אנחנו הילדים של האתמול. והשנה היא שנת מינוס 2013. וההוא שצעק שאנחנו דור מזוין? צדק.
אנחנו דור עם מלא בעיות. וכולנו נמצאים בכיתה טיפולית אחת גדולה. ואין מורה שתטפל בה. היא התייאשה ונסה על נפשה מכל מטוסי הנייר שהעיפו עליה.
וכולנו רוצים שיאהבו אותנו. אבל משהו בדרך משתבש. הפחדים שלנו שמים לנו רגל לפני השולחן, והם מצביעים עלינו וצוחקים. הם אלו שמונעים מאיתנו לעבור כיתה. תכוון עקום- תקלע עקום. כי גם המורה להתעמלות כבר לא שם לאסוף אחרינו את כל הכדורים.
החברה והידיד והשותף לדירה והחבר של הידידה וההיא מהחדר כושר וההוא מהסופר. וכן. גם אני. כולנו מתלוננים כמו טלפון שבור על העולם האכזר. ותמיד יהיו את אלו שיחשבו שהם אלו עם המאיות במבחנים. ויסתכלו על הבנאדם שלידם מלמעלה ויחוררו לו את הלב עם העיפרון. רק אם הם היו מבינים שמאיות זה לחלשים. וזה לא מעניין אף אחד.
והעולם אינו אכזר. העולם במצב של כשל מערכות. והוא גוסס גסיסה איטית.
רק אם היינו מקלפים איש איש ומורידים משכבת הפחדים שעוצרת אותנו, העולם היה נראה בריא יותר עם קצת פחות שיעולים ואפצ'ים מדבקים. ואולי בקיץ היה קצת פחות חם ובחורף קצת פחות קר. ולא היינו זקוקים למילה "כפיות" שכבשה את עולם המבוגרים בעיר הגדולה. העיר שהכפישה את שמה והחלידה אותה.
ואני. עדיין אוכלת בכפיות את הכל. מסרבת לפורר את המילה התמימה וללכלך את הקערה. מסרבת להתבגר.
יבוא יום, ומישהו יבוא אליי, ויחליף לי את הכפית במזלג. יציב לי עובדות ולא ישאל אותי. מישהו חזק באמת. שיכול מולי. הוייקינג שלי.
ואולי יבוא יום, בו המורה הנוטשת תחזור ללמד, ותגרור אחריה באוזן רופא תורן עם שכר הוגן שבאמת אכפת לו ומעוניין להזריק לעולם הזה קצת ואליום ב6 מליון ואחת חירורים ודקירות. ישר אל תוך הלב.
תמיד חשבתי שאני חזקה ומנוצחת. ואני מנסה להשים את עצמי בכל המצבים האפשריים. בשביל להרגיש. בשביל לחוות. בשביל לנשום עוד כמה נשימות. בשביל להכשל. כי גם ברזל נשבר. ולוועד הכיתה אין כסף לשלם על כסאות חדשים. וגם לא לאב הבית שיאסוף אחריו את השברים. אבל אני יושבת על הרצפה הקרה שהתמלאה כבר מכל החתיכות והברזלים ומחכה שהם ישתרשו ויניפו אותי למעלה. עד שאגיע לענן שלי. מסתכלת על העולם הזה חזקה ומלאת אהבה.
ואולי על הענן שלי נתחיל לחבק אנשים זרים ברחוב שמנסים להסתיר את הסבל שהם עוברים. מנסים לנגב מהר את הדמעות על הלחי עם היד שלהם הקטנה והשקופה שלא מעלימה מהעין הרחומה והגדולה. שתתפוס אותם בסופו של דבר. ואת הילד עם הפיגור השכלי שפנה אליי וביקש שאמצא לו עבודה בתחנת האוטובוס אל הענן שלי? אולי אקח אותו איתי, מי יודע. שישמור לי על הענן.
פעם אנשים היו בוהים בי כשהייתי הולכת ברחוב. ואני. הייתי מתביישת ממבוכה ומרכינה את ראשי לרצפה. היום אני הולכת עם ראש מורם ובוהה בהם בחזרה. מסתכלת להם חזק בלבן של העין. מנסה להבין מה הם רוצים. אבל מהעוצמה של האומץ וביצי הפלדה שפיתחתי עם השנים, הם משפילים מבט בחזרה אל הרצפה. ואני. עדיין מחכה לאחד, שעם העיניים שלו לא יהסס לחדור לי אל תוך הנשמה.
ולפעמים, ביקום הזה, כשאני בוהה בחלל ולא מסתכלת על שום דבר אחר, פרט להתמקדות בעין השלישית שלי, ביקום מקביל אני צפה באוויר ומתקרבת לענן שלי. לענן בו אני מנהלת בית ספר פעיל שפתוח גם בשבתות וחגים.
מידי פעם יהיה מישהו שיבוא ויפוצץ לי את הבועה ויצעק עלי בחוסר סבלנות- שוב פעם את חולמת?? את פשוט לא מקשיבה!!
אבל אני. בתור ילדת ענן שטרם אובחנה אבל יודעת בערך מה הבעיה שלה, נתפסת רק על המילה האחרונה ששמעה. ומבלי שישימו לב, אני מנסה עם עצמי לפצח ולהרכיב את הסיפור כפיצוי על הפקרת ניהול בית הספר שלי ביקום הזה. אני כבר מודעת לבעייתיות שיצרתי עם כמות ה"מה?" באמצע משפט, וה"כן" המעומעם והלא ממושמע.
ואני. החלטתי שאני מסרבת להתנצל. ומי שמכיר ואוהב אותי.. או שיקנה לי ריטלין. או שילמד ללמוד אותי ולהנות ממני.
ואני מחבקת ושולחת עם הרוח לבבות לכל מי שמגיע לו לקבל את הידיים הקטנות שלי.
ומי שנגזר עליו להיות בכיתה שלי, יהיה מעוניין לתת פקודה למוח, ירים את ידו ויתפוס את הלב שלי. הוא ישמור אותו צמוד אליו, לא יתן לו ללכת וינעל אותו מאחורי 2 מנעולים.
והוא יעבור את המבחן עם עצמו. והוא יעבור כיתה.
ולבית הספר שלי אני אקרא חוות העפיפונים. והססמא בכניסה לשער תהיה עם זיהוי הניצוץ של רשתית העין.
כך שאני והעוזרים הקטנים שלי נדע לזהות למי יש את העיניים החולמניות והעליזות האלו שמדלגות בדילוגים גדולים, כל שני מדרגות, על כשל המערכות של העולם. העיניים שלא נותנות מקום לראות את הבריונים הרגישים, כבריונים רעים שגונבים להם את האוכל בהפסקה ומרוקנים להם את השקלים מהכיסים. והם מעבירים אותם הלאה, בביטחון ובגבורה. מביטים עם הראש למעלה אל העפיפון ומחזיקים את החוט חזק. לא נותנים לו לאבד שליטה. לא נותנים לו להפיל אותנו על הרצפה ולשבור את המשקפיים הוורודות.
כן. אלו הם ילדי העפיפונים. אלו שלא קיבלו מאיות במבחנים ועברו קצת הרבה דברים בחיים. נשרטו והתחספסו עם השנים, כי הם הצמיחו על גבם שריון עם ניטים וחתיכות פאטצ'ים של זכרונות. והם לוקחים אותם איתם לכל מקום. מנתבים למקום הנכון ולא מטאטאים מתחת לשטיח ויוצרים קשרים ולכלוכים. והאופי שלהם לבוש במגוון שכבות, צבעים ומרקמים, מתחת למדי בית הספר עם התוויות הממוספרות.
וככל שהלבבות שלהם עברו את המבחנים והמכשולים שהעולם הציב להם. עם המתח, החמור והקפיצות למרחקים. הם התחזקו ועכשיו הם מסוגלים להתמודד עם כל הפחדים שלהם. האימונים והקפיצות כנראה לקחו אותם עוד שלב אל הענן שלהם. והם שלמים עם עצמם ולא צריכים אף אחד שישלים אותם. אולי רק להוסיף להם עוד גוון למניפת הצבעים.
ובלילה אני חולמת על נשף ללא מסכות. עם סינדרלות לבושות בפיג'מות מאויירות. והן כל הערב משתוללות, רוקדות ודורכות על כפות רגליים, בכפות רגליים יחפות. אני חולמת על תמונת מחזור של הכיתה שלי. שהפלאש סינוור את כולם והעניק להם במתנה את הניצוץ הזה שאנחנו תמיד רואים בתמונות. אלו הם קובץ האנשים שלי שאספתי מכל מיני כיתות ושכבות. אותם אנשים, שכשעמדתי במקרה באמצע הרחוב כותבת במחברת שלי, אמרו בדיוק משפט מרגש ומדהים שיכול היה בקלות להלקח מהמחשבות שלי. ולהרשם בין השורות.
