נערת קריאה

לצפייה במסך מלא

נערת קריאה

‎36

ספרים קול קוראת

63 תגובות יום שישי , 10/1/14, 09:39

המודעה המודגשת במדור הדרושים של המקומון היתה לקונית ובו זמנית מסקרנת.

קראתיה מספר פעמים, עיניי מרצדות חזור ושוב על האותיות, מפנימה את המלים ומחפשת בהן משמעות נסתרת.

והנה כי כן, לא חלפה דקה מהרגע שעיני נחו עליה ועד לשיחת הטלפון בינינו.

התחושה הפנימית שלי אותתה לי שיש פה סיפור טוב, איזו הרפתקה, הפתעה ואולי גם ריגוש.

אתם חייבים להבין, לא זו בלבד שאני בוגרת מגמת תיאטרון - והראש שלי באותה תקופה היה מלא בטקסטים של מחזאים שאת הכתבים שלהם שיננתי והפכתי בהם מכל כיוון עד שכבר יכולתי לדקלמם בעל פה - בתקופת היותי תלמידת תיכון, נהגתי לצפות בטלנובלות יחד עם אמא שלי, אז בכלל הנראטיבים העלילתיים שנטמעו בי היו מוזנים בפאתוס מוגזם ולא אמין. כן, כך הייתי, תוך כדי שאני מחייגת אליו - בדמיוני הקודח הפלגתי והזיתי אותו כשיבוט מדויק בדמותו של רידג', כוכב אופרת הסבון "היפים והאמיצים", משוכנעת שהחוויה החד פעמית שלי איתו תעניק לי השראה לכתיבת מחזה, מחזמר או לפחות טלנובלה מפוארת שאהיה בה המלהקת הראשית (מאז ומתמיד הפנטזיה שלי היתה להיות מלהקת, כי יש לי טביעת עין חדה ואינטואיציה גבוהה) באודישנים שאליהם יזרמו טובי השחקנים בישראל.

הוא עיוור הזקוק למישהי (ספציפית לשון המודעה נוסחה בפנייה של לשון נקבה : אני זוכרת את המלים המפורשות "דרושה בחורה") שתקריא לו עיתונים וספרים פעמיים בשבוע למשך כמה שעות בתמורה לתנאים מעולים. מאחר שאני טיפוס נוסטלגי סנטימנטלי - לא הגיוני שזרקתי את הגיליון. אני משוכנעת ששמרתי למזכרת את המודעה המקורית. לקראת כתיבת הטקסט הזה חיפשתי אותה לשווא אצלי בדירה כי תכננתי להעתיק את הנוסח המדויק, סביר להניח שהיא עדיין קבורה בערימות הניירת המאובקת שבארונות חדרי הישן בבית הוריי.

מאז ומתמיד נמשכתי לפעולת ההקראה. לעיתים קרובות המורים נהגו לבחור בי להקריא טקסטים בכיתה, הקראתי בטקסים ביסודי ובתיכון, כשהיתה באה לישון אצלי חברתי הטובה , לפני השינה נהגתי להקריא לה קטעים נבחרים מתוך ספרים : היא נהנתה להאזין ואני נהניתי להקריא. הקראתי המון גם לסבתא שלי, עליה השלום.

ייתכן מאד שאבי הוריש לי את הכישרון והאהבה לכך. הוא הירבה להקריא לנו בעיקר מחזות של חנוך לוין, המחזאי האהוב עליו. מאז שאני ילדה הוא מקריא לנו (לאחי, אחותי, אימי ולי) מחזות שלמים שלו, יושב במיטתו עם ספרים עבי כרס של אוספים כרוכים ובהם תמונות ומערכות העוסקות בשאלת חוסר המשמעות של הקיום האנושי , מפיח חיים באנטי גיבורים האומללים ה"לוינים" בתיאטרליות שהוא מקריא בה, כשכולנו מצטופפים לצידו על המיטה או על השטיח. הזיכרון הכי חזק שלי קשור למלחמת המפרץ, כשצלילי סירנות האזעקות באמצע הלילה היו מכנסות אותנו אל החדר האטום (שהיה למעשה חדר השינה של ההורים שלי) - הוא היה מוציא לעיתים את אחד האוספים של חנוך לוין ומכניס אותנו לתהומות הייאוש הקיומי הכואב של הדמויות הטרגיות-קומיות. ואנחנו היינו צוחקים בקול גדול, כשברקע הרדיו מטרטר בקולו המרגיע של נחמן שי "נחש צפע".

