שלום לכולם. אבא שלי היקר נפטר מסרטן המיאלומה, ז"ל . אבי, כתב סיפורים נפלאים בשנות ה-70 וחלם להוציא ספר. החלום נגנז במעטפה וכשחלה נזכרתי בכך וחשבתי להציע לו, כך יתעודד, אך המחלה הארורה התפרצה וחששתי שיתרגש מהצעתי וחיכיתי שיחלים, שתהיה הפוגה. לצערי הרב, לא הספקתי להציע והוא נפטר ולקחתי על עצמי להגשים לו את חלומו. הוצאתי את הספר ב-50 עותקים ומקווה שהוצאה לאור תקח את הפרויקט ותפיץ אותו בכל הארץ. בספר סיפורים נפלאים כתובים בשפה גבוהה, אודות יהדות טוניס, העליה לארץ ישראל בשנות ה-50, תקופת המעברה, הנאצים בטוניס ועוד...מצ"ב סיפור ושיר..להתרשמותכם ואשמח שתעבירו הלאה לזכרו. כל טוב איילת

במארב שכבו והמתינו בקור ובילל הרוח המקפיאה עצמות החיילים, היודעים כי יופיעו מאי שם המרצחים המחבלים, יש לעצור אותם ולחסלם. לקראת אשמורת אחרונה, הגוף עייף, תשוש מהמתח ומצפייה הארוכה בחשכת הלילה הארוך, הנראה שלא יסתיים במהרה, נשמעו פסיעות במרחק מה מעמדת המארב, נדרכו האורבים והידיים לפתו בעוז את כתות הרובים הקהות למגע, ככל שגבר רעש הפסיעות, הבינו החיילים כ לא לשוא המתינו להם. מפקד' היחידה סימן ליל השרוע לצדו להיכון לפתיחה באש שיקבל ממנו האות, זה מהר להעביר הוראה זו לכולם דרוכים כקפיצים, מתוך העלטה נשמעה בברור:"אש"!, מטח ירי מרוכז לכוון האלמונים הקרבים אליהם והאש קצרה באחת כל הדמויות השחוחות ונפלו על האדמה שדודים- מתים. נשמעה שוב:"הפסק אש"!, כל החיילים נצרו נשקם ומפקד היחידה נעמד ובפנס שהדליק האיר לעבר ערמת השרועים, גויות מתות שלמחבלים נראו בברור לאור הפנס שהגיח מתוך החשכה והאיר לחיילים תוצאות הירי שלהם מלפני דקותיים. אנחת רווחה פרצה מפיות האורבים, המתח חלף, רגועים הביטו בעצבות על ערמת הגויות, השנאה רחוקה מהם ולא יכלו להשלים עם  מותם של אויבים.