העברתי תחנה ברדיו. ואז הגעתי להודו. כאילו דילגתי על גיל 20 והגעתי ישר לגיל 27.
אבל קודם לפני, נלחמתי במלחמה מול החומר. עם עצמי.
התחנה הראשונה שלי בעצם הייתה עם סטיבי. היא שבתה אותי עוד מההתחלה כשזעקה את שמה של ריאהנון. השם שנחתם אצלי על האונה הימנית. אז רק עוד התחלתי להכיר את הניצנים שלי. עוד לפני שגדלו לי הניצנים.
וכשהם גדלו, הם גדלו בקסם והפכו אותי לאחת משלהם. ג'יפסי. לא הייתי צריכה כל כך להתאמץ. הרי תמיד הייתי ילדת חופש שהעדיפה ללכת יחפה, לבושה בתחרה ומאובזרת בעור וניטים, רכובה על הסוס הלבן שלה ורוכבת על קו המשווה.
תמיד האשימו את סטיבי שהיא מכשפה. רציתי להאמין שהיא כן. אבל היא לא הודתה בזה אף פעם. אבל ריאהנון אמרה במקומה את מה שסטיבי אף פעם לא יכלה להגיד. והיא חשפה אותי לניצני אהבות חדשות.
העברתי תחנה והגעתי לתקופה שבה הקשבתי למוסיקה פגאנית בלופים בחדרי חדרים. התקופה בה נהפכתי לוויקאנית. זו לא סתם תקופה. אלו הם אחד החיבורים הגדולים בין הוורידים שלי לעורק הראשי שהחליט לפתע לפעום מליון פעימות מתחנה לתחנה. ערימות על ערימות של ספרים וכשפים, מטוטלות וקריסטלים, קטורות ועישונים אפפו וכיסו עד המילימטר האחרון של רצפת החדר שלי. שכבר הספיקה לשחוק.
מסטיבי - לניו אייג'. מחברות בשלט רחוק שכיוונו אותי - לריאהנון שלחצה לי על הכפתור. הוורידים בזרועות התלפפו אחד בשני וציוו עלי לרדת על 4 ולהתחבר אליה דרך הרוח. או במקרה שלי סתם דרך אינפוזיה.
שמתי את השיר האהוב עליי והלכתי לחלום במאוזן כעשרים סנטימטר על פני האדמה. ואז ראיתי אותה. את אלת הפריון. וההוא עם הזה הגדול. האל עם הקרניים שעיבר אותה. הם ביקשו ממני להגיע לאיזון וקוטביות מגדרי. אבל הם כבר ידעו שהם הגיעו לכתובת הנכונה. אי שם בקרחת היער האורבני של האנשים הזומבים המהלכים. גנבי הסוסים.
והאלים ידעו שאני רוכבת על הגלובוס. מסמנת טריטוריה באבקת קסמים. מהקוטב הצפוני- עד לקוטב הדרומי. מעבירה תחנות כמה שבא לי ומשתינה על העולם. אני מודה. השתנתי גם על האוקיינוס ההודי.
בחור חכם פעם אמר לי- "הודו זה האיד של העולם. יש אנשים שמספיקים להם החלומות שלהם בשביל להתמודד עם המודחק. ואת. את נראית חזקה מזה. יש לך נשמה של אוקיינוס. את גמדה. אבל מקיפה את כל הגלובוס במאית השניה. מקוטב אחד למשנהו. הכל אצלך קיצוני. הכל בווליום גבוה. זה אומר מצד אחד- רגישות גבוהה לטבע וליקום. ומצד שני, חוסר יכולת אמיתית להינות מהם. סקפטיות מול -אופטימיות."
ואני מודה. אני קיר בטון מושלג של אומץ מול – שלולית שברי זכוכיות של לב אחד אמיץ ועייף.
שם בקרחת היער, בה האלים מצאו אותי שכובה על האדמה, ראיתי את ההשתקפות שלי. נימפה צעירה שבוקעת מן הביצה, ומשילה את העור שלה מספר פעמים. בסופו של דבר היא אמורה להגיע לצורה הסופית שלה. אבל היא עדיין מחכה.
ונימפת היער הזו רצתה לאכול את העולם. לנגוס ממנו ביד אחת ולא להשאיר פירור לרעבים האחרים. לא להשאיר אף אחד בחיים שיראה לה את הניצוץ בעין. כמו במדינת עולם שלישית. שאת טורפת ונטרפת. נטרפת על ידי הרעב עצמו שתמיד הכיל אותך. אבל גם הפנה לך את הגב אל החושך. החושך שעטף אותך. והפך אותך לשפרירית שאת היום.
כמו שפרירית קטנה המתעופפת בתוך חלל של ריק. עם כנפיים סדוקות וגלגולים חסרים. מתעופפת ונתקעת בקירות דמיוניים. וצועקת את הצעקה שלך. רק ההד מקשיב לך. אבל את יודעת שמבחוץ מחכים לך נופים מרהיבים. מלאי גינות זן עתיקות. בינתיים את מחכה. מחכה ליום הזה שתגיעי לצורתך הסופית. כרטיס היציאה שלך מן קרחת היער הנוראית הזו. המלאה בגוויות זומבים שהפסיקו גם הם להלך.
ואני מתמודדת. כמו שבהודו מתמודדים. הכל עניין של הרגל. והמון אפאטיות ליקום. תראו את ריאהנון. גם היא הייתה בחושך. צלצלה כמו פעמון שמתחנן למענה לזעקה שלה. גם אותה האשימו בכך שטרפה את התינוק שלה. אבל התינוק שלה היה חי, ובינתיים השיל את עורו מספר פעמים. ובין אחת הפעמים גילו שהוא הגיע לצורה הביולוגית של אמא שלו. וכך היא ניצלה. על ידי האמת.
ואני.. אני אמשיך לפסוע יחפה על קו המשווה ואגיע אל שני קצות תבל, רכובה על גבי הסוס הלבן שלי לכל אורכו ורוחבו של הגלובוס. מסובבת אותו על אצבע אחת ומשתינה על העולם דרך שמלת תחרה ומגפי עור וברזלים דוקרנים. כי זו אני וזו האמת שלי. אמנם זה מקשה על החיים, אבל אני מוכנה להשבע שלא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם. בטח שלא בעד שום הבטחה של אושר.
| 
