מאז ומעולם דמה איווט ליברמן לצאר רוסי. כמו הצארים של המאה ה-19, לליברמן אין סבלנות לתהליכים דמוקרטים מייגעים. לדידו, נכון היה לשנות את שיטת הממשל בישראל לשיטה נשיאותית אם לא אוטוקרטית, כזו שתזכיר את רוסיה של ולדימיר פוטין. מפלגתו של ליברמן, ואופן התנהלותה, מייצגים את האופן הלא דמוקרטי של הדמוקרטיה הישראלית. כמו ש"ס ויש עתיד, מפלגתו של ליברמן היא מפלגה של איש אחד. אולם בניגוד ל יש עתיד של יאיר לפיד, בישראל ביתנו לא טורחים אפילו להעלות מצג שווא של התנהלות דמוקרטית או חופש מחשבה. איווט קובע מי בפנים ומי בחוץ, מי יתמודד לכנסת הבאה ומי יישאר בבית, מי לחיים ומי למוות. על פיו, ועל פיו בלבד יישק דבר.
מפלגת ישראל ביתנו הולכת אחרי ליברמן בעיניים עצומות בתקווה שליברמן הולך עם עיניים פקוחות.
רצונו של ליברמן לכהן כשר חוץ בממשלות ישראל מעלה לא מעט תהיות. מראהו הכבד והתנהגותו המאצ'ואיסטית מלמדת כי ליברמן רואה עצמו כאיש של מעשים ולא איש של דיבורים. אין לו הכוח להתעסקות הדיפלומטית המתמדת בניסוחים מדוקדקים של הסכמים ובנייה איטית של מערכות יחסים עם מדינות העולם. ליברמן הוא דוב הרוסי וככזה הוא בוטה ואגרסיבי. כשהתייחס ליחסי ישראל עם מדינות אירופה אמר כי "צריך להגיד לאירופאים בצורה הדיפלומטית הברורה ביותר: תפסיקו לבלב במוח". כשהתייחס ליחסי ישראל ומצרים אמר כי במלחמה הבאה נכון יהיה להפיץ את סכר אסואן.
בעוד שליברמן עלה ארצה עוד בשנות ה-70, נדמה כי הוא מעולם לא התנתק רגשית מאימא רוסיה. מזה שנים תומך ליברמן בחיזוק הקשרים עם רוסיה והפחתת התלות הישראלית במעצמות המערב. בשנת 2009 אף מונה איווט לשר האחראי על ה "דיאלוג האסטרטגי עם הקרמלין", דיאלוג שמעולם לא הבשיל לכדי מערכת יחסים קרובה בין שני המדינות. אך הדבר לא מונע מאיווט לייבא ארצה את הלאומנות של ולדימיר פוטין. כך, בראש מעייניו של שר החוץ הישראלי נמצא הכבוד של מדינת ישראל. אם רוסיה היא מעצמה אירופאית, אזי בעיני ליברמן ישראל היא מעצמה מזרח תיכונית, אחת שצריכה לעורר יראת כבוד בקרב שכניה. כשר חוץ הורה ליברמן לשגרירי ישראל שלא להתרפס בפני העולם משום ש "למושגים כמו כבוד לאומי, יש חשיבות רבה בהשפעה על מעמד ישראל בעולם".
מצא את ההבדלים: איווט הצאר והצאר ניקולאי השני
וכמו הצאר ניקולאי השני, אין לאיווט חיבה יתרה למיעוטים החיים בקרבו. מבחינת שר החוץ, המיעוט הערבי הישראלי היה ונותר חשוד בהיותו גיס חמישי. ההזדהות של מיעוט זה עם הפלשתינאים מהווה מבחינת הצאר איווט סכנה לשלום ישראל, סכנה גדולה יותר מן הטרור. "הבעיה שלנו היא אחמד טיבי וברכה", אמר ליברמן, "הם יותר מסוכנים מחאלד משעל ונסראללה. הם פועלים מבפנים, הם פועלים באופן שיטתי להרוס את מדינת ישראל כמדינה יהודית".
בעוד שבעבר הזכיר איווט את הצאר הרוסי, הרי שהשבוע החל להתנהג כמו צאר רוסי. בנאומו בפני כנס השגרירים של משרד החוץ הבהיר השר כי לא ייתמוך באף הסכם שלום שלא יכלול חילופי שטחים ואוכלוסיות. כמו ניקולאי, איווט החליט כי בכוחו לא רק לשלוט על עמים אחרים אלא אף לקבוע את גורלם. כמו האוטוקרטים של המאה ה-19, החליט הצאר על דעת עצמו לשרטט מחדש את גבולות מדינתו ועל פי פקודת הצאר יש להתחיל מיד בשינוע המוני של אוכלוסיות שלמות ממקום אחד לאחר, ממדינה אחת לאחרת, ממדינתו שלו למדינתם של אחרים.
כל שחסר כעת זה הגולאגים שיאכלסו אותם.
אך פה המקום לציין גם את ההבדלים שבין איווט לצאר. שלא כמו ניקולאי איווט עדיין מחויב למעמדו כשר חוץ ועדיין חייב למצוא חן בעיני קהל הבוחרים הפוטנציאלי שלו. לכן עושה הוא שימוש במכבסות מילים שלא היו קיימות ברוסיה הצארית. כך הוא עושה שימוש במושג חילופי אוכלוסיות. אבל מה המשמעות של מושג זה? האם במאה ה-21 עדיין מחליפים אוכלוסיות כאילו שהיו קלפים של צבי הנינג'ה? ואם כן, האם יש מדרג כלשהו? אולי אוכלוסייה אחת שווה יותר מאחרת. "תן לי חמש מאות הומואים ואתן לך עשרים לסביות. הן הרי קשוחות יותר".
ומי היא אותה אוכלוסייה? האם אנו עתידים להעתיק את מקומם של יוצאי ברית המועצות בחילופי האוכלוסיות הללו? הם הרי מתורגלים לכך שהאוטוקרט שולח אותם לעזאזל. או שמא מדובר שוב באותם ערבים חשודים ומסוכנים? ואם אכן מדובר בערבים המסוכנים, אז הרי שלא מדובר בעסקת חליפין אלא בטרנספר, בשינוע כפוי ולא רצוני. למזלנו, הזמנים השתנו , ולאוטוקרטים של היום אין את חופש הפעולה שהיה לאלו שפעלו במאות הקודמות. כיום גם למיעוטים יש זכויות, אפילו למיעוט הערבי במדינת ישראל.
שר החוץ מחשיב עצמו היסטוריון וטוב היה אם יזכור את לקחי ההיסטוריה. עמים כבושים קמים על כובשיהם. אימפריות נופלות. ואפילו צארים מודחים מן השלטון. |