כותרות TheMarker >
    ';

    בלוגי

    0

    על מורשת אריאל שרון, שופך דם נקיים

    0 תגובות   יום שני, 13/1/14, 01:46

    http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3747

     

    צא, צא איש הדמים: על מורשת שרון

     

    מאת יוסי גורביץ

     

     

    שר החינוך הפעלתן מאד שלנו, שי פירון, מיהר להודיע אמש (ז'), עם התקבל הידיעה על מותו של אריאל שרון, על כך שהמורים יקדישו חלק מהשיעור היום ל"מורשת שרון," וזאת בהתבסס על מערכי שיעור שהוכנו מראש ושאמורים היו להיות מחולקים הבוקר. כמה מעריך השר את המורים שלו וכמה את הצורך בפרסום, אפשר להבין מהידיעה הזו: כמה זמן יהיה למורה להכין ברצינות מערך שיעור כזה? כמה זמן יהיה לו ללמוד חומר שלא נמצא במצגת?

    עוד זה מדבר וזה בא: השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', מיהר להורות למשטרה לפתוח בחקירה סביב פרסומים שהביעו שמחה על מות שרון. "מדובר בהתנהלות בזויה," רשף השר, "ואיני מתכוון לעבור לסדר היום בנושא זה. אני רואה בחומרה רבה התנהלות עבריינית שכזו וביקשתי מגורמי המשטרה לטפל בנושא במהירות ובמקצועיות." אוי. השר לבטחון פנים איננו יודע את תפקידו. תפקיד המשטרה איננו לאכוף קונפורמיות מחשבתית, אלא לחקור עבירות על החוק. הבעת שמחה על מותו של אדם איננה עבירה על החוק, גם אם זה מעצבן המוני קרנפים.

    אז הנה כמה מילים על מורשת שרון, ואני מזמין את אהרונוביץ לחקור אותי בעקבותיהם.

    מי שיעקוב אחרי התקשורת הישראלית בימים האחרונים, עשוי לחשוב ששרון היה סבא חביב, שנכנס לפוליטיקה הישראלית לפני קצת יותר מעשור, ושהאירוע מעורר המחלוקת ביותר בחייו היה ההתנתקות. סוציולוגים מדברים על סוכני זכרון, הגופים הממסדיים שתפקידם לשמר זכרון, ותמיד זכרון מסוים: בן גוריון מקים המדינה, לא התככן הערמומי שכמעט גרר את המדינה הצעירה למלחמת אזרחים כדי לשמר את עליונותו הפוליטית, לא הגמד הארסי וקר הדם שהשמדת יהודי אירופה עניינה אותו רק ככלי לקידום התכנית הציונית; את בגין הם זוכרים בגלל הסכם השלום עם מצרים, ומלחמת לבנון, יחד עם מערכת הבחירות האיומה של 1981, נמוגות אל הערפל; מרבין הם זוכרים רק את הרצח, וגם אותו בזווית מרוככת במיוחד, שבה אין רוצח ואין הסתה; וכן הלאה. ולצד סוכני הזכרון ישנם סוכני השכחה, אלה שדואגים שיהיה לכם קשה מאד לשמוע על כך שבן גוריון העדיף להציל חצי מיליון ילדים ולא מיליון, ובלבד שמחצית המיליון תנחת בחלקת הארץ שבה הוא כבר היה עסקן פוליטי בעל מעמד. סוכני השכחה מעלימים את חלקו של בגין במלחמת לבנון, הם מעלימים את העובדה שקבוצה שלמה באוכלוסיה שאגה "בדם ואש/את רבין נגרש" לפני פחות מ-20 שנה.

    סוכני השכחה משייפים את הקצוות, מעלימים את הצדדים הלא סימפטיים, ומתיישרים תמיד למרכז. חריגה לימין או לשמאל עשויה, אחרי הכל, לעורר מחלוקת, וסוכני השכחה שונאים מחלוקת. זו עוד עשויה לגרור עניין בסוגיה המושכחת.

    ואחרי ההקדמה הזו, אריאל שרון כפי שיש לזכור אותו: איש דמים היה מנעוריו. הוא שימש כמפקדה של יחידה 101, שביצעה שורה של פשעי מלחמה, כפי שאנשיה מתחילים להודות אחרי שנים. אחד היותר ידועים שבהם הוא ההתקפה על קיביה, פעולת תגמול (מבצע שושנה, בשמה הרשמי, על שם ששונה קניאס שנרצחה עם ילדיה ביהוד ושמותה היווה את העילה לפעולה). בפקודת המבצע שכתב שרון לקראת הפשיטה, הוא קבע ש"הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש ורכוש."  הפקודה בוצעה במלואה, וכ-60 אזרחים נרצחו בבתיהם. שרון וחייליו יטענו אחר כך שהם לא הבחינו בהם בעת שפוצצו עליהם את בתיהם. טענה זו, איך לומר, לא מתיישבת עם לשון הפקודה – ששרון יודה בה רק עשרות שנים אחר כך.

    בחחילת 1955, יצא אחד מפקודיו של שרון, מאיר הר ציון, עם שלושה חברים אחרים מיחידה 101 למסע נקמה פרטי בירדן: הוא רצח בני שבט בדואי שנחשד ברצח אחותו של הר ציון. שרון ידע על מסע הנקמה, ועל פי חלק מהעדויות אף מסר להר ציון את כלי הנשק שישמש אותו. לא הר ציון ולא שרון הועמדו לדין על כך.

    פחות או יותר באותה התקופה, שולח שרון צנחנים להכות את אורי אבנרי, עורך עיתון האופוזיציה "העולם הזה," שהעלה להשחית את חמתו של משטר בן גוריון. לא ברור אם ההתקפה הזו נעשתה בידיעתו, באי ידיעתו או בקריצתו של הגמד הארסי.

    שלוש שנים אחרי קיביה, שרון גורר את חטיבת הצנחנים לקרב המיותר במיתלה. הוא לא קיבל אישור להסתער על המיצרים, ולכן שכנע את הפיקוד שיותר לו לשלוח "כוח סיור" למקום. הוא שלח גדוד שלם. התוצאה היתה קרב שבו נהרגו 38 צנחנים לשווא. סוכני הזכרון של צה"ל מיהרו לבלשט את הציבור, ולשכנע אותו שזה היה קרב גבורה, מה שאכן היה, תוך השמטת העובדה שהוא היה המיותר שבקרבות המלחמה. בשולי הקרב, רצח אחד מפקודיו של שרון, אריה בירו, מ"פ בגדוד 890, עשרות שבויי מלחמה מצרים. לימים יתחרט על כך שלא טרח להסיר את החבלים שקשרו את ידיהם של השבויים לאחר הרצח; הדבר איפשר למצרים לגלות שהם נרצחו לאחר שנלכדו. בירו המשיך בצה"ל והגיע לדרגת תא"ל. אף אחד לא טרח לברר מה ידע המפקד שלו, שרון, על הטבח.

    ערב מלחמת ששת הימים, כשהממשלה מגלה סימנים של עמידה בלחץ שמפעיל עליה הצבא לצאת למלחמה, מציע שרון לפורום מטכ"ל לבצע הפיכה צבאית. הוא מעריך שהדבר אף יתקבל באנחת רווחה על ידי הממשלה. ההצעה מוסרת ללא דיון, ושרון לא מועמד לדין ומוצא להורג, כנדרש, בעוון בגידה.

    מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן השעות היפות של שרון, והוא מתגלה כטקטיקן בחסד. במלחמת יום הכיפורים, עם זאת, מגלים המטכ"ל והממשלה ששרון, כדבריו של בן גוריון, לא נגמל מאמירת אי אמת. הנצחונות – אף אחד לא מדבר על ההזנחה המכוונת שנהג שרון, כאלוף פיקוד, בקו בר לב, מתוך סלידה אישית מהרעיון של מגננה – מזניקים את שרון אל הזירה הפוליטית.

    כשר חקלאות ועוד יותר מכך כשר בטחון, שרון הוא אבי ההתנחלויות בגדה המערבית כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. חלק ניכר מהתרגילים המסריחים, השקרים וההונאות שמלווים כל בניה יהודית מעבר לקו הירוק רשומים על שמו. הוא תוקע התנחלויות כמסמרים ללא ראש, מתוך ידיעה מוחלטת שחוסר היכולת לפנות אותן הוא מה שימנע את הקמתה של המדינה הפלסטינית. המסמרים נטולי הראש האלה, שמבטיחים מלחמת נצח, הם המורשת הקבועה ביותר של שרון.

    ב-1982, מוליך שרון שולל – בסיוע נרחב של צה"ל – את ממשלת ישראל ויוצא למבצע רחב הרבה יותר מהמתוכנן בלבנון. הוא אומר לממשלה שהוא מיישם את תכנית "אורנים קטן," כשבפועל הוא מיישם את "אורנים גדול." המטרה של התכנית – לגרש את אש"ף מלבנון ולהנחית מכת מוות על השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. היא מוצגת לציבור כמבצע קצר, שמטרתו היא להרחיק את הקטיושות של הפלסטינים מגבול ישראל. סוכני השכחה מצליחים להעלים את העובדה שבין ישראל לאש"ף היה הסכם שביתת נשק שנשמר היטב במשך 13 חודש, ושהופר כשישראל תקפה מהאוויר את בסיסי אש"ף.

    המלחמה היא האירוע המפלג ביותר עד אז בהיסטוריה של ישראל. השקרים של צה"ל, שרון והממשלה הם בלתי סבירים ונחשפים כמגוחכים תוך זמן קצר. התקשורת, כמובן, עוברת לדום: מאחר ושרון הודיע לבגין שלא היו הרוגים בעת כיבוש הבופור – לא ברור אם טעה או שכהרגלו שיקר – ובגין חזר על הדברים בפני כתבים, אף עיתון לא מעז לשבור את המילה של ראש הממשלה. מי שרוצה לדעת מה קרה בבופור, צריך לקרוא את מודעות האבל.

    נקודת השפל במלחמה, מבחינת חלקים ניכרים של הציבור הישראלי, היה הטבח בסברה ושתילה. סוכני הזכרון נטעו בלב הציבור הישראלי שזה היה טבח שביצעו נוצרים במוסלמים. טכנית זה היה נכון – אבל הועלמו כמה עובדות קריטיות. כגון, שצה"ל חימש את הטובחים; כגון, שצה"ל כיתר את מערב ביירות; כגון, שהם נכנסו למערב ביירות בהזמנה של צה"ל ובסיוע של צה"ל; כגון, שצה"ל ירה פגזי תאורה שאיפשרו את הטבח ואחר כך סייע לפלנגות להעלים את הגופות.

    הטבח מכה בתדהמה את הציבור הישראלי, מגיעה הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית, ובסופו של דבר מוקמת ועדת כהן. זו פוסקת שקציני צה"ל ידעו על הטבח בזמן אמת ולא פעלו בנחרצות לסיומו. היא ממליצה לשרון, כשר האחראי, להתפטר. שרון מסרב. הממשלה שוקלת לדחות את המלצות הוועדה. הפגנה נערכת בירושלים. אספסוף מוסת תוקף אותה באלימות חסרת תקדים; אחד מראשי המסיתים הוא צחי הנגבי. בסוף ההפגנה, משליך עבריין קטן ואיש ימין, יונה אברושמי, רימון לתוך קהל המפגינים. אמיל גרינצווייג נרצח, שבעה אחרים נפצעים. הפצועים מותקפים על ידי האספסוף גם בתוך חדר המיון.

    ההלם מרצח גרינצווייג מאלץ את הממשלה להעביר את שרון מתפקידו. הוא מעביר שני עשורים בדשדוש במי אפסיים, תוך תככים בלתי פוסקים, ועם פרישתו של נתניהו מראשות הליכוד ב-1999, ממהר להשתלט על המפלגה. הוא הופך לראש ממשלה אחרי תחילת האינתיפאדה השניה – שהוא, בסיור הפרובוקטיבי שלו בהר הבית, אחד הזרזים לה.

    השנים 2001-2004 היו שנות הדמים הגדולות. תחת שליטתו של שרון, נהרגו יותר ישראלים מפעולות טרור מאשר בכל תקופה אחרת. שרון מנהל מאבק התשה אכזרי. המטרה שלו היא לכתוש את הרשות הפלסטינית ולטחון את הסכמי אוסלו לאבק. על כל פיגוע של החמאס, צה"ל, בהוראתו, פוגע במתקני הרשות ובאנשיה. שרון שופך דם ישראלים כמים על מזבח הטרנספר הלא כל כך שקט. המטרה: פגיעה אנושה במעמד הביניים הפלסטיני, עד שיברח.

    מוקדם מדי לומר אם האסטרטגיה הזו השיגה את מטרתה. כמויות הדם, היהודי והפלסטיני, שמוכן שרון לשפוך כדי להכניע את הרשות היא פנומנלית. בתוך כל זה, מוצא את עצמו שרון בבעיה לא צפויה: מעשיו המושחתים לאורך השנים שבים וחוזרים אליו. הפרקליטות מנסה לברר איך לעזאזל קיבל בנו, גלעד, שלושה מיליונים כדי לגלוש באינטרנט מהקבלן – שלימים יורשע בפלילים – דודי אפל.

    לחוץ על ידי החקירות ועל ידי השחיקה במעמדה של ישראל, חושש מיוזמת ז'נבה, יוצא שרון לתכנית ההתנתקות. המטרה: העמדת פנים של נסיגה, כדי להוכיח את חוסר האפשרות בנסיגה. שרון מסרב לנהל משא ומתן עם הפלסטינים בנושא, גם אחרי שערפאת מת ומוחלף באבו מאזן. הוא מתעקש על מהלך חד צדדי. הוא מתעקש, למעשה, על נצחון החמאס. זה לא היה באג: זה היה פיצ'ר.

    בדרך, צריך שרון להתמודד עם המתנחלים. אלה, שהעריצו את שרון, מגלים כעת איך נראים החיים כשדחפור השקרים הדורסני מתהפך עליהם. שרון מתעלם מהתבוסה במרכז הליכוד, מעביר את חוק ההתנתקות בכנסת – ומאלץ את נתניהו להצביע עבורו ארבע פעמים, אחרי שהאחרון מובס בליל ה"פוטש בננה," ה-26.10.2004 , נסיון כושל להדיח את שרון – ואחר כך פשוט מיישם. כשהרמטכ"ל בוגי "משה" יעלון אומר לתקשורת שנסיגה תהיה "רוח גבית לטרור," שרון לא ממצמץ ויעלון הופך לאחד הרמטכ"לים הבודדים שלא מקבלים שנה רביעית בתפקיד.

    והשוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח: אחרי ההתנתקות, פושע המלחמה אריאל שרון הוא גיבור ישראל. הוא אלילה של התקשורת, שקושרת לו כתר אחרי כתר. בליכוד מעריצים אותו פחות, אז הוא מפצל אותו ויוצר את "קדימה", מפלגת שלד נטולת אידיאולוגיה ששרון תופר למידותיו.

    המהלך הזה היה המהלך האחרון של שרון. זמן קצר לאחריו, ואחרי סקרים שהראו ש"קדימה" בראשותו צפויה לזכות בכ-50 מנדטים, הוא לקה בשבץ הראשון שלו. מקורביו, כהרגלם, שיקרו ואמרו שהכל בסדר. חודש אחר כך לקה שרון בשבץ השני.

    ואתמול הוא מת סוף סוף, אחרי שנים ארוכות של נזק בלתי נתפס לישראל, לצבאה, למוסר שלה, לחייה הפוליטיים, אחרי עשורים ארוכים של שפיכת דם נקיים. התקשורת הישראלית, ברובה, מיהרה לטאטא חלק גדול ממה שנכתב כאן. זה יעצבן קוראים. הם יכולים להפסיק לקרוא. זה לא בריא לתפוצה.

    אז כותבים אגדות יפות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      ofern321
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין