התלמידים שלי מרבים לספר לי כמה שעות הם עובדים על המשימות שאני נותנת להם "שעות-שעות, המורה". ואני? אנא אני באה? אז אני רוצה לומר לכבוד השר פירון - "שעות שעות", אני עובדת על העבודות, המבחנים, הבחנים, שעורי הבית, מערכי השיעור, התכתובות עם המנהלים, הרכזים, המורים, התלמידים וההורים, הציונים, ההערכות, סיכומי הפגישות, הכנות החומרים, תיאומים ושאר ירקות. שעות, ימים, סופי שבוע וחגים. משפחה? זוגיות? ילדים? חברים? כל אלו נדחקים לקרן פינה תרתי משמע.

מישהו שמע על שעות שהייה? אני עדיין מחפשת אותן בתוך שלל הפגישות, שיש לי בשעות השהייה. אני ושכמותי.

אינני יודעת כמה מורים מספיקים לעשות את עבודתם בתוך בית הספר, אך כמורה לספרות, שכל מבחן שאני מקבלת הוא חוברת, וכל עבודה כוללת כמה וכמה עמודי טקסט... אז רבותי... זה לוקח שעות לבדוק. אה! והחקר. עבודות חקר זה רעיון מצויין. זה האור בימים שלי. זה מעניין ומרתק, אבל מישהו שכח בחישוב הסופי שצריך לשבת ולבדוק שעות-שעות את כל התהליך של הכתיבה יותר מפעם אחת.

אני יודעת שזה לא רק מקצוע ההוראה. אני יודעת שבהרבה זירות העובד הישראל בין אם הוא רופא, שוטר, עובד סוציאלי או מזכיר, מוכר בחנות, או אח סיעודי, כולם עובדים שעות מטורפות, אבל השאלה אם זה נורמאלי? ומי יוצא מורווח מכך?

התלמידים ירוויחו הרבה יותר ממורה שיוצאת לחופשות, נחה בשבת ובחגים, מצליחה לקרוא ספרים להנאתה ולהנאתם, לצפות בהצגות ולהרחיב אופקיה למען האופקים שלהם.