+++

הוא מרים את השפופרת ואומר "שלום" בטון חמור סבר ובמבטא יקי כבד. הוא נשמע מבוגר, בעל קול בס עבה.

אני משיבה "וּברכה" - בהתייחסות ישירה לברכת השלום שלו - ומיד ממשיכה ומציגה את עצמי בביטחון בשמי המלא : " אדוני, אני מתקשרת בנוגע למודעה שפרסמת במקומון. שמי חן ****, אני חיילת על סף שחרורי מצה"ל ". אני מוסיפה שאני קוראת המון, תולעת ספרים מילדות.

הוא מאזין לי בקשב רב, אני מניחה ומודעת מאד לעובדה שתוך כדי ההצגה העצמית שלי, הוא מן הסתם בוחן את הדיקציה, האינטונציה, הטון וגוון הקול שלי. היתרון שלי הוא הרקע שיש לי בתיאטרון, כי אני מאד שמה לב למוסיקה של הגיית הצלילים ולאופן שבו אני מטעימה את ההברות ומפרקת אותן אחת לאחת. עניין שבאופן טבעי היה קיים אצלי, אולם התחדד עוד יותר בעקבות שימת הדגש על כך בלימודיי המגמה בתיכון.

"הקול שלך.." הוא ממלמל ולא משלים את המשפט.

" תודה רבה ", נדמה לי שאפשר היה לחוש דרך הטלפון בחיוך הרחב שמתפשט על פניי.

זה היה צפוי : אם אני צריכה לבחור את הנכס הכי יקר שבבעלותי, זה שאני יודעת ידיעה ברורה וצלולה כשמש שקשה מאד להתחרות בו בהשארת רושם ראשוני – אני בוחרת ללא היסוס או ספק בקול שלי ובאופן שבו אני מדברת.

אנחנו מתאמים ציפיות לאחר שהוא שואל עוד כמה שאלות רקע כמו היכן אני משרתת ובאיזה תפקיד, באילו שעות אני פנויה לעבודה, ואף מתעניין בין השאר האם אני במקרה דוברת וקוראת גרמנית או יידיש. אני משיבה באדיבות שלצערי לא. הוא עונה לי שאין דבר, כי במילא הוא מעסיק כבר מישהי ותיקה, אישה מבוגרת שמימים ימימה מקריאה לו בשפה בגרמנית, ושהוא סתם תהה מתוך סקרנות גרידא וכלל אינו צריך. למעשה הרעיון להביא מישהי נוספת שתקריא לו בעברית עלה אצלו מפני שהיא אישה חרדית תושבת בני ברק אשר אינה מדברת או קוראת עברית מספיק טוב, והם משוחחים ביניהם ביידיש בלבד.

אני מבררת עניינים טכניים על השכר (הנדיב ביותר !) ויתר תנאי ההעסקה,

וכעבור מספר דקות אנחנו נדברים להיפגש אצלו במהלך השבוע לפגישת ניסיון ראשונית.

אני מנתקת ותוך כדי שאני מהרהרת בשיחה שלנו, הספק מתגנב לליבי : מה פתאום שאלך לביתו של הזר הגמור הלז , ועוד דרך מודעה בעיתון.. ומה אם הוא בכלל לא עיוור אלא אנס נכלולי שרואה שש-שש המתחזה לנכה פגיע חסר ישע, ובמעטה זה גורם לנערות פותות להאמין לגרסת הכיסוי שלו ? איך אדע שאני יכולה לסמוך על המודעה התמימה לכאורה שפרסם במקומון ?

איכשהו אני גם נזכרת אסוציאטיבית לפתע בסיפור הקצר שחיבר יעקב שטיינברג - "העיוורת", ובכמה שהוא הילך עליי מורא כשקראתיו לראשונה, סוג של מותחן אשר לכל אורכו אפוף אוירת מסתורין וסוד עד לסופו המפתיע. עד היום צרובות אצלי בזיכרון מלות הסיום במשפט החותם - "והיא רועדת, רועדת" - בעקבות הגילוי המצמרר של הגיבורה העיוורת על עיסוקו של בעלה ועל בית הקברות שממול.

תירגעי, בחייך, את סתם פרנואידית, איך נזכרת בעיוורת האומללה הזו עכשיו ? נו באמת, אני מגרשת באחת את היראה שמחלחלת לנפשי, מנערת את הפחד מעלי. זה סיפור בדיוני, נכון שהוא הותיר את חותמו עלי, אבל מה היא קשורה לעניין ? והעיוור המסכן אחרי ככלות הכל עשה רושם של טיפוס אמין בסה"כ. ברגע שאראה אותו במו עיניי הרי ארגיש מיד אם משהו יריח לי פישי אצלו.

+++

ליתר ביטחון, לקראת הפגישה הראשונה שלנו אני מטמינה בתיק היד שלי בקבוק בושם בגודל מוקטן. במידת הצורך, אם רק ירהיב עוז לפגוע בי – ארסס לתוך עיניו את החומר הפעיל ואמלט מהמקום. כלומר, אם יהיה בי האומץ וכוחות הנפש להגיב בזמן אמת, הרי לא שאי פעם עמדתי בניסיון דומה.

הוא גר סמוך למתחם הבורסה ברמת גן, בשכונה אמידה ומטופחת.

אני עולה לקומה השנייה ועומדת דקות ארוכות בחדר המדרגות. האור כבה ואני ניצבת מול דלת הכניסה שלו בחושך, מתאמצת להאזין לרחשים הבוקעים מאחריה, אך הדממה לא חושפת מאומה.

אני לוחצת על מתג האור ביד אחת ואז על הפעמון, כשידי השנייה עמוק בתוך התיק, עם האצבע מוכנה בתנועת שליפה ולחיצה על תרסיס הבושם הזעיר.

הדבר הראשון שלוכד את תשומת ליבי זו כלבת הנחייה הענקית שעומדת לצידו של הגבר שניצב על המפתן : היא גבוהה וחתיכה לא נורמלית, מכשכשת בזנבה לקראתי בשפת גוף אצילית, שולחת לעברי חיוך מזמין, אישוניה נעוצים ישירות אל תוך עומק אישוניי במבט חודר, רגיש, ידידותי וחמים.

בבת אחת אני נרגעת, מפלס המתח יורד ואני מרפה בהקלה מהאחיזה שלי בספריי : גבר שבבעלותו כלבה כה נעימת הליכות, לא יכול להיות אדם מסוכן.

אני מתאפקת מהדחף הראשוני שעולה בי לשלוח יד ללטף את פרוותה הבהירה בגוונים שבין קרם לבז', הנראית הדבר הכי פלאפי , נעים ורך בעולם, ובמקום זאת מושיטה אותה אל העיוור שמרכיב על חוטמו משקפיים גדולים, כהים ואטומים לחלוטין, דרכם לא ניתן לראות אף לא צללית קלושה המעידה על קיומן של עיניים.

" נעים מאד, אדוני, אני חן."

" בואי, היכנסי " , הוא וכלבתו מפנים לי את הדרך לאחר שאנחנו לוחצים ידיים ברשמיות בחדר המדרגות.

אני סוקרת בריכוז את החלל ומגלה להפתעתי שמבנה עיצוב הפנים בבית הינו אחד המוזרים שיצא לי להיתקל בהם : יש הוֹל קטן שמוביל מימין למדרגות קטנות מהן יורדים לסלון עצום שאני מציצה אליו בחטף. בחיים לא ראיתי דבר כזה : ירידה לסלון ? ? WTH ?! אם כבר, בד"כ קיימת בבתים עלייה במדרגות, לא ירידה. המשכו של ההול שבכניסה הוא חדר אינטימי ודחוס בארונות עץ חומים עצומים, מוקף ספרייה עמוסה לעייפה בכותרים שונים ומשונים הניצבים כמו חיילים בסדר מופתי על המדפים על פי נושאים מחולקים לתחומי עניין – היסטוריה, הגות, דת, עיון, סיפורת/פרוזה, מילונים, אנציקלופדיות, מגזינים ועוד. אני מרפרפת עליהם במבטי ומבחינה שהאותיות מופיעות על הכריכות בחמש שפות – הרוב המכריע בגרמנית, לא מעט באנגלית, חלקם בצרפתית, אחדים ברוסית והיתר בעברית.

התריסים מוגפים וחשוך יחסית על אף שאור מלאכותי דולק. הבית עצמו מעוצב כאילו מהמאה הקודמת, רהיטי עץ כבדים, אוירה שמרנית, צבעים כהים - הצבע השלט הוא ללא ספק בגוונים של חום.

יש ריח מאד חריף של אויר דחוס לא טרי, נדמה כאילו מעולם לא נפתחים החלונות לרווחה במטרה להכניס הביתה את אור השמש הטבעי אל הדירה המשונה והמחניקה הזו.

כאמור, בקומה ממנה נכנסים אל הבית יש חדר אחד בלבד שניתן לכנותו "חלל חדר העבודה" עם שירותים צמודים ומטבחון נסתר. הוא גר בגפו, אך מישהי/ו מנקה פה ביסודיות, כי אין זכר לגרגיר אבק - מסביב הכל מצוחצח וממורק למשעי. חדר העבודה הקטנטן מכיל במרכזו שידה יוקרתית רחבת ידיים וכיסא מעור שבו הוא יושב מאחורי שולחן עתיק מושלם מעץ מלא, כשממול, מהצד השני של השולחן, ניצב כיסא זהה עבורי. אנו מוקפים מקיר לקיר באותם ספרים שכבר הזכרתי קודם לכן. מתנצלת שאני חוזרת על עצמי, אני בכוונה מתעכבת פשוט משום שזה אינו מחזה שכיח : ארבעה קירות מרוצפים במאות ספרים הם אינם עניין של מה בכך.

שאר חדרי הבית מצויים למטה, וצריך לרדת אליהם במדרגות המובילות אל הסלון וממנו ליתר החללים, שזה גם תמוה מאד בעיני, מתוך כך שבהיותו עיוור מדובר בחוסר נוחות משווע עבורו לרדת שוב ושוב את המדרגות המיותרות הללו, הגם שיש לו את כלבת הנחייה הנאמנה, המסורה והאהובה שתומכת ומלווה אותו בכל שעל שלו. (כשאני שואלת לפשר העניין באחד הימים, הוא משיב לי שהתרגל לכך מזמן ושאין הדבר מהווה טרחה כלשהי לדידו.)

אני מתיישבת מולו ומתכופפת, מלטפת בחיבה את הכלבה ששרועה ומרוחה בפישוט איברים עצל על הארץ למרגלות אדונה העיוור מתחת לשולחן, עליו מונחים שלושת עיתוני סוף השבוע המרכזיים – הארץ, ידיעות ומעריב. עוד בטלפון הודיע לי שבפגישת הניסיון הראשונה שלנו אקריא לו כתבות מהעיתון.

אני שואלת אותו בנועם אם הוא רוצה שנתחיל, והוא מהנהן בחיוב, משקפיו מופנים קדימה וישר לעבר נקודה דמיונית עלומה בחלל כשהוא מורה לי לפתוח בהקראת הכותרות הראשיות, כדי שיבחר את הנושאים שיהיה מעוניין להתעכב עליהם ולהרחיב את הקריאה בהם. אני לוקחת מהערימה את אחת הכותרות וניגשת מידית למלאכה.

ניחנתי בתפיסה מהירה כך שתוך שעה אני מרגישה אותו וכבר קולטת בדיוק את הציפיות שלו ממני ואילו תחומי עניין מועדפים עליו (אקטואליה, פוליטיקה, ממשל, ביטחון, צבא, חברה) לפיכך מתנהל בינינו שיתוף פעולה והבנה הדדית הזורמת מאליה בטבעיות. אני מקריאה לו בשטף קולח ורהוט, הוא עוצר אותי כשהוא משתעמם ומסמן לי לעבור הלאה לנושא הבא, וכך חולפת לה הפגישה הראשונה שלנו ומגיעה לסיומה מקץ שלוש שעות מוצלחות של ניצחון מוחץ.

ניכר עליו שהוא מרוצה ממני ושהמשך יבוא.

פה ושם במהלכה החלפנו דעות על תחומים רלוונטים הקשורים בתכנים שקראתי לו, אולם מעבר לשיח קורקטי - לא דיברנו על שום דבר אישי. הוא מצידו לא שאל וגם אני מצידי לא שאלתי אותו אף שאלה מתוך המיליונים שחלפו בראשי כל אותה העת אותן לא ביטאתי בעל פה : על העיוורון - האם הוא עיוור מלידה ? ואם לא, כיצד התעוור ? מתי ובאילו נסיבות ? האם היה נשוי בעבר ? האם יש לו ילד/ה/ים ? האם אי פעם עבד ? ואם כן, באיזה ענף היה תחום העיסוק שלו ?

למרות שהשתוקקתי לברר איתו את הסוגיות הללו שמרתי אותן לעצמי הואיל וחששתי שיפרש את ההתעניינות שלי בטעות כרומנטית, שלא היתה בכיוון כזה כלל ועיקר.

הוא משלם לי במזומן, ואנחנו מסכמים על פעמיים בשבוע מכאן והלאה, כשלוש שעות בכל פעם.

בחלוף שבועות אחדים אנחנו כבר נכנסים לשגרה נעימה של פגישות בחלק הארי שלהן אני מקריאה והוא מאזין. את שיחות הגישוש הקלושות שהוא יוזם אני משתדלת לנטרל בעדינות ומשיבה קצרות בנימוס על שאלות ההיכרות הבסיסיות שלו. לעיתים הוא משתף על עצמו מבלי שאני שואלת אודותיו דבר, אולי כי הוא סבור שאני מתביישת, אבל זה רק חלק שולי מהעניין. למעשה, נקטתי בגישה עניינית מכוונת כשנמנעתי מיצירת אינטימיות עימו על מנת להציב לו גבול ברור, כי לא רציתי להשלות אותו חלילה שיש לו סיכוי לפתח איתי קשר רומנטי.

הוא מעודו לא הסיר את המשקפיים האטומים, כך שלא יכולתי לראות את עיניו, (ניחשתי שהן בהירות משום מה) ואני לא מסוגלת להתאהב בגבר שאני לא רואה את המבע שלו. בנוסף, הוא הדיף ריח גוף חמוץ כזה, והיתה לו מטפחת אף מבד שתמיד הציצה מכיס חולצתו המעומלנת ושיוותה לו מראה ולבוש לא עדכניים. הופעתו המוקפדת והאישיות המסודרת האנלית שאפיינה אותו הזכירה לי את אבא שלי (הכי טרן אוף), והוא בכלל היה בדיוק האנטיתזה של הגברים שאני מתאהבת בהם מבחינת הטיפוס כי הוא נוקשה, מרוחק, איש צבא במהותו, בעל מנטליות של יקה מארץ היקים.

אני חייבת רוך וחמימות בגבר כדרישות סף , זה תנאי בל יעבור אצלי.

על כן נמנעתי מלשאול שאלות אישיות, פניתי אליו תמיד בלשון כבוד - "אדוני" , ושמרתי על דיסטנס ברור של יחסי עבודה מקצועיים לחלוטין, מאחר שהחלטתי מראש שאני לא מעוניינת לחצות איתו את הגבולות. הקפדתי על כך מתוך אסטרטגיה מתוכננת ובחירה מודעת מראש כי לא רציתי שיחשוב שיש לו לגיטימציה להתקרב אלי או ליזום עימי רומנטיקה.

באחת הפעמים הבודדות שהוא משתף אותי אודותיו, הוא חושף בפניי שהוא נכה צה"ל שהתעוור בתקופת שירותו הצבאי כקצין בעקבות פעילות מבצעית כלשהי. לפני התקרית הגורלית ההיא בעת מילוי תפקידו הוא דווקא ראה מצוין, אפילו למשקפי ראיה מעולם לא נזקק. מה גם שהוא זוכר היטב מה זה לראות, בחלומות הלילה שלו הוא תמיד רואה, מעניין שאף פעם אינו עיוור בשנתו.

+++

מקץ חודשיים-שלושה, באחד הימים הוא קוטע את שטף הקריינות שלי בטענה שיש לי קול של זמרת. " ניסית לשיר פעם ? " , הוא מתעניין. אני משיבה לו בחיוב, ומספרת לו ששרתי מגיל צעיר מאד, השתתפתי וקטפתי את המקום הראשון בשלל תחרויות שירה ביסודי ובתיכון, ואפילו הייתי סולנית בכמה הרכבים ולהקות שהייתי חברה בהן כנערה מתבגרת. הוא שואל אם זה הכיוון המקצועי שאני מתכננת בתום השירות הצבאי, ואני משיבה בשלילה נחרצת. " מדוע לא ? עם קול ערב כמו שלך.. חבל ! " וכך אני מוצאת את עצמי מגוללת בפניו זיכרון אישי כואב שמאז ועד היום - מעולם לא שיתפתי איש זולתו. לא יודעת מדוע הרגשתי בטוחה לשתף דווקא אותו מכל האנשים בעולם, אדם זר לי, מעסיק מקצועי שמשלם לי כסף בעבור שירותי קריינות. יש להניח שזה קשור בעיוורון שלו ובעובדה שאינו מסוגל לראות אותי. כאילו שאני מדברת לכותל, כמו שנוצרים מתוודים בפני הכומר מאחורי הפרגוד ומדברים לחלל ריק, מבלי שיש עיניים שמחזירות להם שיקוף או שיפוט כמראה.

והנה אני משחזרת בפניו את תחרות ה"פסטיבליך" בה השתתפתי : דקות ספורות לפני שעליתי לבמה, באה לבקר אותי מאחורי הקלעים חברתי הקרובה דאז, מעודדת אותי ולוחשת לי באוזן בעודה מחבקת אותי שלא נורא, נכון שבטוח להקת הבנים החתיכים שמתחרים איתי יזכו ושאין לי סיכוי, כי כל הבנות כולל היא עצמה תצבענה להן והם גם הכי טובים פה, אבל שאהנה מהתהליך כי העיקר החוויה וההשתתפות, ובהצלחה. כל זה מתרחש ממש לפני התור שלי לביצוע הנמבר. היא משאירה אותי עם תחושה בחושה כשהיא מתרחקת ויורדת למטה, נעלמת בתוך הקהל. רועדת מזעם ועלבון, אני שומעת את השם שלי מוכרז ברמקול ואת הקיו שלי להיכנס, צועדת אל המיקרופון הלומה, כעוסה ופגועה כהוגן. מלותיה מחלישות אותי, ואולם איכשהו אני עושה את הבלתי יאמן כשאני מתעלה על גוש הדמעות החונק שתקוע לי בגרון, ובקושי מגייסת את שארית כוחותיי יש מאיין לבצע את השיר באופן שאינו משביע רצון ולוקה מאד בחסר לטעמי. אני שמה לב לכל הטעויות האיומות שלי, שומעת את אי הדיוקים הווקאליים, ואף על פי כן כנגד כל הסיכויים, נס גורלי אירע באורח פלאי כי אני מובילה בהצבעות הקהל וזוכה במקום הראשון בתחרות.

האכזבה והכאב מחוסר תמיכתה של חברתי לא מניחים לי, אני לא מסוגלת לסלוח לה על הבגידה הנוראה שלה. הפסקתי להיות חברה שלה ולדבר איתה כבר באותו יום, וסירבתי בתוקף להקשיב לתחנוניה ולחיזוריה אחריי. בימים הבאים עובר עלי גיהינום מהסרטים כי אין בן אדם בתיכון בליך שלא מכיר אותי בשמי המלא וניגש לברך אותי, מורים ותלמידים מכל השכבות פונים אליי באיחולי מזל טוב על הזכייה, ואני חשה רדופה, חשופה ובודדה וסובלת מתשומת הלב העודפת. הכי גרוע שאני לא מצליחה ליהנות לרגע מהעובדה שכולם מזהים אותי ומטרידים אותי. אני מרגישה זוועה לאבד את הפרטיות שלי באופן כל כך אלים, זה היה סיוט מתמשך , ללא ספק אחד השיאים שהיו לי מבחינת הימים הכי קשים שלי בחיים. חוויתי את כל העניין כטראומטי מאד ומתתי כבר שההמולה סביבי תחלוף. חשתי בדידות וריקנות שלא תתואר, שאין לי רגע פרטי עם עצמי מבלי שמישהו ישים לב אלי ויעצור אותי כשהוא ממטיר עלי ברכות ומחמאות שאני כזו מוכשרת, איזה קול, איזה ביצוע מרגש נתתי, בתוספת שלל שאלות אוויליות שחוזרות על עצמן בפעם המאה שאין לי סבלנות אליהן במיל, (תגוונו, תהיו מקוריים, תמיד אותן שאלות אינפנטיליות, די כבר עם זה, תניחו לי). לא יכולתי לסבול את הזיוף והצביעות המלאכותית שהקיפה אותי מזרים שחיפשו את קירבתי לא בזכות מי שאני אלא רק משום שהם בטוחים שאני שייכת להם היות שהצביעו לי והעניקו לי את המקום הראשון. שנאתי שכולם יודעים איך קוראים לי ושכל רגע אני שומעת מכל עבר "חן, חן, חן ". מה לי ולאהבה ומחמאות שמרעיפים עלי אנשים זרים ? היה לי קשה להכיל אותה כי זה לא טבעי. אני צריכה אהבה ותמיכה מקרובים, לא מאנשים שאין להם מושג מי אני. זה הרגיש מוזר ולא אמיתי בשיט. רציתי את אהבתה של חברתי הקרובה , זו האהבה והתמיכה שהייתי זקוקה לה, ובמקום זה חטפתי ממנה סכין בלב. כאמור העפתי את הבוגדנית הזו לכל הרוחות - המשכנו ללמוד יחד במגמה אבל התעלמתי מהחנפנית המאוסה הזו כליל במשך תקופה ארוכה, ולא שעיתי להפצרותיה למחילה.

העיוור שותק כל המונולוג שלי, נותק לי לפרוק. אני מדברת ומדברת בזרם תודעה חסר סינון, תוך כדי מלטפת את כלבתו ומודה למזלי הטוב שהוא עיוור, כי הוא לא רואה את הדמעות הגדולות שזולגות לי במורד הלחיים.

כשאני סוף סוף משתתקת, הוא תוהה אם זה היה הסוף של השירה מבחינתי, ואני אומרת שמה פתאום. כפי שכבר ציינתי קודם לכן, היו לי כמה הרכבים מוזיקליים שהייתי חברה בהם כסולנית במהלך תקופת התיכון אבל תמיד הרגשתי אאוטסיידרית שאינה לגמרי שייכת, כי כולם מלבדי היו שותים אלכוהול ומעשנים סמים "קלים" בחדרי החזרות ובאולפני ההקלטה, מה גם שהייתי מתבאסת מהשעות שהיינו מתאמנים, כי הן היו תמיד לתוך הלילה בחדרים אפלים מעושנים. מרבית הנגנים שליוו אותי הם היום עמוק בתעשיית המוזיקה בישראל, חלקם אף למדו ברימון והפכו למעבדים ולמפיקים ידועים.

פתאום משום מקום וללא אזהרה מוקדמת העיוור אומר לי ללא קשר,

"אני מדמיין אותך בלונדינית קטנת קומה".

( אלוהים ישמור, הוא מדמיין אותי ! )

אני שותקת מרוב הלם. מה פתאום *זה* עכשיו ? !

אני לא מכחישה ולא מאשרת אלא מחליטה להתעלם ולא לקדם את השיחה לכיוונים הללו,

מה גם שהוא לא יכול היה לטעות יותר כי אני הרי הדבר הכי רחוק מההזיות שלו עליי.

אפילו בשמש קופחת לא ניתן לאתר במחלפותיי ולוּ שערה זהובה או שטנית בודדת לרפואה.

אני הכי ברונטית שיש, אין יותר חום כהה, עשיר ועמוק מצבע השיער שלי.

וקטנה ? - גם לא. לצערי עם המאה שישים ושישה סנטימטרים שלי (1.66 מ') - אי אפשר לומר שאני נמוכה..

הלוואי שהייתי "פטיט" כמו הצרפתיות, זה יותר נשי בעיני להיות קטנטונת.

לא הייתי מתנגדת לאבד שישה סנטימטרים מהגובה שלי. בשמחה רבה הייתי מוותרת עליהם.

אני קמה , מוחה באצבעותיי את עקבות הדמעות מפניי ופולטת ביובש :

"טוב, נראה לי שזה מספיק להיום."

אח"כ אני לוקחת את הכסף מהמדף הקבוע, זורקת לעברו "להתראות" קריר ומסתלקת משם.

+++

כאילו לא היו דברים מעולם ולא שמעתי מלה מהוידוי שלו בפעם הקודמת, אני משדרת "עסקים כרגיל" בפגישתנו העוקבת, אולם לקראת סיומה מצפה לי הפתעה גמורה כי לראשונה מאז תחילת הסשנים שלנו - פעמון הדלת מצלצל והעיוור מבקש ממני בחיוך ערמומי לגשת לפתוח.

אל הדירה נכנס גבר צעיר בחליפה של איש עסקים, הטוען שקבע פגישה עם העיוור ומתנצל שהקדים במעט.

אני במבוכה כי אני מסיקה שלא מדובר בצירוף מקרים אלא שהיתה כאן יד מכוונת וגם אם לא כך היא, ברור לי שהעיוור ישאל אותו בשנייה שאעזוב איך אני נראית ויבקש תיאור מדויק לפרטי פרטים באשר לחזות שלי , ואני חוששת מכך שהוא עלול לכעוס עלי או להתאכזב ממני על שלא העמדתי אותו על טעותו בפגישתנו הקודמת, והנחתי לו להמשיך להאמין שאני איזו בלונדה קומפקטית, מה שאני הרי הכי לא.

בדרכי הביתה אני מתחילה להרגיש מרומה מהתרגיל המסריח שלו ומהנפילה שלי אל הפח שהוא טמן לי.

הוא שיחק משחק מלוכלך. כמה אני מתעבת את תחושת חוסר השליטה והאונים שמציפה אותי.

אני יורדת מהאוטובוס וצועדת לכיוון בית הוריי בהכרה מלאה ששום כתיבת טלנובלה כבר לא תצא לי מהתפקיד הזמני שלקחתי על עצמי.

אין מנוס. הגיעה השעה לקטוע את אפיזודת "נערת הקריאה" ולמצוא לי עבודה חדשה.