בעוד שרבים יודעים ומודעים לעיקרון-העל השולט בחוק הירושה, לפיו מי שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו, פסול מלרשת את מי שרצה הוא להביא למותו, הרי עיקרון זה אינו כה חד, ברור ונהיר בכל הקשור לחלוקת הרכוש בין בני-זוג, שעה שאחד מהם היה מעורב בניסיון להביא למותו של בן-זוגו. עיקרון-העל חל בדיני ירושה וקובע גם, כי מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע, על פי צוואה מסוימת, פסול מלרשת את המוריש, אינו כה חד-משמעתי שעה במדובר במימוש נכסי ממון בין בני-זוג, שעה שאחד מהם היה מעורב בניסיון להביא למותו של בן-זוגו.

"מערכת יחסים משפחתית עכורה הסתיימה בכך שאדם ניסה לשלוח יד בחיי אשתו. הוא הורשע בניסיון לרצח ונגזר עליו עונש מאסר ממושך בעקבות הרשעתו. בני הזוג התגרשו, וכעת עומדת לדיון חלוקת הנכסים המשפחתיים ביניהם. האם ניסיון הרצח צריך להשפיע על חלוקת הרכוש בין בני הזוג? או שמא: דין הרצח והעונש – לחוד, ודין הממון וחלוקתו – לחוד? שאלה זו התבררה בפנינו במלוא עוצמתה – המשפטית, הערכית, המוסרית והרגשית".

במילים אלה נפתח פסק דינה של כבוד השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז, אחת משלושת שופטי בית המשפט העליון שישבו אלי מדין, לדון בשאלה העקרונית, אם מעשיו האלימים הללו של הבעל פוגעים בזכויותיו הכספיות, שנצברו לזכותו בתקופת מערכת נישואיו עם אשתו.

שתי ערכאות משפטיות – בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי – פסקו לחובתה של האישה ולטובתו של בן-הזוג. בית המשפט העליון העמיד לנגד עיניו את הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שעניינה שלילת חלוקה שוויוניות בין בני-זוג בחלוקת הרכוש ביניהם, במקרה של איזון משאבים, כאשר לעניין זה קובע סעיף 8 לחוק זה, דברים, בזו הלשון:

"8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע".

בית המשפט העליון הגיע למסקנה, בפסק דינו, כי המקרה שבפניו מצדיק את קבלת הבקשה למתן רשות הערעור. עוד קבע בית המשפט העליון בפסק דינו זה, כי השאלה אלו נסיבות תיחשבנה ל"מיוחדות" לצורך איזון משאבים בין בני זוג היא שאלה חברתית ומשפטית נכבדה, שעשויה להתברר במקרים נוספים. בפסק דינו מדגיש ומציין בית המשפט העליון, כי השאלה אלו נסיבות תיחשבנה ל"מיוחדות" ואלו נסיבות תיחשבנה ל"רגילות", לא זכתה להתייחסות מלאה בפסיקה שנדרשה להיבטים של אשם בפירוק מערכת היחסים הזוגית.

השופט ניל הנדל כותב בפסק דינו, כי נכון להדגיש שההתחשבות במעשי האלימות כ"נסיבות מיוחדות" אינה נובעת מן האשם המוסרי הטמון במעשי האלימות. אלמנט האשמה אינו מקובל עוד כשיקול רלוונטי המסור לבית המשפט לצורך הסדרי האיזון בין בני הזוג. לדעתו, קביעה זו תואמת את המגמה הגלובאלית לכיוון נטישת רעיון האשמה כעילה בדיני הגירושין. הטעם לשלילת התחשבות באשמה היחסית כאשר מבצעים חלוקת רכוש נעוץ לדעתו בכך, כי אין להעניש בן זוג על חלקו בפירוק היחסים באמצעות סנקציות כלכליות.

הוא מוסיף, מציין ומדגיש בפסק דינו, כי הדבר נכון קל וחומר ביחס לאשמה בדמות התנהגות עבריינית כמו אלימות, אשר בגינה נענש האדם במישור הפלילי. לעומת זאת, מעניין לדעתו להציג כאן שתיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון מייחס לביצוע מעשי אלימות במשפחה, נפקות בדמות האפשרות להקדים את המועד לביצוע איזון המשאבים. זאת אם עקב המעשים נפתחו הליכים משפטיים כגון שניתן צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (סעיף 5א(ב) לחוק יחסי ממון).

השופט חנן מלצר, על פי גישתו – נכון יהיה לקבוע כאמור שהערכאה המבררת תבדוק בראש ובראשונה, לאחר שמצאה כי הייתה הרשעה חלוטה בעבירת אלימות חמורה כלפי בן הזוג (ואם לא הייתה הרשעה חלוטה – ניתן לנקוט באמצעי שמירה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון), את השלכות הדבר על העצמאות הכלכלית הממשית של בן הזוג הנפגע.

עם זאת, לגישתו, גם אם לא נגרם נזק כלכלי ממשי לבן הזוג הנפגע, והאלימות שבגינה הושגה ההרשעה הייתה קשה ביותר, או ממושכת – ניתן יהיה עדיין, לתפיסתו שלו, להחיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולהפעיל את החלופות המנויות בו. בכך, לדעתו, אין הוא חורג, בפריסה ובהנמקה, מעבר ל"מקרה הפרטי המיוחד", שסומן כמתאים על ידי השופטת דפנה ברק-ארז (הרשעה בניסיון לרצח), אף שממילא הוא מסכים עמה לגבי התוצאה המוצעת על ידה בערעור הנוכחי.

בית המשפט העליון קיבל – באופן חלקי – את הערעור וקבע, כי בנסיבות העניין אין להביא בחשבון איזון המשאבים את זכויות הגמלה הנובעות מעבודתה של האישה בשירות הציבורי, קרי – זכויות לתשלום חודשי של פנסיה "תקציבית". עם זאת, קבע בית המשפט העליון בפסק דינו, כי שאר הרכוש המשפחתי, ובכלל זה קופת הגמל וקופת ההשתלמות של האישה (שהזכויות בהן אינן תלויות בחייה של האישה), יתחלקו שווה בשווה כפי שהורה בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שבחן את מכלול נסיבות העניין.

עוד קבע בית המשפט העליון בפסק דינו זה, כי הבעל יחזיר לאישה את כל התשלומים שקיבל על חשבון זכויות הפנסיה ה"תקציבית" שלה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד קבלת הכספים ועד השבתם לה. נקבע עוד בפסק דין זה, כי הבעל לא יהיה זכאי לקבל עוד תשלומים בגין זכויות הפנסיה האמורות ממועד מתן פסק דין זה ואילך. ככל שיהיה צורך בהבהרות בנוגע לסכומים שנדרש הבעל להחזיר לאישה, קבע בית המשפט העליון בפסק דינו זה, הרי יוכלו הצדדים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה מתאימה.

* הכותב הוא השותף-המייסד של חיים שטנגר משרד עורכי דין ומשרדו מתמחה בתחום המשפט הפלילי, דיני מעצרים, כמו-גם בתחומי המשפט העסקי, דיני ירושות וסכסוכים עסקיים-משפחתיים ודיני משפחה, כמו-גם בהופעות בבג"ץ ובענייני עתירות מנהליות, קניין רוחני ומקרקעין.