והייתי מצטתת אותם ומוסיפה עוד שורה. ונותנת להם את הססמא להכנס ולקרוא אותי. והם היו מבינים כל מילה ומילה. משאירים טביעות אצבע ולכלוכים שווים. ומשאירים מעט ריח בין הדפים.
  ואני. עדיין מחכה בסבלנות להוא שרוצה אותי בתוך מסגרת התמונה מעל לשידה שליד המיטה שלו. ההוא עם השניים הענקיים שמסוגל לאכול אותי לקינוח גם כשאני רבע חריפה ורבע מרירה. ההוא שמסוגל לטרוף אותי גם ב5 בבוקר כשחוש הרעב עדיין קבור מתחת לפוך, ושרירי הפה עדיין חלשים. ההוא שהולך בשביל שלי, אחרי שפיזרתי זרעים. וכל מה שנותר לו לעשות, זה להשקות אותם במים ולחכות לפריחה לצד הזרם של נהר הסבלנות.
ההוא שיש לו מספיק כוח רצון ואיפוק לא לנסות לקטוף את הפרחים טרם הגיע זמנם. או לנסות לתקן אותם, ולחבר אותם לגבעולים אחרים. שממש לא מתאימים. כי היופי לא ימצא את המקום שלו לבד. והוא ילך לאיבוד. והפרחים יתכערו וינבלו.
וכשהשביל יהיה צבעוני במגוון רגשות ויהיה מוכן להכניס אותו דרך השער, הוא יכנס דרך פתח דלתי ויגיש לי את הפרח שלי על מגש. והוא יאכל אותי לארוחת ערב ויגיד לי שאני היצור שלו. ואני אקרא לו הוייקינג שלי. ואני אתן לו לחרוש את החציר אצלי בחווה. בחוות העפיפונים, על שמיכה משובצת מלאה בקרעים וסלסלה מרה ומתוקה כאחד.
למדתי על בשרי שכל מה שקורה לנו בחיים הוא לא מובן מאליו. והוא אמור לקרות. בעליות ובנפילות. ואני מבינה שהאנשים שחולפים לידי יום יום, היו אמורים לחלוף שם. כדי להתנגש ברוח שלי ולחתוך אותה בסכין ולעצב אותה עד שתהיה מה שהיא אמורה להיות. ממש כמו נוסחא מתמטית מורכבת כשבסופו של דבר מתקבלת התוצאה.
ולכל מקום שאני הולכת אני מקבלת מתנות ומסרים מהיקום. לכוון את דרכי. החצים על הכביש כנראה מיועדים לי ולא לגלגלי המכוניות. וכשאת מנסה להרכיב את הנוסחא, את תמיד בוחרת בתשובה השניה כשאת כבר יודעת את התשובה הראשונה והנכונה אצלך במאחורה של הראש. הנבואה שמגשימה את עצמה שהחלטת לעכב למספר דקות ספורות, פינתה את דרכה והחליטה לתת הזדמנות לתשובה השניה שעמדה במסדר וניסתה להשיג הול פאס והתחננה שינפיחו בה קצת חיים.
אז סטית קצת מהמסלול.
אנסת את עצמך. ואח"כ הוא אנס אותך.
ואת יודעת שמאה במבחן הזה את לא תקבלי. אולי תקבלי את המאסטר במאזוכיזם. ואת האקשן והדרמה. ואת העובדה שאתגרת את עצמך עוד קצת. ורוקנת את המחסנית עוד קצת. אבל זה רק בשביל לצבור עוד כדורים ולאסוף כמה שיותר רגשות לרשימה. כדי שבסופו של דבר תגידי לעצמך- מספיק. ושאת מוכנה.
מוכנה לעבור לבית הספר של המבוגרים בלי כפיות ושטויות ורק עם סכינים ומזלגות. ועם בריון אחד בכניסה ששומר עליך. והוא יתן לך להכנס בשער. ורק לך הוא יתן אישור מיוחד להכניס את הנשק שלך אל תוך הכספת שלו. והכספת שלו תשאר פתוחה ולא תסגר. כדי להוכיח לך שלתמונה שלך אין מקום בתוך המסגרת של אף גבר אחר. |
