בס"ד

פרשת יִתְרוֹ היא פרשת השבוע החמישית בספר שמות. היא מתחילה בפרק י"ח פסוק א ומסתיימת בפרק כ' פסוק כב. הפרשה פותחת בסיפור על יתרו חותנו של משה, אך בהמשך רוב הפרשה עוסק בסיפור מעמד הר סיני.

אני פונה אליכם וליבכם , חברי קיבוץ תל-יוסף היקרים מקטן ועד גדול  , חברים ושותפים לדרך,

ומזמין אתכם לשוב ולהיות שותפים בפעילותנו הברוכה בבית הכנסת .

בכל זמן ומועד, ובוודאי ביום ו' פרשת יתרו ולחוש בתנופת הצמיחה וההתחדשות שאנו חווים,

בבית הכנסת אנו שומרים לכם מקום בבית הכנסת ובלב ומקווים שתצטרפו לתפילתנו ,

כי בית נשאר בית וכולנו משפחה ברגעי השמחה וברגעי הכאב וכדברי משה רבנו "מי לה' אליי!".

הפרשה אדון במֹשֶׁה, "איש האלקים" כך מכונה משה רבנו בתורה. בן עמרם ויוכבד, אחיהם הצעיר של אהרן ומרים  משה המכונה בפי יהודים ‎מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, היה על־פי המסופר בתנ"ך גדול הנביאים שקמו לעם ישראל משה עמד מול העם  כנביא, שופט, מחוקק, ומנהיג.

תאריך לידה: 1391 לפנה״ס, גושן

תאריך פטירה: 1272 לפנה״ס, הר נבו, ירדן

ז' אדר , יום לידתו ופטירתו, והוא חי 120 שנה.

אירועים מרכזיים בחייו של משה :

לידת משה ושליחתו בתיבה ליאור

גדילת משה בבית פרעה  

הריגת איש מצרי שהכה עברי

בריחת משה למדיין

התגלות ה' למשה ושליחתו

התייצבות משה לפני פרעה 

משה מוביל את מכות מצרים 

יציאת מצרים

קריעת ים סוף

מתן תורה

חטא העגל

הנהגת העם במדבר

הכנות לקראת הכניסה לארץ.  

פעמיים בשנה קוראים את פרשת מתן תורה ועשרת הדיברות ( התשובות בסוף הדפים ) .

1. 1.       מדוע פרשת קבלת התורה נקרת "יתרו" ולא פרשת משה ?
2. 2.       מאז יציאת מצרים שכבר הסתיימו ( התורה נתנה ביום ה-50 ) מדוע נקראות בשתי המקומות האלה על דברים שלא קשורים ישירות למתן תורה.

הידעת ? גימטרייה של משה רבינו = תרי"ג = תרי"ג מצוות, הוא כינוי למניין כלל המצוות המוזכרים בספרי המקרא.

שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם.

בפרשת השבוע עוסקת בניהול  של משה את העם במידבר , משה מן הדמויות המרכזיות בתולדות עם ישראל.משה רבנו  אדון הנביאים,והמחוקק שהוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים; הוא הנהיגם במדבר ארבעים שנה, והוליכם עד לערבות מואב - על גבול הארץ המובטחת הפרשה עוסקת בייעוץ למנהל שהוא משה ובהבנה שלא די לקבל החלטות טובות החוכמה היא גם ליישם אותם  אך ראשית דבר רבים שואלים אותי מה עושה מנהל למנהל טוב ? מנהל מוגדר באקדמיה כמי שעבודתו נעשית על ידי אחרים . ומנהל נדרש כאשר לפני קבוצה של אנשים יש משימה שאיש לא יכול לעשותה לבד אלה כקבוצה ולכן נדרש תפקיד המנהל , אך מספר המנהלים הטובים בימנו הוא מועט אפשר לומר שרק על קבוצה אחת נאמר עבודתם נעשית בידי אחרים ואלה הצדיקים . ועל כך העידו חכמנו כי בכול רגע נתון העולם מתקיים בזכות הצדיקים וכאלה יש 36 על פי חז"ל  הרעיון של צדיקים שקיומם מאפשר באופן רוחני את המשך קיומו של מקום מסוים נמצא כבר בסיפור התנ"כי על הפיכת סדום ועמורה, שבו אברהם מבקש להציל את סדום אם יהיה בה מספר מסוים של צדיקים. הרעיון חוזר בספר משלי (י, כה), באמירה "צדיק יסוד עולם". בתלמוד מוזכרים בהקשרים שונים 30 צדיקים ו-45 צדיקים.

ממשה רבנו למדנו כי אף שזכה מלידה בתכונות המתאימות להיות מנהיג, לא נעשה מנהיג ללא בחינה כפולה. הראשונה היא הבחינה האם הוא מסוגל לראות לא רק את שאלות ה"מאקרו" כי אם גם את שאלות ה"מיקרו" ברגישות ובעדינות. השנייה היא האם הוא באמת אוזר אומץ וגבורה לשנות את המציאות ולפעול לא מכוחה של בקשת הנאה אישית, אלא בשל החובה לגאול את ישראל ולהנחיל להם את תורת חייהם והייתי מוסיף בכפיפה אחת ראשי הממשלה את דוד בן גוריון, מנחם בגין ויצחק רבין .

כאשר בפרשת יתרו ההשלכות של מנהל לא טוב הינן ארגון שמתפקד לא טוב  והינו במצב של דעיכה ככתוב באמירה של יתרו למשה רבנו על העומס שבקבלת ההחלטות שנטל עליו  " נבול תיבול גם אתה גם כל העם אשר עמך " דבריו של ייתרו: "נבול תיבול גם אתה גם כל העם אשר עמך" הינם טריויאלים לגמרי לאור זאת קובע הרש"ר : אכן. משה רבנו היה פוליטיקאי קטן ללא שמץ של  הבנה בהנהגת ציבור ובסדרי שלטון אלמנטאריים.
משה רבנו היה אמנם מלך אך לא במובן הפוליטי של המילה אלא במובן הדתי בלבד.
מכאן מסיק הרש"ר שלא ייתכן שמשה בדה את התורה מליבו על מנת להשיג השפעה על ההמונים. 
משה היה אדם נטול הבנה אמביציה וכריזמה בכל הקשור להנהגת ציבור.
אדם המנסה לייסד דת חדשה על ידי עשיית מניפולציות על ציבור, אמור להיות בעל אוריינטציה חזקה לפוליטיקה לרטוריקה ולפסיכולוגיה של המונים . משה רבנו מתגלה בפרשה זו כהפך הגמור מכך .
על כורחך אתה אומר שכל דבריו הינם מפי הגבורה ללא שמץ של בקשת שררה או שלטון.

אך לענייננו  בסופו של יום ניהול הוא התהליך או אוסף הפעולות של הנהגה והובלה של ארגון בסביבה משתנה והבאתו לחוף מבטחים .

מהי מנהיגות? מנהיגות זה אמונה בשמחה. אין דבר כזה מנהיגות עם חוסר אמונה וכעס, תרתי דסתרי. ברגע שנגמרה השמחה ונגמרה האמונה, נגמרה המנהיגות. זה מה שהוא אומר "לכן לא תביאו את הקהל הזה" לכן אתם לא יכולים להביא אותם לעוד קומה רוחנית, אז נגמרה המנהיגות, תעמוד במקום ויהיה מנהיג חדש. גם אליהו הנביא ביום שאליהו אומר לקב"ה אני לא רואה לאיפה אפשר להוביל את עם ישראל ניסיתי הכל אי אפשר יותר, אומר לו ה' אני לא כועס עליך, לך תמנה את אלישע  , מנהיג זה מי שהוא מאמין שאפשר לעשות שינויים, וזה שמחה תמיד על עיצוב מנהיגותו למדים מהגורמים שעיצבו את אישיותו משה ניצל מגזירת מוות בזכות שלוש נשים: אמו, אחותו - ובת פרעה, שנתנה לו את שמו וגידלה אותו כבן בארמון המלך. משה גאל את בני ישראל ממצרים, הנהיגם ושופטם ארבעים שנה בעת לכתם במדבר לארץ ישראל. משה קיבל את התורה במעמד הר סיני ומסרה לעם ישראל. האמונה בנבואתו של משה היא העיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. משום כך, היהדות כונתה לעתים לאורך ההיסטוריה "דת משה".‏  משה נבחר משום מידת ענוותנותו, רחמנותו ויכולת ההתבוננות שהייתה טבועה בו. "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה, ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".דעתי היא שבגלל מידת ענוותנותו, העיד על עצמו "כבד פה וכבד לשון אנוכי" כך מתאר משה את עצמו לפני ה', בניסיונו לסרב לתפקיד שמטיל עליו ה' החומש החמישי שכל כולו נאום של משה רבנו לפני מותו כאן הוא מתגלה כנואם בחסד עליון...ועל צניעות ניתן ללמוד "המקנא אתה לי" אמר משה בתמיהה ליהושע שבא להודיעו שאלדד ומידד מתנבאים במחנה. ובכך הוכיח משה את ענוותו וחוסר קנאתו ומיכן אולי הצגתו את עצמו כמגמגם אולי גם כמי שלא בקי בפרדס כבד פה וכבד לשון פירושים רבים ניתן לתת לדברי משה ולדעתי  משה הבין שבשליחותו יהיה מפגש עם פרעה מי שגידל אותו ועכשיו הוא לא רוצה להחזיר לו רעב תחת טובה אותו כבוד ניתן לקרוא שנתן ליתרו חתנו  , כפי שיסופר בהמשך וכבד לשון משה מבין שהשנים שהוא גדל כנסיך מצרים גרמו לו לפער  ראשון מול העם בין מה שמשה למד דברים אחרים מהעם שלמדו גִּירְסָא דְּיַנְקוּתָא = הַלִּמּוּד שֶׁלָּמַד אָדָם בִּימֵי יַלְדוּתוֹ משה רבנו יודע מה גדול הפער הרוחני שהוא צריך לסגור  פער שנסגר רק עם ירידתו מהר סיני אז  משה מתואר שקרן עור פניו של משה כאשר ירד מהר סיני לאחר מתן תורה .  

וכבד לשון כשם שאדם שונה 'במראה, בדעת ובקול',והלשון הינה לשון כי לשה את המילים ולכול אחד יש כוחות גנוזים ותפקיד האדם לתקן את אותה נשה על ידי למידה ואהבה ותפקיד משה להיות הפה של עם ישראל אוסף של אנשים שמחפשים משמעות ומשה משמש להם גשר , הם כאן ואנחנו מעבר לנהר – עברית ,תפקיד משה לראות את הפוטנציאל ולהוביל את אוסף האנשים לחרות מעבדות ולכן על כל יחיד מוטלת הזכות והחובה להוציא את האיכויות הגנוזות בו מן הכוח אל הפועל, ולממש את ייעודו הייחודי היונק את חיותו משורש נשמתו מיתוך בחירה ולא מיתוך הכרח.

כבד פה וכבד לשון "והא-להים יבקש את נרדף". פסוק זה היה ליסוד מוסד בעולמה של תורת ישראל. בעוד שדתות אחרות מפארות ומרוממות את בעלי הלשון, הרטוריקנים המהוללים, הנואמים חוצבי הלהבות, מדגישה התורה את "כובד הפה והלשון" של משה רבנו, מנהיגם של ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲד-ֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה' " (שמות ד, י-יא).

פרשני המקרא נחלקו בשאלה מה היה בדיוק מומו של משה. רש"י פירש "בכבדות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב"א [=גמגמן]". הגדיל לעשות רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, שמדבריו עולה כי בכוונה תחילה לא ריפא הקב"ה את מומו של משה, וכביכול אמר לו: "אם הייתי רוצה – הייתָ מדבר יפה, אבל איני רוצה כי זה כבודי, כי אדם שאין לו לא פה ולא לשון יעשה שליחותי". (אכן, מקצת הפרשנים, דוגמת הרשב"ם, הבינו שאין הכוונה למום גופני אלא לחוסר הכרת הלשון המצרית).

לפי גישה זו, בחירת משה באה ללמדנו שבעולמה של יהדות לא המדרש עיקר אלא המעשה. דווקא הנביא, שלכאורה עיקר כוחו בפה הוא (ועל שם דיבורו נגזר שמו "נביא", לשון "ניב שפתיים"), צריך להיות מוערך לא בשל יכולתו לרכוש את לב ההמונים בדברים נבובים והבטחות חלולות שאין מאחוריהם כל ממש, אלא בשל קיום השליחות שהוטלה עליו מאת הקב"ה, להתריע כנגד קלקוליה המוסריים של החברה ולעשות לתיקון אורחותיה.

לצד זה, מדגישה תורה שגם אדם עם מוגבלות כלשהי – במקרה זה הפרעה בדיבור – עשוי וצריך להיות מוערך בשל תכונותיו האמיתיות ולא בשל מומיו החיצוניים.

האם יש נקודת מפתח להגדרת סגנון המנהיגות של משה רבנו – זוהי הנקודה והתשובה במנהיגות של משה, המוכן לסכן עצמו ולהקריב עצמו למען הישרדות העם, ממד ניהול אימהי ועל זה נאמר "לא קם  נביא עוד בישראל כמשה..."                      

                                                                                                                                      דברים, פרק ל"ד, פסוק י                   

 בניהול עושים שימוש במשאבים שונים, ובכלל זה משאבי אנוש, הון, נכסים חומריים ונכסים לא-מוחשיים, על מנת להשיג מטרות שונות של הארגון עשרת הדיברות לדעתי מהוות את הבסיס לתרבות הארגונית אותה רצו להנחיל ולשלול תופעות קיימות  .

קבלת החלטות קשות לא מפחידות את משה, משה רבנו שבר את הלוחות הראשונים  שקיבל בהר סיני על דעת עצמו והסכים עימו ה', ואח"כ הכין 2 לוחות חדשים , מעשה שנועד לא להחטיא את העם היות ולוחות הברית משולים לכתובה ומעשה העגל לבגידה ומכאן הרצון לא להחטיא את ישראל ..

משה למד את י"ג מידות של רחמים אותן ואת כוחן שמגלה ה' למשה,כשעלה להר סיני עם שני לוחות הברית השניים.

וכך בפרשת תצווה, הפרשה היחידה מתחילת שמות ועד סוף ספר דברים שבה לא מוזכר שמו של משה.וזאת על פי המדרש כדי לקיים דברי משה לה':"מחני נא מספרך אשר כתבת" כשמסר נפשו להצלת עמ"י מאיומו של ה' למחות את העם עקב חטאם בחטא העגל .                                                                                                    יתרו חותן משה מגיע אל מחנה בני ישראל עם ציפורה אשת משה וילדיה. משה מקבל אותו ומספר לו על הנסים שנעשו ביציאת מצרים, ויתרו בתגובה מהלל ומשבח את האלוהים יתרו תחילה בוחן מה חלקו של המטה והסיפורים הקשורים בו באותות ומופתים שמשה עושה לפרעה .

למחרת רואה יתרו כיצד משה שופט לבדו את ,העם משה שהיה נסיך מצרים רוצה לדעתי להוריד את המחיצות בינו ובין העם מהבנתו כי משה  נתפס כזר בגלל עברו בבית המלוכה המצרי . 

תהליך החזרה בתשובה של יתרו , כולל ארבעה שלבים: שלב ראשון הוא, הכרת החטא. כפי שנאמר, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. שלב שני הוא, עזיבת החטא. כפי שנאמר, ויבא יתרו… אל המדבר אשר חונה שם הר האלהים. שלב שלישי הוא, כפרה על החטא. כפי שנאמר, ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. שלב רביעי הוא, קבלה לעתיד. כפי שנאמר, וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו. ופירשו חז"ל, שהלך על מנת לגייר את בני משפחתו. על כן זכה יתרו שתקרא פרשת מתן תורה על שמו, משום שלימד את ישראל את ענין החזרה בתשובה הלכה למעשה, וסימל בעבורם את גדול החוזרים בתשובה. לפי שחזו בעיניהם את עליתו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ובעקבות זה חשקו ישראל לקבל את התורה למרות שכלול בתוכה עונשים למפירה. כי אין העולם מתקיים אלא בזכות התורה, ואין התורה מתקיימת אלא בזכות התשובה. כלומר, חזרת יתרו בתשובה, גרמה לישראל חסד גדול. כפי שנאמר, ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים (ש"א ט"ו).

משה שלמד במערכת חינוך אצילית  ואליטיסטית בחצר המלך פרעה גודל משה ולומד על החיים ממעמד של בן מלך ובין היתר לומד על אויביו,מקבל ביטחון עצמי וחכמה ,משה מנהל את הכול רוצה להרגיש את המציאות היומיומית של העם אך נתקל בחוסר האמון של העם שמלווה את משה לאורך ארבעים שנים במדבר: שוב ושוב הוא מבצע ניסים ונפלאות, שוב ושוב בני ישראל מאמינים לרגע – ומיד נסוגים. וכמובן, התלונות – הוצאת אותנו ממצרים להיטבח על ידי צבא פרעה, לטבוע בים סוף, למות במדבר, עדיפה עבדות של סיר הבשר במצרים מאשר חירות של רעבים. ועד כדי כך היחסים קשים וטעונים, עד שבאחרית ימיו משה מתחשבן עם עם ישראל, מכנה אותו "עם נבל ולא חכם" (שירת האזינו, דברים לב 6) ומטיח בהם כי בגלל חטאיהם נענש ולא זכה להיכנס לארץ ישראל:  "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם". (דברים ג 26) "ואתחנן אל ה'..." אומר משה בתיאורו את תפילותיו לה' שייתן לו להיכנס לא"י.

משה נתפס כמנהל גדול ,אפשר לראות בניסוחו של רובין שארמה בספרו  חכמת המנהיגות (2002):  "גדולה מנהיגותית  -  פירושה  להתחיל משהו שיימשך גם אחריך".

הגדולה נובעת מהיכולת לשמוע אנשים שדעתם שונה מדעת המנהל ולא לקחת מוחי כפיים בשכר אלה אנשים שדעתם שונה ומשלמים את התכונות החסרות של המנהל ומעצמים אותו ואת הפרדיגמה הארגונית .

בספר במדבר פרק כ"ז, פס' ט"ו-כ"ג, אנו עדים ל"מכרז" הראשון של מנהיג בישראל:

להלן כמה  תכונות, שהן בעיני משה רבנו, והן בעיני הקב"ה שנענה לבקשתו, נראות חיוניות והכרחיות כשמדובר בדמות מנהיגותית בישראל:

אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם

אשר יוציאם ואשר יביאם

ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה

איש אשר רוח בו (וכן בפניה אל ה': אלוקי הרוחות)

וציוית אותו לעיניהם

ונתת מהודך עליו

ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'

תכונות המנהיג האידיאלי ע"פ התורה, העולות מן העיון שלעיל במינויו של יהושע, הן:

דוגמא אישית

ניהול נינוח, ולא בכפייה

האצלת סמכויות

ייצוג המוסד

התייעצות בשעת הצורך

קבלה, הכלה ואמפתיה

אסרטיביות

התויית דרך- חזון אישי

אמינות

תקשורת טובה

ענווה

תודעת שליחות

לא נוכל לקבוע כאן בוודאות אם כל מנעד התכונות הזה אכן התקיים ביהושע בפועל, אולם ברור מדברי משה רבנו, ומהסכמת הקב"ה, שאכן אלו התכונות הנדרשות ממנהיג .

וזו היכולת לנהל דמקטורה  = דמוקרטיה + דיקטטורה קרי  דמוקרטיה בהעלאת רעיונות ודיקטטורה בביצועה. משה לא צריך לדעת הכול . אלא להתייעץ עם אלה שמבינים ואז לפסוק ולהוציא מכוח אל הפועל  וניראה לי שזה מה שהוא כמעט עושה משה דמקטורה קרי דמוקרטיה בהעלאת רעיונות ומשהתקבלה החלטה דיקטטורה בביצוע כפי שעולה בתיאור הפגש עם יתרו שבא תחת כובע היועץ . היועץ יתרו שרואה את הרצון הגדול של משה להוביל את העם לחוף מבטחים (ששומע את תלונות ביתו ציפורה שמשה כול הזמן בעבודה ) ומצד שני את דרכו של עולם מבין שעליו למציע למשה לערוך שינוי במערכת הניהולית ( עקרון פרטו )של העם : למנות מתחתיו שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות שיתווכו בינו לבין העם את המקרים הפחות קשים. משה שואל את ה' וה' מרשה לו למנות ומשה ממנה את השופטים, ויתרו חוזר לארצו. לפי העצות של מקיבלי בספרו הנסיך דרג הביניים תפקידם לעשות את העבודה המלוכלכת כלפי העם ואילו המנהיג לערוף את דרגי הבניים ולהיות המנהל הצדיק (יש מפרשנים הסבורים שהסיפור על יתרו התרחש בפועל לאחר מעמד הר סיני, ולא לפניו.)  

דברי משה רבינו על סף הכניסה לארץ ישראל. ע"כ מדבר משה אל כל ישראל ולא רק אל יחידים, ויש בו מסרים השייכים אל כלל האומה הישראלית. המסר הראשון זהו מסר המנהיגות.

"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב).

מנהיגות אינה שייכת לאדם בודד, אלא היא מערכת שלימה של הנהגה – שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, שכולם פועלים ביחד. הטורח והריב של הציבור מחייב את שיתוף הפעולה של כל הכוחות כולם. אם מנהיג פועל בנפרד הוא עלול להתמוטט, הוא אינו מסוגל לשאת בעול לבד, וע"כ אומר משה "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם". ומפרש רש"י (שם):

"טרחכם" – אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא.
"משאכם" – מלמד שהיו אפיקורסים, הקדים משה לצאת אמרו מה ראה בן עמרם לצאת?, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו ... יושב ויועץ עליכם עצות רעות.
"וריבכם" – מלמד שהיו רוגנים"

כל הזמן יש להם תלונות. לכאורה יש כאן תיאור קשה על עם ישראל, שעם כל המצב הזה משה היה צריך להתמודד, וברור שאין הוא יכול לשאת אותם לבד.

מנהל טוב מנהל היודע לשאול שאלות גם על המובן מאליו לכאורה. ניתן לומר זאת גם על מנהיג . מנהיג אמיתי וחכם מעודד שאילת שאלות, ומקרין אווירה המאפשרת ומעודדת שאילת שאלות.

המנהיג שואל שאלות, יוזם דרך זו, אך בעיקר, מקשיב הקשבה אקטיבית לתשובותיהם של הנשאלים. לא פחות מכך הוא מקשיב גם לשאלותיהם של מנהגיו-שותפיו. הקניית דפוסים של  עבודת צוות במתודה של שאילת שאלות ויכוחים ודיונים בתוך הצוות חשובה מאוד להעלאת הרמה ההישגית.

המתכון החשוב ביותר לרכישת חכמה: לאפשר – לשאול על כל מאמר ועל כל עשייה.

והנה זה פלא, כאשר משה בא למנות מנהיגים, כתוב: "ואקח את ראשי שבטיכם" (דברים א, טו). וכותב רש"י: "משכתים בדברים. אשריכם על מי באתם להתמנות? על בני אברהם יצחק ויעקב, בני אדם שנקראו אחים ורעים". לפני כן קורא אותם אפיקורסים, רוגנים, ועכשיו קורא אותם אחים ורעים – הכיצד?

אלא יש כאן מסר של מנהיגות נכונה. נכון הדבר כי עכשיו בפועל עם ישראל מתנהג באופן שלילי – רוגנים, אפיקורסים וכו', אך מנהיג צריך לדעת שיש "פוטנציאל" בעם הזה שניתן לשנותו ולהחזיר אותו למוטב. הם בני אברהם יצחק ויעקב – השורש הוא שורש של קדושה, בכח הם אחים ורעים, ובהנהגה נכונה ניתן להחזירם למצב האמיתי שלהם. כל ההתנהגות היא חיצונית, אך בפנימיותם הם קדושים וטהורים. לכן, כאשר משה לוקח את המנהיגים החדשים, הוא אומר להם כיצד צריך מנהיג לגשת את הציבור, אע"פ שכעת הם מתנהגים בצורה שאינה הולמת.

מסר נוסף של מנהיגות: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (א, טז), ולהלן הוא אומר "ואצוה אתכם" (א, יח)? אומרת הגמ':

אר"א אמר רבי שמלאי: אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהם, ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי: "כאשר ישא האומן את היונק" (סנהדרין ח:).

וברש"י: "כאב הנושא את בנו מתוך אהבה וחיבה. אפי' שהבן בועט באביו הוא נושא אותו באהבה".

ומאידך, הגמ' כותבת (שם):כתיב: "כי אתה תבוא" (דברים לא, ז), וכתיב: "כי אתה תביא" (דברים לא, כג).
אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע, אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל והך על קדקודם, דַבָּר אחר לדור ואין שני דַבָּרים לדור.

לכאורה יש כאן סתירה בהנהגה. מצד אחד: "טול מקל והך על קדקודם," ומאידך: "כאשר ישא האומן את היונק", מתוך אהבה וחיבה?! אלא המנהיג צריך לסבול את הציבור על אף התנהגותם, ולהבין לרוחו של כל אחד ואחד מתוך אהבה וחיבה. זה במה שקשור עם השקפת עולם. אך במה שקשור להלכה, לדברים מהותיים, כאן אין פשרות – "טול מקל והך על קדקודם". בזה לא ניתן להתפשר. כולם חייבים לציית להוראה אחת – כאן צריך לגלות הנהגה תקיפה.

משה רבינו היה הסמל למנהיגות אמיתית, אשר ממנו ניתן ללמוד לכל הדורות כולם. יושר אישי, ענוה, יראת שמים, אהבת הציבור, ושיתוף פעולה עם כל יתר המנהיגים – זוהי הנהגה של תורה, אשר מתוך כך יש למנהיג סיעתא דשמיא שדבריו מתקבלים ע"י הציבור.

  ועוד, על הנאמר, יתרו. פירש הרש"י: שבע שמות נקראו לו רעואל,יתר, יתרו … יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה. לכאורה קשה על פירוש זה, הלא יתרו נקרא בשם יתר, עוד בטרם יצאו ישראל ממצרים. שנאמר, וילך משה וישב אל יתר חתנו (שמות ד'). ואילו פרשת ואתה תחזה נאמרה לאחר יציאת מצרים? ו.הטעם שפירש הרש"י:  יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה. למרות שכבר יתרו נקרא בשם יתר, עוד בטרם יצאו ישראל ממצרים. שנאמר, וילך משה וישב אל יתר חתנו (שמות ד'). ללמדנו, שמשה קראו יתר, לאחר שלמד את התורה בסנה, וידע שעתיד חותנו ליתר פרשה בתורה. על כן כינהו יתר, במקום יתרו שהוא שם עכו"ם. לכן דייק הרש"י בלשונו לומר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה דוקא, ולא אמר שיתר את פרשת יתרו. משום שלדעת כולם, (זבחים קטז.), פרשת ואתה תחזה נאמרה ממחרת יום הכיפורים. דהיינו, בעת שפרשת משפטים ושופטים כבר נאמרה מסיני. על כן, פרשת ואתה תחזה היתה מיותרת מבחינת משה. ולכן לא מימש את עצותיו לתפיסת משה  יתרו הציע למשה לבחור אנשים לפי חוכמת הפרצוף. כלומר, לפי חיצוניותו האדם שהם: המצח, העינים, האף, השפתים, האוזנים וכפות היד (כמפורט בהרחבה בפרשת יתרו בזוהר הקדוש). ומשה רע"ה לא קיבל את עצת יתרו. אלא, בחר את שופטי ישראל לפי פנימיותם וברוח הקודש. שנאמר, ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל. דהיינו, משה קיים את צווי ה' למינוי שופטים כאמור בתורה, שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך (דברים ט"ז). ונאמר, כי המשפט לאלהים הוא, ולא לגוים. שנאמר, מגיד דברו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמ"ז). ודע, שאין פרשה זו מיותרת לחלוטין. אלא, שמשה לא למד ממנה את סדרי הדין והמשפט, כי אם לימדנו מכאן, שלא תהי עצת הדיוט קלה בעיניך, ואל תהי בז לכל אדם. שנאמר, וישמע משה לקול חותנו. דהיינו, מחד גיסא, שמע את קול חותנו ולא ביזהו. ומאידך גיסא נאמר, ויעש כל אשר אמר. דהיינו, בפועל עשה כל אשר אמר לו ה' בענין מינוי שופטים. ודע, שזכה יתרו שיאמר עליו, וישמע משה לקול חותנו. בזכות ששמע לקול ה'. שנאמר, וישמע יתרו כהן מדין.  

רמז לחזרת יתרו בתשובה שלמה נמצא בפסוק שנאמר, וישמע יתרו. במשמעות ויבן יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה. כלומר, הבין והחכים. הבין ממפלת פרעה שיש דין ויש דיין, ויש לעולם מנהיג שבידיו לתת שכר ועונש. והחכים ממלחמת עמלק שקיימת אפשרות לחזרה בתשובה. דהיינו, רק משום חוסר ידיעה לא חזר יתרו בתשובה לפני כן. שנאמר, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. כי עד כה הכיר יתרו רק את אלוהי העבודה זרה, שהם בעלי תכונה אחת או טוב או רע. ואילו ה' הוא בבת אחת דין ורחמים. כדוגמת יציאת מצרים שבה שימשו מידת הדין ומידת הרחמים ביחד. דהיינו, מידת הדין לפרעה, ומידת הרחמים לישראל. משום כך נחשבת תשובת יתרו לתשובה שלמה. כי חזרתו בתשובה נבעה מהבנת דרכי ה', ולא מפחד העונש. לפי שמעמדו של יתרו היה איתן, ולא היה עליו איום ישיר להינזק, אם לא ישוב בתשובה.  

המנהיגות המעצבת והמנהיגות המתגמלת

מה גורם שאדם מסוים ייהפך למנהיג? מי הוא הראוי להיות מנהיג? שאלות אלה עתיקות יומין הן ונדונו בקרב פילוסופים והיסטוריונים עוד מימי אפלטון, אולם מחקר מדעי בנושא המנהיגות ראשיתו רק בתחילת המאה ה-20, כאשר התיאוריות המוקדמות דנו בדיוק בשאלה זו – במנהיג ודמותו – מה עושה אותו למנהיג ומה טיבה של הנהגתו. אבל בשלושים השנים האחרונות בערך עלו לקדמת הבמה המחקרית גישות השמות את הדגש לא רק במנהיג, תכונותיו, התנהגותו, כושר הסתגלותו וכו', אלא בתהליך ההנהגה המתחולל בין המנהיג למונהגיו. חוקרים של המנהיגות מתעניינים היום בעיקר בשאלה מהי הדרך האפקטיבית ביותר להנהגה, כלומר הדרך היעילה ליצירת תהליך הנהגה שלו שותפים מנהיג ומונהגים. שאלות אלו ואחרות הביאו את החוקרים לנסח שתי גישות עיקריות לתיאור תהליך ההנהגה: האחת היא "המנהיגות המסורתית", ואחת היא "המנהיגות המעצבת". ההבדל בין שתי הגישות הוא בדרך שבה בוחרים המנהיגים להשפיע על מונהגיהם, בטיב מערכת היחסים בין המנהיג למונהגים ובאפקטיביות של ההנהגה.

למנהיגות המסורתית שלושה מרכיבים:

א.         מנהיגות מתגמלת – מעין סחר חליפין בין המנהיג למונהגים, שבה המנהיג מבטיח שהמונהגים יתוגמלו עבור ביצוע טוב של הוראות המנהיג. המנהיג נותן "פרסים" בצורות שונות עבור ביצועים מוצלחים ומעניש עבור חריגה מההוראות והפרתן. מרכיב זה בהנהגה מטפח את קשר החליפין בין ציות להוראותיו של המנהיג ותרומה להשגת היעדים שמציב המנהיג ובין התגמול אשר המונהגים מקבלים. המנהיג מבהיר את ציפיותיו ומציע בהתאם לזה גמול בתמורה למימושם.

ב.         ניהול על פי חריגים – המנהיג מפקח על ביצועי המונהגים, פועל לתיקון חריגות, כופה חוקים כדי למנוע טעויות, עוקב אחר שגיאות של המונהגים ומעיר להם על כך.

ג.          מנהיגות אינסטרומנטלית – המנהיג מספק הוראות ברורות כיצד לבצע את העבודה ומצפה ודורש ממונהגיו ביצוע מדויק של הוראותיו. אין הוא מצפה מהם ליזמה, חדשנות, ראייה ביקורתית וכדומה.

מנגד אנו מוצאים את המנהיגות המעצבת, המנסחת עבור המונהגים ואִתם שאלות בדבר זהות, כיוון ויעדים ומשמעות ותורמת לעיצוב מחדש של הצרכים, הערכים והדימוי העצמי של המונהגים, כדי שסיפוק הצרכים ומימוש הערכים יתרמו להשגת יעדי הקבוצה. במרכז מנהיגות זו תתרחש העצמה של המונהגים שעיקרה חיזוק אמונת המונהגים וביטחונם בכוחותיהם, בשיקול דעתם וביכולתם להגיע ליעדים של הקבוצה.

אם כן, מנהיגים מעצבים מפעילים על המונהגים השפעה רגשית ומעצימים אותם. ועם ההעצמה שעוברים המונהגים במנהיגות המעצבת נוצרת אצלם מחויבות והזדהות עם מטרות הקבוצה ויעדיה. המנהיגים מעוררים הנעה באמצעות השראה כאשר הם מפתחים חזון משותף ומאתגרים את המונהגים בסטנדרטים גבוהים שיוכלו לממש את החזון הזה. החזון המשותף והאמונה במימושו מבטאים תפיסה אופטימית שמנחיל המנהיג על ידי דיבור חיובי, תמיכה ועידוד למה שצריך להיעשות על ידי מונהגיהם. כך המנהיג המעצב הוא פרואקטיבי בהציבו את תמונת המצב בעתיד, שלאורה מוענקת משמעות קונקרטית למעשיהם הטובים והגרועים של המונהגים.

ניתן לסכם ולומר כי במנהיגות המסורתית המתגמלת המנהיג ומונהגיו פועלים בהתאם למקובל ולמצופה בתרבות החברתית-ארגונית שהם חלק ממנה, ואילו המנהיגות המעצבת יוצרת שינוי במונהגים, בשאיפותיהם ובציפיותיהם, מעצבת את הנורמות מחדש ונסמכת על כוח אישיותו של המנהיג ואמונתו בחזון ובאנשיו. עוד חשוב לציין כי במנהיגות המעצבת יכולתו של המנהיג לפעול על עולם הערכים של המונהגים איננה מתבטאת בדרך התנהגותית אלא בפעולות במישור הסימבולי המשפיעות על האמונות והערכים של המונהגים.

ומה היה סגנון המנהיגות של משה רבנו, גדול המנהיגים מני קדם – מנהיגות מסורתית או מעצבת רחבה? דומה שהיכרותנו עם סגנונות אלו של מנהיגות יסייעו בידינו לשפוך אור חדש על פירושו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, לחטאו של משה בפרשת מי מריבה.

הטעם שנקראה הפרשה על שם יתרו, אף על פי שהיה בעברו כומר לעבודה זרה. על מנת ללמד את ישראל את חשיבות החזרה בתשובה, בטרם יקבלו עליהם את התורה. כפי שנאמר, הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים (ש"א ט"ו). וכשם שהתשובה נבראה טרם בריאת העולם, בבחינת הקדמת תרופה למכה. כך הקדים ה' לישראל את תשובתו של יתרו והסמיכה למתן תורה, על מנת שלא יחששו ישראל לקבל את התורה, הכוללת בתוכה עונשים למפירה. ממעשה יתרו נשאו ישראל קל וחומר לעצמם. דהיינו, למרות שיתרו היה גוי וכהן לעבודה זרה, שאין חטא יותר גדול מזה בתורה. בכל זאת קיבל ה' את תשובתו, וזיכה את יתרו להיכתב וליתר פרשה בתורה. על אחת כמה וכמה שה' יקבל את תשובתו של יהודי, השב בתשובה לאחר שעבר על אחת ממצוות ה' אשר לא תיעשה. כפי שנאמר, כרחק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו (תהלים ק"ג). ועוד קל וחומר נשאו ישראל לעצמם מפרשת יתרו: אם יתרו ששמע למרחוק את הנסים שעשה ה' עם ישראל, והחליט לחזור בתשובה שלמה. כל שכן ישראל שראו וחוו את הנסים בגופם, שעליהם להאמין בה', ולא לנסותו ולהמרות את דבריו, כפי שעשו לפני מלחמת עמלק. לפיכך, נסמכה פרשת יתרו לפרשת מלחמת עמלק, על מנת שידעו ישראל בטרם קבלת התורה גם את המסר של שכר ועונש. דהיינו, כאשר ישראל לא בטחו בחסדי ה', וניסו לבדוק פעמים אחדות, היש ה' בקירבנו אם אין. באו על עונשם על ידי עמלק, שבא להלחם בהם. ואילו יתרו ששמע את הנסים שעשה ה', האמין בה' וחזר בתשובה, זכה ליתר פרשה בתורה וישבו בניו בלשכת הגזית. בנוסף לכך תשובתו של יתרו לימדה את ישראל,

הטעם שהתורה הוסיפה את תוארי יתרו. שנאמר, וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. כדי להוסיף בשיבחו וללמד את ישראל לקח מיתרו. לפי שיתרו עזב את משרתו וכבודו בגוים, ובא להידבק בשכינה. כלומר, כאשר שמע יתרו את נסי ה' היה שמו יתרו, כהן לעבודה זרה של מדין. ולאחר שחזר בתשובה כונה, חותן משה. ללמדנו, שזכות התדבקותו במשה גרמה ליתרו להתעלות ולהתגייר, וגרמה גם למשה להתעלות, כדי שיהיה שלם קודם מתן תורה. לפי שנשא את ציפורה. ונאמר, ולא תתחתן בם. דהיינו, שאין בבנות הגוים אשה כשרה ומושלמת. והטעם שנשא משה בת כהן מדין בטרם יתגייר. משום שלמד מיוסף הצדיק, שנשא בת כהן און, ובכל זאת נשאר בצדיקותו. ודע, שיתרו היה מחליף בכל עת עבודה זרה, ובהתאם לכך היה משנה את שמו, על כן נקרא בשמות רבים. וכשחזר בתשובה, שינה את שמו לחובב. שנאמר, ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה (במדבר י').

הטעם שפירש הרש"י: מה שמועה שמע ובא ים סוף ומלחמת עמלק. כדי שמתוך דיוק בדבריו נלמד, את תהליך הגעתו של יתרו. כלומר, הרש"י עונה בלשונו הקצרה, על שתי שאלות. האחת, מה שמועה שמע? והשניה, מדוע בעיקבות השמועה, החליט לבא? על כך משיב הרש"י: השמועה ששמע היא קריעת ים סוף. שנאמר, שמעו עמים ירגזון. והסיבה שבא לאחר מלחמת עמלק. משום שהבין יתרו שהסיבה למלחמת עמלק היתה, בגלל שלא שמעו ישראל בקול ה' ונענשו, על ידי שה' הביא עליהם את מלחמת עמלק. מכאן הסיק יתרו, שכל מי שאינו שומע בקול ה' נענש בסופו. דהיינו, למרות כל הנסים שנעשו לישראל במצרים ובים סוף, היו עלולים להתכלות בידי עמלק. ורק משום שחזרו ישראל בתשובה, סלח להם ה' והפיל את עמלק לפניהם לחרב. שנאמר, כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. דהיינו, כפי שפירשו חז"ל, כשהסתכלו ישראל כלפי מעלה וכיוונו את ליבם לאביהם שבשמים היו נוצחים. דהיינו, הנאמר, את כל אשר עשה אלהים. היתה שמועת מלחמת עמלק, שבגינה לא היו לשוא הנסים שנעשו לישראל במצרים. שנאמר, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. כלומר, רק בתום מלחמת עמלק הושלמו כל הנסים של יציאת ישראל ממצרים.
ועוד, טעם שכפל הרש"י את דבריו באומרו מה שמועה שמע? כנגד שתי השמועות קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וכנגד שני המובנים של מילת שמיעה, דהיינו, הקשבה וקבלה. ודע, שישנם שתי דרגות של שמיעה. דרגה אחת היא שמיעה חיצונית, קולית. כגון בהמה השומעת דברי תורה, שהם מבחינתה שמיעת רעש, כיתר הרעשים שבעולם. והדרגה השניה היא שמיעה פנימית, שכלית. כגון תלמיד חכם השומע דברי תורה, שהם מבחינתו דברי חוכמה ומוסר עמוקים, שיש להחכים מהם וללמדם. כשם ששמע יתרו את הנסים של ים סוף ומלחמת עמלק והחכים מהם. הטעם שנאמר, אשר עשה אלהים למשה ולישראל. ללמדנו, שיתרו שמע שה' התנהג עם משה וישראל במידת הדין. משה נידון שלא יכנס לארץ ישראל (רש"י-שמות ו', א') ולא יקבל כהונת עולם, וישראל נידונו, שיבא עמלק להלחם בהם. שנאמר, אשר עשה אלוהים, דהיינו, מידת הדין. וכשחזרו ישראל בתשובה, מחל להם ה' והפך להם את מידת הדין למידת הרחמים. שנאמר, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. כלומר, שעל ידי נצחון עמלק הושלמה יציאת ישראל ממצרים. ואילו למשה ה' לא הפך את מידת הדין למידת הרחמים, ונשאר דינו שלא יכנס לארץ ולא יקבל כהונת עולם. דהיינו, כביכול משה רע"ה לא זכה לתכלית היציאה ממצרים. על כן דייק הכתוב לומר, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ולא את משה. מכאן נובעת גדולתו של משה, שאף על פי שידע שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל, ולא יקבל כהונת עולם לזרעו, בכל זאת לא רפו ידיו. וגם גדולת יתרו נודעת מכאן, לפי שהתדבק בשכינה ללא הבטחת שכר וכבוד לזרעו. ה.
עקרון פרטו, הידוע גם בשם כלל 80-20, הוא כלל שנוסח על ידי הכלכלן האיטלקי וילפרדו פראטו, וגורס כי בתופעות רבות 80% מהפעילות מקורם ב-20% מהגורמים הפעילים. הכלל מאפשר הבחנה בין הגורמים העיקריים (המהווים 20% מכלל הגורמים) לגורמים הטפלים (יתר 80% מהגורמים). פראטו, שעסק בחקר פערים כלכליים, שם לב שכ-80% מהעושר באיטליה נמצאים בבעלות כ-20% מהאוכלוסייה.                                                                                                                 על פי המקרא היה משה בן 80 כאשר החל להנהיג את העם. הוא הוביל אותם במסעם ההיסטורי מעבדות לחירות, מסע שהיה רצוף מכשולים. כאשר מרכבות פרעה רדפו אחרי בני ישראל, הורה ה' למשה להטות את ידו על הים. המים נבקעו לשנים וכך יכלו בני ישראל לחצות את ים סוף. כאשר ניסו המצרים לחצות, הטה משה שוב את ידו, והמים חזרו למצבם הראשוני והמצרים טבעו.                                                                                                                                                    חז"ל בגמרא מתארים את אישיותם של משה רבנו ויהושוע בן-נון כך : "זקנים שבאותו דור ( רש"י: כשראו משה ויהושע), אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושוע כפני לבנה". במה שונים יהושוע ומשה זה מזה ?
* משה מוצג במדרש   בתואר "חמה". אומרת הגמרא: "חמה - אורה משלה וחומה משלה, הכול משל עצמה ועצמיותה". ואילו יהושוע נמשל ללבנה: "לבנה - כל אורה וחומה אינם אלא משל חמה". ומבארת הגמרא: "כך משה רבנו, כל כוחו, הודו והדרו הכול משל עצמו. אבל יהושוע ניזון מן ההוד שהאציל עליו משה, כמה שנאמר : "ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושוע בן נון... ונתת מהודך עליו".
בהמשך מביאה הגמרא מספר ביאורים למשל "פני משה כפני חמה":
* חמה - האדם לא יכול להסתכל עליה, כך היה הדבר גם בעת שירד משה מהר-סיני וקרנו פניו באור אלוקי, והדבר גרם לכך שאהרון וכלהעם פחדו לגשת אליו .
* חמה - עוד לא עלה על דעתו של כל אדם, לעלות אליה על מנת להשיג את מלוא מהותה ולעמוד על סודות איכותה. ואילו לבנה כבר במאה ה- 18 ערך הסופר ז'ול ורן "מסע אל הירח". ובימינו הפכה אגדה זו למציאות. כך משה רבנו עליו השלום - התורה מעידה בו : "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". ולפיכך דרשו חז"ל : "ונתת מהודך עליו - מהודך ולא כל הודך", שכן כל הודו של משה הוא למעלה ומעבר ההישג וההשגה של כל אדם זולתו. ואף על פי שרצה משה וגם השתדל להאציל על יהושוע תלמידו את כל הודו כולו, כמו שאמרו חז"ל שמשה עשה בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקדוש ברוך הוא אמר לו : "וסמכת את ידך (יד אחת) עליו" והוא עשה בשתי ידיו ועשאו ליהושוע ככלי מלא וגדוש חכמתו. מכל-מקום לא יכל יהושוע להגיע לכלל אישיותו של משה, כדברי מפורש : "שהרי יהושוע היה נביא ומלך כמשה, ולא יכל להגיע לכבודו" ולכל הודו.                                                                                                               משה נתקל בקשיים רבים בהנהגת עם העבדים היוצא לחופשי. כבר בים סוף החל העם להתלונן נגד משה בגלל הפחד מפני חילות פרעה המתקרבים. במדבר הוחרפו הקשיים עקב המחסור במים ובמזון, עד שה' הוריד להם את המן מדי יום וביומו. כן הורה ה' למשה להוציא מים מן הסלע, על מנת להשקות את העם. במה