0

8 תגובות   יום רביעי, 8/1/14, 09:49

                                               כתיבה נשית

 

חגית יקרה,

שמחתי לקבל חדשות ממך.מזמן לא התכתבנו. נסעתי בלי לומר לך שלום. זה היה  פתאומי. אמי נפלה למשכב ולא היה מי שיסעד אותה. היו לי ימים  קשים מאד. ישבתי ימים ולילות ליד מיטתה והיה לי זמן להרהר בכל מה שקרה אותי.

לא מבינה איך הדרדרתי לאחרונה. לא סיפרתי לך  אותו יום כשנפרדנו שבכיתי ימים שלמים. לא רציתי לקום מהמיטה. ובכן, הגיעה השעה לוידוי.

 

הכל התחיל באותו יום שנרשמתי ללימודים באוניברסיטה. ניפגשנו במקרה. לא ידעתי איך למלא את הטפסים. הוא ניראה לי בקי בכל ההליכים וחייך אלי משראה את מצוקתי. חייכתי בחזרה כשעל פניי ניכרה מבוכתי. עזרתו היתה מיידית ולאחר החלפת מילות תודה מצידי ובקשה מצידו להיפגש שוב, החל הגלגל מסתובב לו...

 

הוא היה נחמד בתחילה. העולם ניראה לי נפלא. התאהבתי ולא שמתי לב לכוונותיו. גיליתי עולם חדש.  הייתי מה זה תמימה... ניגררתי לעולם חושני, חודרני ורגשני. הוא היה בתחילה עדין ומתחשב . ממש  ג'נטלמן. בכל נגיעה חשתי שאני ממריאה וכשהגעתי לשם כולי נושמת ונושפת נפתחו שערי רקיע ולא ידעתי את נפשי.

הוא החל להכיר לי גברים. תחילה, בפגישה ראשונה, היתה זו היכרות נורמטיבית בין גברים לנשים אצלו בדירה.  החלפנו מילות נימוס ורשמים  מחיי יום יום. היתה זו שיחת זוגות.  מאיפה את,? במה את עוסקת? האם את מבקרת במועדונים?  וכן הלאה והלאה ...

המארח, ידידי, הגיש שתייה והשיחה שהיתה תחילה מהוססת החלה לובשת פעילות ככל שקצב לגימות האלכוהול התגבר.

שתינו ושתינו עד שלא הבחנתי יותר בנעשה. שמעתי רק נשימות ונשיפות מכל כיוון והתעלפתי...

כשהתעוררתי מצאתי עצמי שרועה על מיטה בחדר השינה של ידידי כשהוא רכון לעברי.

כששאלתי מה קרה ואיך? ענה אמנם ביבשות מה שהכל בסדר ורק שתיתי קצת יותר מדי...

בואי אקח אותך הביתה, פלט. תמך בי במורד המדרגות ,הכניסני למכוניתו ונסענו. 

כשאך הגענו אלי נפלתי על מיטתי ומיד נירדמתי.

למחרת קמתי כולי מרוחה סימני אישות ואט אט התבהרו לפניי אירועי אמש ...

הבחור תכנן את מעשיו בשום שכל , צעד אחר צעד. תחילה טמן לי מלכודת דבש, עטף אותי בגינוני חיבה וכשנפלתי בתוכה, מוכת התאהבות נואשת, הפעיל את זממו.

כן חגית, קשה לי להתנתק ממנו, ולא אראנו עוד אם לא אענה לדרישותיו.  כל חיוך ולטיפה שלו מהווים פתיון המעלה אותי מחדש בחכת כוונותיו ואני נאנסת כל יום מחדש על ידי חבריו המשלמים לו טבין ותקילין.

 

את בוודאי מזועזעת למקרא דבריי. איפה הם  הימים ההם, התמימים, שלא ישובו עוד? ...

אני ממשיכה את לימודיי באוניברסיטה ובלילות ... כן, התרגלתי לנורמות החדשות...

 

אנא, השמיעי את קולך לעתים קרובות יותר. אני זקוקה לו היום יותר מבעבר.

נשיקות וחיבוקים

באהבה רבה,

זיוה

 

''

דרג את התוכן: