 
הרכבתי את האוזניות הלבנות והגדולות על האוזניים. וקפצתי אל תוך הרחוב הסואן. פחדתי שהקור המנוכר של חצות הלילה יציב מחסום ביני לבין הפחדים שלי. ראשי היה מורם ובחן את הסביבה. התמקדתי בתזזיתיות של הצללים והבהובי האורות של הרחוב. והעיניים שלי הצטמצמו וחלמו. התנתקתי.
השיר All in your hands/ by Lamb, התנגן אצלי בראש לפחות בפעם השלישית. אם עכשיו היה נצח, הייתי יכולה להקשיב לו במשך חודש שלם ולא לשחרר. עד שיספיק לי. ואני ארצה קצת ספייס.
הבנתי שיש פער גדול בין להקשיב למוסיקה באור יום, לבין להקשיב לה בלילה. היא נשמעת אחרת. ויש לה קצב שונה.
היצירה הייתה בלייב. והקצב החייה אותי. כמו זרמים של חשמל שאני מקבלת, מחלל האוזניים, דרך עמוד השדרה, ישר אל כפות הרגליים. והחשמל עובר אל האדמה. ואני מדלגת באוורירות עם המגפיים הכבדות ומתנגשת קלות על הרצפה. ממרצפה למרצפה. כמו קפיץ שמתמסר בעונג על כל מדרגה ומדרגה.
ואני הולכת על השדרה הפסטורלית והאפלה. מדמיינת שאני נמצאת בעולם מקביל. עולם בו המוסיקה מנהיגה שלטון משלה. בקצב מיוחד משלה. והעם הנבחר הוא מהמפנימים והמופנמים. ומה שמחבר בין המנהיג לבניו, הן האוזניות שמקריאות לך בע"פ את כל התורה שלה, מהפנטת אותך עם מטוטלת בלתי נראית ומשפיעה עליך.
ראיתי צל מגיח מולי. התנערתי מן הבועה. להפתעתי עצר אותי בנאדם מבוגר. והיד שלו מושטת קדימה מתקרבת לנגוע בי. והיא נפגשה לי בכתף וטפחה בה. והיא קרקעה אותי אל הקרקע. הורדתי את האוזניות מעליי. והעיניים שלי נכנסו למצב האזנה. והן התמקדו בשלו.
"את יודעת. כשאת הולכת. את הולכת בטונים. בביטים כאלו. כאילו בכל נקישה ונקישה את מנגנת את המקצב של הטבע. את הולכת בבאלאנס כאילו את מרגישה את האדמה. רואים עלייך שאת מחוברת לטבע."
אני בוהה בו ושותקת. מרותקת וקשובה. מנסה להסתכל לו בעיניים בתוך החשיכה. והעיניים שלו הקרינו דאגה. וכנות.
"זיהיתי את זה מרחוק. יש לך באלאנס כמו אצל רקדנים. את רוקדת?" אמרתי לו שכן.
"הרגשתי שאני חייב לעצור אותך ולהגיד לך את זה. רואים שאת אוהבת את החיים. והחיים אוהבים אותך בחזרה. יש אנשים עם חשמל סטטי נמוך, שאם הם עוברים ליד דלת הזזה חשמלית, הדלת נפתחת בפניהם לאט לאט. ויש אנשים עם חשמל סטטי גבוה שמעיפים את הדלת הזו לרצפה! וככה את. את מציתה."
גילגלתי עיניים, הבטתי למעלה ונשמתי עמוק. המבט שלי צעק "עוד הפעם!" מה עכשיו הנחיתו עליי מלמעלה. זה אמיתי? נשמתי עוד נשימה עמוקה ושאלתי את המבוגר הצנוע במה הוא מתעסק בחיים. הוא אמר- שאלה טובה, והצביע על הספסל שלידי. הורה לי עם האצבע לשבת. כמו מורה לתלמידה. התיישבתי כמו ילדה טובה שמחכה לשמוע מה יש לאבא הרוחני שלה להגיד.
הוא אמר שהוא גיאולוג. חוקר את מדעי הטבע. ושאני נראית כמו תופעה שהוא היה רוצה לחקור. הוא התרכז בי בהתלהבות כמו ילד בן 6 שהרגע גילה את המחבוא של הצעצועים שהחרימו לו לפני מליון שנה. הוא התחיל לדבר על חשמל בעיניים וכבלים וזרמים ומונחים טכניים שקשורים למקצוע שלו שהצחיקו אותי נורא. כי הם היו מאוד שנונים ומתארים בצורה יפהייפיה ודמיונית את העולם שלו. הרגשתי שאני יושבת עם מישהו שמדבר איתי באותה השפה.
ואז חזר בו ואמר. "לא. עזבי את העיניים. יודעת מה? בואי נתרכז בלב."
"את. יש לך לב כמו אש. את מציתה אש בלבבות של אנשים. את כמו נר שתמיד דולק. ואנשים רוצים להמשך אל האור. יש בך מלא אהבה והמון כוח נפשי לתת. ואת מנחמת אותם. והלב שלך יודע גם לנחם את עצמך."
העיניים שלי הבריקו. והלב שלי החסיר פעימה. כל השנים חשבתי שהלב שלי עשוי מגבישי קרח. אבל כנראה שעשיתי עבודה טובה עם עצמי. וה-ו-א בא לתת לי את הטפיחה על השכם.
הוא שאל אותי אם אני מציירת. אמרתי לו שכן. אבל הוא כבר ידע שאני עוסקת בתחום האומנות. ואז הוא דיבר על עצים. וראה אותי מציירת עץ בצורה ריאליסטית ביותר. כמו שהוא אחד לאחד. הוא אמר שאני רואה את העץ כמו עץ. בדיוק כמו שאני רואה בנאדם ומתייחסת אליו כמו אל בנאדם. ולא כאל משהו אחר. הוא אמר שיש לי ראייה רחבה ב180 מעלות. שגורמת לי לראות את המציאות בדיוק כפי שהיא, עם מוליך חשמלי של מסרים ואינטואיציות.
ישבתי על הספסל עקומה. חצי גוף דרוך וקפוא. אבל ישבתי מחוייכת ומרותקת. דרשתי מעצמי להפשיר ונשענתי לאחור. מסתכלת סביב לראות אם מישהו עובד עליי או צוחק עליי. בלעתי את הרוק. העיניים שלי חזרו להקשיב ליצור הזה שנחת עליי ויושב לידי על הספסל המוחשי הזה, שהספקתי לצבוט כבר 10 פעמים. בזמן הזה אנשים הילכו וחלפו על פנינו בשדרה האפלה. מידי פעם הייתי בודקת מסביב את מדד המציאות. לבדוק אם אני באמת ערה.
הוא שאל אותי איפה גרתי בחו"ל. כמובן שהגיאולוג היה סקרן לדעת על איזו אדמה כבר דרכתי. אמרתי הודו וניו יורק. והייתה לזה השלכה טובה. התדיינו על העולם הרוחני והחומרי. ועל כל ההבדלים השונים בין 2 המקומות הקיצוניים. ואז חשבתי לעצמי. שבאמת הייתי רק ב2 מקומות. אבל הכי מנוגדים לחלוטין. ושזה כ"כ מתאים לי. הדו- קוטביות.
הוא אמר לי- "יש בך משהו מאוד אמיתי ואת מסקרנת אותי. אני רוצה לשמוע עוד איך הראש שלך פועל. תגידי לי דברים. אני רוצה שתגידי לי דברים".
דיברתי על החברה המערבית מול החברה הישראלית, בארץ ובחו"ל. והדיסוננס הקיים בחברה שלנו, ומה שנהפכנו להיות בגללה. והוא שאל שאלות. הרגשתי שאני מרואיינת לכתבה בטלוויזיה שמנהלות אותה דמויות מעולם הדמיון. ושוב הסתכלתי סביב. מחפשת את המצלמות והתפאורה. אני עדיין לא רואה, אבל נושמת עוד נשימה עמוקה. הפעם היא הרגישה כבדה. זה התחיל קצת להכביד כל הדיבורים האלו עליי. ועל העולם. עוד בשעה המאוחרת של הלילה שבד"כ לאנשים קצת קשה לעכל. אבל כמובן שהמוח שלי היה צלול לחלוטין. ואלו היו השעות שלי. ואני לא יודעת אם הייתי נסחפת לזה באור יום. כי ללילה יש את הקסם והייחוד שלו. המימדים רחבי אופקים והדמיון פועל כמו שעון. רק לכיוון ההפוך. ולפעמים הזמן מאט ועוצר מלכת.
הוא שאל מה מסקרן אותי בחיים האלו. אמרתי לו שאני לא יודעת בדיוק להסביר. הכל מסקרן בחיים. אבל בעיקר מסקרן אותי כל מה שנסתר. והוא שאל אם אני רואה את הנסתר. אמרתי לו לפעמים. והפעם תורו היה לחייך כלא מאמין. גלגל את העיניים בתובנה וחוכמה שיעברו אליי בערך בעוד כשניה. הוא אמר- "אנשים שרואים את הנסתר, יש להם המון כוח נפשי , אומץ ובטחון. ויש להם את הכוח הנפשי לעזור לאנשים. כי הם חזקים ויודעים לנתב את עצמם למקומות נכונים. יש להם המון סבלנות."
"נכון שיש לך סבלנות?" הוא נכנס לי אל תוך הפרצוף ברכות וחייך כמו סבא שמדבר בסבלנות עם הנכדה שלו. הודתי בזה בחצי כוח. חושבת על השאלה בפעם השניה בעיניים בוערות ומצחקקת כמו ילדה בת 3. כי אני יודעת שבמצבים קיצוניים שלי אין לי סבלנות בשיט. הוא חיבק אותי חזק ונישק אותי על הראש וצחק בשלווה וברוגע. הייתי קפואה ודרוכה. אני חיה בסרט.
"הלב שלך מלא באהבה. וגם בהליכה שלך, בנקישות שלך על האדמה רואים שאת לא בנאדם עצבני. יש לך לב שמדליק לאנשים את הרגשות. את גורמת להם להיפתח ולהתרגש. ולהתבטא. אני מרגיש שאת עוזרת אפילו לי להתבטא ואת מביאה לי השראה. תלכי ללמוד! יש לך את היכולת האנרגטית לעזור לאנשים ולהשפיע. את מדהימה. את באמת מדהימה. ואת מסוגלת ליותר מזה ואת יודעת את זה. הרי את יודעת לנתב את עצמך. תציבי לך מטרה ותלכי אליה." דמיינתי את עצמי בתוך מנהרה.
ולא הבנתי מי נמצא מולי. הפעם אבדתי עיצות. החזקתי את הראש בין הידיים הקטנות שלי. הרמתי את הראש והסתכלתי עליו בפנים רציניות ושאלתי אותו מאיפה הוא הגיע אליי? עם מי הוא דיבר ומי שלח אותו? האם ה-ו-א רואה בנסתר? מה הוא עף עליי ככה כבר שעה שלמה ומקרקע אולי אל הספסל? ומיד חיפשתי מאחוריו את הכנפיים.
אני יושבת מול ההזיה. מלפפת את הכבל של האוזניות סביב האצבע ומרגיעה את עצמי. הוא מבחין ומחייך. מלמדת את עצמי שיעור קטן בתרפיה. מלפפת ומנסה לשנן כל מילה שמתנגשת אצלי בלב. כמו תאונת קרחונים. והיא מאותתת לי- סיון. תתאמצי. תזכרי חזק. תזכרי את כל מה שהוא אומר לך. כי את הולכת להגיד את זה לעצמך מידי פעם. לפני שיפילו עלייך עוד פעם יצור אחר שיעשה את העבודה הזו במקומך.
והוא חימם לי את הלב כמו שמעולם לא חיממו. הלב שלי עשה שמיניות באוויר. התכווץ והפשיר. והותיר אחריו שלוליות מתחת לספסל. והוא גם ניגב אחריו ולא השאיר את זה לי.
והוא התחמק מסימני השאלה שתקפו לי את המצח והמשיך במנטרה שלו. "ואת חיה את הסכנה, אין לך שום פחד בעיניים. את חיה ומעריכה כל רגע. ואת מציבה לעצמך מבחנים ומכשולים. וגם כשאת נכשלת, את מקבלת את הכשלון באהבה. העיקר שאת חווה." נפלתי מהספסל. המילים האלו. שמעתי אותם בעבר. מילה במילה. והעבר הזה היה השבוע האחרון שעבר עליי. ואפילו גם מוקדם יותר באותו היום. הוא החזיר לי שיחה שהייתה לי עם חברה בתחילת הערב. לא יאמן איך שיחות חוזרות על עצמן. כל פעם הן יוצאות מגוף אחר של בנאדם. אבל בסופו של דבר הן מתרכזות לכדור אנרגיה אחד. והם מביאים לי אותו במתנה. חרוט עם שמם. וזה חרוט לי על הקרום של המוח.
מה היקום מנסה להגיד לי?
הוא אמר שהנשמה שלי עפה כמו ציפור. ולפעמים גם הוא היה רוצה להיות כמו מטוס ולעוף. הוא מלמל לעצמו את אחת התובנות שלו והעיניים שלו התרכזו ובהו בחלל. דיברו עם המחשבות שלו. בהיתי בו.
והוא דיבר את השפה שלי. קרא לי את המחשבות בראש כאילו המילים מורצות אצלי לראווה על מסך שממוסמר אצלי על המצח. ומישהו מלמעלה מסובב את הגלגל של התסריט. בקצב שלו.
לא האמנתי. לא האמנתי שהוא יגיד את המילה לב. ובערך 90 אחוז מכל המילים שהנחית עליי בשעה האחרונה, בעצם סיכמו את כל הדיונים שערכתי בימים האחרונים. עם עצמי. ועם חברים שיש לי חיבור מנטלי איתם. שמבינים את השפה שלי וקוראים אותי כמו ספר פתוח. מלא בסטטיסטיקות וסיכומי מצב לקראת סוף שנה.
ולאחרונה הנושאים שממלאים את השיחות עם עצמי ועם אחרים הם "אני". וזה קצת מוזר לי. אני בד"כ לא נוטה לדבר על עצמי. אני יושבת וחולמת. ואם יוצא שכן. אני מרגישה רגשות אשם ומיד מעבירה את הכדור לצד השני של השולחן.
ואולי הם מנסים למלא אותי במלא וולטים ואנרגיות למלא לי את הבטחון שלי עד אפס מקום. להטעין אותי טוב טוב בשביל שאוכל להטעין אחרים. לעזור לאחרים.
רק דיברתי היום על הגנות. וכבר קיבלתי הגנה. בצורה של מלאך. קיבלתי אישור על מי שאני ומה שאני. כאילו שילמתי לו כסף לדבר ולשכנע קהל שלם. רק שהקהל הזה היה אני. ואני לא יודעת מי שלח לי אותו. אבל מוכרחה להודות. שעד כמה שאני עלולה להיות סקפטית, אני מאמינה. והאמנתי לכל מילה שיוצאת לו מהפה. כי העיניים דיברו.
והוא דיבר על נשמות תאומות. שלכל אחד בעולם יש נשמה תאומה. שברגע שהגוף שלך מכבה את עצמו והולך לישון, הנשמה נפרדת ממנה ועוברת למקומות אחרים. עולה למעלה להפגש עם הנשמה התאומה שלה.
אז הרגשתי את הבטן זזה. וזה לא מהעשן ששאפתי כמה דקות לפני. והוא הרגיש את האי נוחות שנכנסתי אליה. אבל הוא היה נחוש ואמר לי שהוא לא רוצה לפספס אותי. הנשמה הזקנה.
העיניים שלי נפתחו לרווחה. האם כל זה היה טאקטיקה? משחקים לי במחשבה? יצורים תל אביביים ותמהוניים שנופלים עליי במקצב אחיד? או. שאני בוחרת להאמין. להאמין שדברים כאלו קיימים במציאות ולא רק בסרטים. כי התמהוניים הם הכי אמיתיים. וזו הייתה עוד נשמה שהייתי אמורה להתנגש בה. לעצב לי את הרוח ולהזכיר לי ללכת ללמוד בשביל ללמד. להאמין בתמימות ובעולם הדמיון החבוי. להאמין שזו באמת הייתה הנשמה התאומה שלי. בצורתה הלא מחמיאה. הרי אני יודעת שבת 28 אני לא. אני חצי בת 3 וחצי בת 70. וזו הייתה הנשמה התאומה איתה אני נפגשת לדיונים עמוקים ולייליים. שם. למעלה. רחוק.
ואני מדמיינת אותו עושה עליי התערבות שמיימית עם יישות שופטת וקובעת את גורלו. מדמיינת שזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלו לשכנע אותי לקחת אותי אליו למעלה יחד איתו.
לא נשארתי שם בשביל לחשוב. קמתי מהספסל וברחתי. ופתאום כל השיחה נעלמה כלא הייתה. והבאלאנס שלי על האדמה קצת השתנה. והחזקתי את האוזניות באצבעות דרוכות מסרבת להחזיר אותן לאוזניי ולהתנתק אפילו לא לרגע אחד מהסביבה. רגליי עוצרות בפתח מעבר החצייה. מחכה שהרמזור האדום שתקוע לי מול הפרצוף יתחלף כבר. "איך הדברים האלו קורים לי". הסתכלתי מאחוריי. הוא עדיין עמד שם. וכשהבחין בי בפעם האחרונה, הוא הסתובב. הלך את הדרך שלו בצעדים כנועים ומובסים. על פני האדמה. על השדרה האפלה.
הוא נעלם.
הנשמה הזקנה.
| 
