0

0 תגובות   יום חמישי, 16/1/14, 13:32

"את הבנאדם היחיד שהכרתי במהלך שנות חייו, שעבר כמה גלגולים.
כן את. ראיתי בחיי כמה גלגולים שלך." הקול שלה עוד מהדהד אצלי במאחורה של הראש.
"את מקפצת מענן לענן. מחליקה על קשת צבעונית, מתנסה בכל גוון וגוון."
"ידעת שבתקופה של הבין לבין חורשים את העננים? שם את נופלת. ואת לא מבינה למה את נופלת."

''


את. בובת החרסינה ההיא שתקועה בתוך כדור שלג מזכוכית. הבועה שלך.
הבועה שבה את חולמת ודורכת על פתיתי שלג מנצנצים ופוצעת את כפות רגלייך.
כל פעם מישהו אחר מגיע והופך אותך. ופתיתי השלג נדבקים לך לשיער ומבגרים אותך מבפנים בעוד 50 שנה.
הם באים והופכים אותך. והבטן שלך מתהפכת ונדקרת עוד קצת. כאילו בלעת עכשיו עשרים מקלות של צמר גפן מתוק. עם המקלות. וחתיכות העץ הקטנות.
והם דוקרים אותך מבפנים. מזכירים לך שאת רעבה לעולם. ואת רוצה בכאב הזה. הוא גורם לך לרצות להמשיך הלאה. לדרוך על פתיתי השלג הקפואים ולהמשיך הלאה. לתהפוכה הבאה. כשרק הנוף מבחוץ משתנה.

עד הענן הבא.

''


בחיים ההם שכל ילדה קטנה רוצה צמר גפן מתוק וורוד, את בוחרת בלבן.
מה זה וורוד בכלל? ידעת רק שחור. את יודעת שאם יכולת לבחור בשחור, לא היית חושבת פעמיים.
כי לבן זה תערובת של כל הצבעים. ואת רק שתיים. שחור ולבן. והלבן זה ברירת המחדל. או עוד סתם נקודת אור מקצה הבועה שלך.

את מביטה מבעד הזגוגית. מדביקה את האף שלך אליה. מדביקה את כפות הידיים. האצבעות נמרחות ומשאירות סימנים של נסיון בריחה וחותמות את הלב המדמם שלך. אבל לא באמת.
את מביטה אל המעבר כאילו מעולם לא הבטת. כולך קטנה. וצללים ענקיים. זזים מכל מקום. ומנקודת אור אחת את מזהה שרשרת של נקודות אור. אלו נורות כריסטמאסס. "אני אוהבת נורות כריסטמאסס." אמרת פעם. "הן גורמות לי להבין הרבה על עצמי."

את יושבת על פיסות לבנות, מזויפות של שלג ומבינה עד כמה שהנורות מחממות לך את הלב. שואפות ולוקחות איתן כל שלולית דם שהשארת מאחורייך. הן נכנסות לך דרך הלבן של העיניים אל תוך הבטן וממלאות לך תאים תאים של ניצוצות אושר קלות.
כי הלבן הזה קצת מדבק. ואת מסתובבת בדיזינס של עצמך.
והן עושות לך טוב. מזכירות לך תמונות ומחזירות לך הבזקי ילדות. וכל נורה ונורה היא זכרון בפני עצמו. שורות של נורות. עומדות דום ומצדיעות אל היקום. או סתם אל המאחורה של הראש שלך.

''


ואת יושבת על רצפת בועת הזכוכית שלך. מסונוורת מזכרונות. והדמיון לוקח אותך אחורה בזמן.
השלג המזויף הופך לשטיח עתיק. השקט הופך לרעש של קטר. טו-טו. ״רכבת המזל שלך הגיעה״.
אצבעות מגיחות משום מקום ונוקשות על חלון הזכוכית במחלקה הראשונה של מאחורי הראש שלך.
עין גדולה. הוא עומד להפוך אותך פעם אחרונה. בשביל לנפץ לך את הזכוכיות מהבועה.

עד הענן הבא?

IFrame

 

 

''

דרג את התוכן: