו את כל הכוחות הפיזיים והנפשיים.

יש רגע אחד, ממש בסוף הסרט, בו הנקס לא סתם משחק דמות טובה, אלא משכיח לחלוטין שמדובר במשחק. בלי להרוס, כי זה באמת משהו שמומלץ לראות ללא הכנה, התגובה שלו הייתה כל כך אמינה שחלק מהאנשים על הסט לא היו בטוחים אם הוא עדיין מגלם דמות, או חווה רגע שכזה בעצמו. טום הנקס מוכר כבר שנים כאחד השחקנים האיכותיים והמקצוענים של דורו וקפטן פיליפס הוא תזכורת מעולה איך הגיע למעמד הזה.

השחקנית הראשית הטובה ביותר

אין לי הרבה דברים טובים לומר על אהבה, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו זה הופעה מדהימה של עמנואל ריבה. השחקנית הוותיקה נדרשת להודות בכך שהיא זקנה ולגלם אישה במצב שעלול לקרות גם לה בכל יום. הוא עלול לקרות לכל מי שיחיה מספיק זמן וריבה כנראה עשתה תחקיר מעמיק לפני הצילומים, כי יש רגעים בהם נדמה שאפילו העיניים שלה לא שם. בלי הרבה דיבורים ותנועה, ריבה שוברת את הלב לכל מי שרואה אותה, פשוט מתוך הבנה איך אדם שלם יכול להתכנס בפתאומיות לגוף מנותק מהסביבה.

שקלתי להעניק את הפרס לקייט בלנשט על הופעתה ביסמין הכחולה. גם היא מגלמת דמות מנותקת מהמציאות, אבל בעוד בלנשט מקבל הנחה של דיאלוגים אמיתיים רוב הזמן, עמנואל ריבה מעבירה כמעט סרט שלם בלהיות מבלי להיות. כל תא בגוף שלה משחק את התפקיד ומכאיב לצופה לא פחות משכואב לדמויות סביבה.

התסריט הטוב ביותר

אחת הבעיות הקשות של סרטים ישראלים, היא הנסיון לחקות קולנוע מחו"ל. ספציפית, כאשר תסריטאי דובר עברית גדל על סרטים הוליוודיים, משפטים מסוימים שנשמעים הגיוניים בראשו, הופכים למסורבלים ומביכים כאשר הם מוצגים בפני המצלמה.

אהרון קשלס ונבות פפושדו הצליחו להימנע מהמבוכה הזו. מי מפחד מהזאב הרע נראה כמו סרט שנועד להפצה מחוץ לישראל, אבל מתוך הבנה שאם לא מתאמצים יותר מדי, דמויות יכולות להישמע טוב בכל שפה. הסיפור ממוקד ומציג את הדמויות לפי המאפיינים החשובים לעלילה. הקשוח טוב הלב, הפסיכופת בפוטנציה, הנקמן חסר הרחמים והאיש שנקלע למקום במקרה ומיד החליט שהוא יכול לעשות את זה טוב יותר. סרט שמתחיל באלימות בכדי לקבוע את הרף להמשך, לא צריך להתנצל בפני אף אחד. מי מפחד מהזאב הרע מתחמק ממשפטים שנשמעים לא טבעיים ומקווי עלילה מיותרים. הוא לא צריך להוסיף עוד סצנה כדי ללמד משהו נוסף על הדמות, כל המידע הנחוץ ממוקד במינימום אתרים ובשילוב נפלא של משפטי מחץ לא מכוונים ואווירה שלא פוסקת. הסיפור פשוט, אבל משאיר המון פתח לפרשנויות. במינימליזם החלקי שלו, הסרט נותן את כל מה שצריך בשביל להבין מי נגד מי ולמה שיהיה אכפת לנו מזה ולא מאבד פוקוס.

הבימוי הטוב ביותר

יובל אדלר עשה דבר דומה בבית לחם, אבל קתרין ביגלו הראתה בכוננות עם שחר איך מביימים מרדף אחד מבוקש בצורה אמינה ומותחת, אפילו שיודעים איך הסיפור נגמר. כוננות עם שחר הוא לא רק המערכה האחרונה שלו, אבל היא צריכה לשמש את כל מי שאי פעם תהה למה סצנות שמחקות את המציאות אפקטיביות יותר מכאלה שנעזרות במיטב טכניקות העריכה והאפקטים ליצירת גרסה נוחה יותר של הסיפור. הסרט מתחיל עם אגרוף לבטן ואז מתחיל לרכך. הוא יוצר אצל הצופים תגובה רגשית חזקה על ההתחלה וממשיך לסובב סכין מלובן סביב הפצע. עם כל סיבוב, הפצע קרוב יותר לסגירה, אבל המחיר הוא כאב חד המקרב אל סף יאוש.

ככה מתנהלים חייה של מיה, הדמות הראשית בסרט שעסוקה בהסתרת הרגשות לא פחות משהיא עסוקה בלהיות מקצוענית וקרה. קתרין ביגלו מאמצת את אותה גישה לבימוי הסרט. היא שומרת על חזות רצינית ומקצועית של מי שרק מראה איך דברים קרו, בלי לנקוט צד, אבל בו זמנית מזינה את הרגש שיודע איך הוא רוצה שהסיפור יסתיים. המערכה האחרונה, כאמור, שנוספה באיחור כתגובה לארועים אמיתיים, מבוימת בצורה מרשימה ומראה איך גם כשיודעים מה עומד לקרות, אין דבר מרתק מלחשוש ממה שעלול להשתבש. שתי המערכות שלפני כן עשויות גם הן נפלא ומעצימות את השאלה איך קתרין ביגלו העבירה את רוב הקריירה שלה כבמאית אלמונית לפני שמצאה נישה בה היא כל כך טובה, בדמות הצגה דרמתית של המלחמה בטרור.

סרט השנה

קורה לא מעט שאני מציין בביקורות שלי שאחד הדברים שאני אוהב לחוות בקולנוע, זה מתח. לא מתח זול של רומן בלשי בשקל, אלא כזה שמגיע מהדמויות עצמן ומחוסר הידיעה מה הן עומדות לעשות ואיפה עוברים הגבולות שלהן. על זה בדיוק בנוי מי מפחד מהזאב הרע, סרט שכמה שהוא אלים ומורט עצבים, הוא מבדר ומפתיע שוב ושוב עם בדיחה טובה, או דמות שמעוררת רגש בסיטואציה בה מצפים להתנהגות הכי סדיסטית. ציינתי שהסרט כתוב כמו סרט אמריקאי והוא ההוכחה לכך שניתן לעשות זאת בעברית מבלי לפשל. צריך את התעוזה והחוצפה לא לדבר על נושאים חברתיים ופוליטיים שמושכים את העין, לצד המנעות מדרמה נוסחאתית, כדי לעשות סרט באמת כמו שרוצים לעשות אותו ולא כמו שמתפשרים מתוך חשש לאבד קהל.

קוונטין טרנטינו בחר את מי מפחד מהזאב כסרט השנה שלו וכמעריץ של טרנטינו, אני בהחלט שמח שאנחנו מסכימים. הסרט מזכיר קצת את כלבי אשמורת וספרות זולה וכנראה ששאב מהם השראה. עם זאת, אני בהחלט נהנה לחשוב שבעתיד, במאים ותסריטאים אחרים יושפעו מסרטם של קשלס ופפושדו בבואם לכתוב סרט שלא מנסה לדבר על החיים, או לשאת משל על המצב. סרט שנעשה מתוך אהבה טהורה לקולנוע ולא שואל אף אחד מה מותר ומה אסור, כי שאלות כאלה רק מפריעות.