0

0 תגובות   יום חמישי, 16/1/14, 13:25


2:00 AM

זאת השעה שהמילים מרצדות לי בראש. הן באות והולכות כמו גלים. משחקות איתי בים- יבשה. הן באות והולכות כמו צללים של מכוניות שתוקפות את הכביש המהיר של חיי. צללים שמגיחים מתוך תריסי חלונות מוגפים. פעם אחר פעם מגיח צל אחר במהירות אחרת. לא יודעת מתי התחנה הבאה תגיע. כי המאחורה של הראש שלי לא נותן לי לעקוב. מישהו רוצה שאפספס.

זאת השעה שהמילים קוראות לי אליהן. מחכות שאוציא אותן מהבקבוק ואשחרר אותן אל האוקיינוס של הדפים שלי. זה מתחיל כמו אגרוף שעשוי מפרפרים של אותיות ופוגע ישר לתוך הבטן, וזה נגמר כשהן יוצאות כמו הוריקן דרך חלל הפה אל הבין לבין של השורות. וגורמות להשלכה מסויימת.

''

אני מרגישה אותי כמו שאף אחד מעולם לא נכנס אליי ופצע אותי. אני פותחן המכתבים של עצמי. דוקרת ופותחת. והמיטה היא שולחן הניתוחים. סדין לבן, תקרה לבנה ו2 פלורסנטים גדולים שמסנוורים אותי ומחזקים אצלי את הפלאש במצלמה.

בשעות שאני אמורה כבר לשקוע בתוך הענן שלי. כולם כבר למעלה בכותונות לבנות, סופרים עננים ומעבירים אותם עם האצבע אחד אחד. עד המשמרת של האחרים. ואני מחכה בבוקר לתורי.. לעשות וידוא ספירה.

וברגעים שאני מפספסת את התחנה ולבסוף עומדת בתור לספור עננים עם המיין סטרימים המהלכים, היה נראה שמישהו מלמעלה הזיז את מחוגי השעון ובטעות הזיז דברים בעולם. מישהו חייב היה לכוון אותי לא נכון. כי אני גרועה במתמטיקה. הוא בטח גם הזריק לי משהו לווריד שירפא אותי מילדת ה ADHD שבי.

''


אני יודעת שאני לא מהליסנרז. אני נוסעת אל תוך המנהרה שלי ורק דינמיט יוכל לפוצץ אותה. או ריטלין..
אני מניעה את המנועים של הגרביונים הלבנים שלי. ואם הם אהבו אותך, אז המישהו הזה למעלה יאשר לך וידליק בשבילך את כל האורות הירוקים של הרמזורים.

אבל יהיו גם כמה כאלה שילחשו לו באוזן ויגניבו לו פתק אדום, שיפוצץ לך את המנהרה במקום הלא נכון ויכלא אותך איתה בפנים. אבל את כל הזמן נזכרת במילים של ההוא שאמר לך- אל תבזבזי זמן על אשמה. אל תאחזי בהרס. כי זה מה שימנע ממך לצאת מן ההריסות אל הכביש המהיר. והוא מריץ לך את זה במאחורה של הראש. את שומעת בריפיט ומשננת. כי הוא עשה משהו שיתקע לך את הכפתור של התחנה הזו.

אל תדאגי. את תמצאי איזה מקור מים לשפשף ולנקות את הגרביונים מהלכלוך.
אבל כשאני משפשפת חזק, אני בטעות מגלפת שכבה. ועוד שכבה. עד שאני מתעצבת ומתקרבת אל האוקיינוס שלי. ובאוקיינוס נמצאים כל מערבולות המילים שנתקעו שם אי פעם. נדקרו מהלב שלי עם פותחן המכתבים וזרמו עם הדם לשם. הכל חשוף. הכל פתוח.

''


וזו אומנות מאוד עדינה. להיחשף. מבלי באמת להיחשף. התאים שיש בין גילוי להסתרה, יוצרים מרכיב של תנועה, ושם את האישיות שלך במצב של אינספור אפשרויות. אבל לעיני כל את קצת מצמצמת. ומחביאה. כל גל את מכניסה למגירההגאות והשפל מעולם לא נראו עייפו כל כך.

את מכירה את זה שאת יודעת שמשהו איכותי? אבל יש לך מליון ואחת תירוצים ורק אם באמת תקדישי לזה זמן תחשפי לאומנות הכי טובה שיש? את אחת מהן. את אומנות. את יצירה. ואם תקדישי זמן לגלף את עצמך. את תתעורי כל בוקר על הכביש של העורק הראשי שלך, מחכה למכה הרכה של אגרוף פרפרים ישר לתוך הבטן.

IFrame

''

דרג את התוכן: